"לא ברור לי למה בכלל להישאר בארץ, בגלל 3 דברים המדינה מיצתה את עצמה. אם זו הייתה מניה - הייתי שוקל למכור"

בדיבורים על חדוות ההגירה או בושת הירידה לברלין ושכנותיה - מרבים לעסוק ביוקר המחיה. השאלה למה מעדן חלב יקר יותר בישראל מאשר באירופה בכלל ובגרמניה בפרט היא שאלה כלכלית מעניינת שהתשובה עליה מורכבת מסיבות לא מעטות שאת רובן אנחנו מכירים: היעדר תחרותיות, שוק קטן, חסמי יבוא. מאידך, הדיון בקסמי ברלין מתעלם מ-3 בעיות מאקרו שמעיקות עלינו בישראל כאבני ריחיים ושמבלי לפתור אותן (או להיפתר מהן) החיים כאן ימשיכו להיות פחות אטרקטיביים מאשר בברלין גם אם נחווה ירידת מחירים קוסמטית.

הבעיות מתנקזות לשלושה תחביבים יקרים שמאוד אהובים בישראל, אך נחסכים מהאירופאים: מלחמות, התנחלויות וילדים. אנחנו נהנים לעשות מלחמה כל שנתיים-שלוש (עלות ממוצעת - 20 מיליארד שקלים למלחמה - מתוכם כמחצית עלות ממשלתית ישירה - פלוס סדר גודל של תוספת שנתית של 20 מיליארד שקלים לתקציב הביטחון למימון המלחמות שבדרך). אנחנו מסרבים לפנות התנחלויות שעלותן השנתית הממוצעת מוערכת בלפחות 30 מיליארד שקלים (שעליהם צריך להוסיף את ההפסדים מחרמות בינלאומיים וירידה באטרקטיביות הלאומית). אנחנו עושים הרבה יותר מידי ילדים, שעלות גידולם למשך 18 שנים מוערכת בחצי מליון עד מליון שקלים לילד למשפחה.

אלו מספרים מפחידים בגובהם בהתחשב בעובדה שתקציב המדינה הכולל הוא בסך הכל 400 מיליארד שקלים. המשמעות היא שההתנחלויות והמלחמות, תופסות לפחות עשרה אחוזים מהתקציב הממשלתי השנתי וחותכות עמוק את תקציבי הרווחה, התשתיות והפיתוח. כאשר צוק איתן עולה כמו כל תקציב הבריאות, ברור שהסיכוי להכניס תרופות חדשות יקרות לסל הבריאות שואף לאפס.

חיבתנו לילדים ולמשפחות גדולות (במשפחה ישראלית טיפוסית יש כמעט 3 ילדים בהשוואה לפחות מילד וחצי בגרמניה) לא רק מעיקה על האובליגו המשפחתי (כי עם הילד באים גם חיתולים, טיול בר מצווה, שיעורים פרטיים במתמטיקה ואפילו הוצאות על סמים קלים בגיל הנעורים) אלא גם מקשה מאוד למצוא פתרונות דיור. הרבה יותר קל לקנות דירה וחצי לדור הבא מאשר לרכוש שלוש דירות. ריבוי הילדים גם הופך אותנו למדינה צפופה יותר מכל ארצות אירופה - זאת כשלוקחים בחשבון שמחצית משטחי מדינת ישראל הם מדבר. אנחנו חייבים לבנות בקצב רצחני ואגב כך מחסלים את הריאות הירוקות והופכים את הנוף הישראלי לבטון מקיר לקיר.

הדגש שאנחנו שמים בדור הבא וחיבתנו למלחמות, זה גם גורם לכך שלא נעים במיוחד להזדקן בישראל. טיפולי פוריות שמבטיחים בחינם חיילים קרביים תוך 18 שנה (עד שני ילדים לאישה), אך טיפול סיעודי שעלותו נעה בין 10,000 שקל ל-30,000 שקל לפציינט לחודש הוא על חשבון החולה.

האם המסקנה היא שצריך לרדת מישראל לאירופה? אני דוגל בגישה שהגירה היא החלטה אישית. איש איש וצרכיו וסולם העדיפויות שמתאים לו. למי שחשוב לו להיות במרחק הליכה ממקווה כשר עם הפרדה בין נשים לגברים - כדאי לגור בישראל. למי שזה פחות חשוב - יש סיבה אחת פחות להישאר. בכל מקרה, כשם שממשלת פולין לא נוזפת בי על שאני גר בישראל למרות שיש לי דרכון פולני (ולא נזפה בשני מיליון פולנים שנטשו את פולין מאז הצטרפותה לאיחוד האירופאי בחיפוש אחרי מדינות שוות יותר), כך גם לממשלת ישראל אין אליבי לנזוף במי שיורד. זכותו של אדם לגור במקום המתאים לו.

במונחים של מניות, הייתי מתאר את מדינת ישראל כמניה שמיצתה את עצמה ויש לה אופק שלילי המורכב ממלחמות, צפיפות ומריבות יזומות מיותרות עם כל העולם. זו לא מנייה שהייתי קונה, ובהחלט מנייה שהייתי שוקל למכור – אם רק הייתה לי הזדמנות נוחה.

*הכותב הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת אריאל. המאמר מייצג את עמדותיו ולא את עמדת האוניברסיטה.