עשו עלינו סיבוב - מס חשאי במסווה של אנרגיה ירוקה

לאחרונה אני נובר יותר ויותר במסמכי רגולציה ממשלתיים הנוגעים לאנרגיה ירוקה, וככל שעוברים עוד ועוד כאלו אל מול עיני - כך מתגבר לו ניחוח הקומבינה. הצטרפותה של ישראל לארגון ה-OECD מחייבת את הממשלה לעמוד ביעדי האנרגיה המתחדשת שמציב הארגון - עד כאן הכל נשמע כמו יוזמה מבורכת לחסכון באנרגיה ומניעת זיהום אוויר. אולם בישראל כמו בישראל - כשהכסף נכנס לתמונה הדברים מתחילים 'להתלכלך'.

ממשלת ישראל מתחייבת כאמור לעמוד ביעדי אנרגיה ירוקה שהציב ה-OECD. בין היתר נדרש כי עד 2015 כ-7% מכלל ייצור האנרגיה במשק יעשה בדרכים ירוקות וכ-20% עד 2020. על מנת לקדם את הרפורמה ולדחוף את היזמים והמשקיעים להיכנס לתחום, החליטה הממשלה לספק להם סבסוד בתעריף הסופי.

אתמקד בעסקי האנרגיה הסולארית ופחות באנרגיית רוח. בכדי להבין את ה"קומבינה", צריך לדעת כיצד עובד העסק בגדול: המשקיע שנכנס לתחום מתקין את הלוחות הסולאריים שרכש על גגות המבנים שברשותו או לחלופין על גגות אותם הוא שכר.

בינתיים חברת החשמל, אשר בשליטה ממשלתית, מתחייבת לשלם עבור כל קילו וואט שמיוצר בתהליך ירוק בין 1.5 ל-1.9 שקלים. לצורך השוואה, מחיר קילו וואט שמיוצר בתהליך פחמי רגיל עולה לנו כיום כ-40 אגורות.

חשבון פשוט מראה כי התשואה על האנרגיה הירוקה נעה בין 300% ל-400% מעל למחיר החשמל שמיוצר בתהליך פחמי, נאה למדי אשר שוררת גם בקרב המדינות האירופיות המובילות בתחום כגון צרפת גרמניה ואיטליה. לא זה רק זה, מדובר בחוזה סגור ל-20 שנה - היזם/משקיע מובטח לקבל את אותו תעריף למשך שני עשורים מרגע חתימת ההסכם.

כאן עולה השאלה - מהיכן מגיע הכסף שמשלמת הממשלה ולאן בדיוק הוא הולך? הכסף כמובן מגיע מכיסו של משלם המסים, דבר שמקובל לכשעצמו שכן שבסופו של דבר אותו אזרח הוא שאמור להנות מהשימוש שעושה הממשלה באותם כספי מסים. אכן כך בישראל? ממש לא.

בעוד הזרוע הימנית של הממשלה מלטפת את המשקיעים הירוקים ומשלשלת לכיסם מיליארדי שקלים, זו השמאלית שטומנת בחובה גם את חברת החשמל, מבשרת לצרכן הביתי על העלאת תעריפי החשמל הרגיל. נשמע לכם כמו אגדה או יצירה? אכן יצירתי, רק חבל שאתם אלו שמשמשים כחומר ביד ה"יוצר" - ממשלת ישראל.

כך נוצר מצב שהצרכן הקטן משלם יותר מ-2 מיליארד שקלים (עד 2020) ישירות לכיסו של הטייקון, זה שיכול להרשות לעצמו להשקיע בתחום האנרגיה המתחדשת ולהשיא את רווחיו. בקיצור, בזמן שהאזרח הקטן יצא להשיג את לחמו - היה מי שדאג 'להשחיל' לו מס חדש במסווה של אנרגיה ירוקה.

כשמסתכלים אל תוך התהליך, או יותר נכון על היעדר התהליך שמכתיבה הממשלה, אל הריקבון מצטרפת גם צחנה. מדוע לא מנצלים את המנוף האדיר של שוק האנרגיה המתחדשת על מנת לעודד את שוק העבודה ואת המשק הישראלי בכלל!?

צריך להבין שמי שיכול להרוויח מעסקי האנרגיה המתחדשת הינם או חברות הנדל"ן הגדולות שבבעלותן גגות רבים היכולים לשמש להפקת אנרגיה ירוקה, או לחלופין אילי הון המסוגלים להשכיר שטחי גגות לצורך התקנת לוחות סולאריים. לאזרח הקטן לא ניתנת ההזדמנות להשתתף בחגיגה - ולמה? לצערי אני נאלץ להשתמש במה שנשמע לעתים כקלישאה: יחסי הון שלטון שמרחיבים עוד יותר את פער המעמדות שכבר קיים.

הממשלה מסבסדת את הטייקונים שמייבאים את הלוחות הסולאריים ממדינות המזרח ומרחבי אירופה ישירות לגגות ישראל. אין שום תנאי מקדים שדורש ייצור מקומי או מעורבות כחול-לבן בתהליך, כזאת שתשדרג גם את המעמד הנמוך ותתרגם את מנופו של שוק האנרגיה לכדי צמצום האבטלה במשק והרחבת הפעילות הכלכלית.

כבר לפני 25 שנה היה מי שידע לומר ש"האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול" (שלום חנוך, "מחכים למשיח", 1985). בפעם הבאה ש'מאכילים' אתכם בכותרות של אנרגיה ירוקה, כדאי שתוודאו שאין בה כתמים שחורים.