פרופ' אלתרמן: "הקצאת דירות לדיור ציבורי תהיה על חשבון הזוגות הצעירים"

הצתתו העצמית של משה סילמן ז"ל במוצאי שבת שעברה העלתה שוב למרכז השיח התקשורתי את טיפול המדינה בסוגיית הדיור הציבורי המיועד לאוכלוסיות העניות ביותר במדינה. בראיון ל-Bizportal סיפקה פרופ' רחל אלתרמן, מתכננת ערים ומשפטנית מהטכניון, מספר פתרונות אפשריים לסוגיה הבעייתית.

ראשית, מעט רקע כללי: הדיור הציבורי כולל כיום כ-65 אלף דירות, רובן ישנות בנות עשרות שנים, מדובר בכ-3% מכלל משקי הבית בארץ המסתכם בכ-2.2 מיליון. קבוצות הזכאים לדיור הציבורי כוללת בעיקר אוכלוסייה נתמכת של נכים ושל אנשים שעובדים עם הכנסה נמוכה, בתנאי שאחד מבני הזוג ממצה כושר השתכרות. כלומר, הסיוע נותן מענה לחלשים ביותר שזכאים לדיור ציבורי ונכים רתוקים, ושם דגש על המשפחות העובדות שלא יכולות להתחיל את החודש, ולא רק שלא "לגמור את החודש".

כ-2,400 משקי בית שהוכרו כזכאים ממתינים לדיור ציבורי (2,000 משפחות ממתינות לקבלת דירה ועוד כ-400 משפחות המתגוררות בדיור הציבורי ממתינות להחלפתה בשל שינוי סטאטוס או מצב רפואי). מדובר במשפחות במצב הסוציו-אקונומי הקשה ביותר אשר המדינה הכירה בזכאותם לקבלת דירה בדיור הציבורי, לאור עמידה בקריטריונים ובמבחנים שונים. ישנן משפחות שממתינות עד עשור לקבלת דירה, כאשר באזור המרכז המשפחות ממתינות כ-7 שנים בממוצע לקבלת דירה.

"המדינה כשלה כאשר לא השקיעה את הכספים ממכירת הדירות"
בראשית דבריה אומרת אלתרמן כי החל מסוף שנות ה-90 צמצם השלטון המרכזי את הסיוע בדיור ואת הסבסוד במשכנתאות, אולם הממשלה החלה לדאוג לנושא הדיור בר השגה כבר שנה לפני המחאה. "המחאה של הקיץ הקודם ללא ספק הועילה בקידום נושא הדיור הציבורי וכעת כל הקשת הפוליטית מתעניינת בנושא ומנסה להציע הצעות שהוצעו מזמן ואנו חווים כעת את הקצנת הדיון בנושא."

לדברי אלתרמן, המדינה כשלה כאשר לא השקיעה את הכספים ממכירת הדירות. "מאות אלפי יחידות דיור המיועדות לדיור ציבורי נמכרו לדיירים עוד בשנות ה-70 וה-80, אך הכסף לא הושקע בחזרה. אני מצדדת במכירת הדירות לדיירים, ברגע שמאפשרים לרכוש את הדירות הן הופכות לקניינם הפרטי, הן פתאום שוות משהו ואז האוכלוסיות קשות היום יכולות להתנייד כלכלית ולשפר את מצבן. בנוסף, ברגע שנכס הופך לקניין אישי לבעליו יש אינטרס לתחזק אותו ואז רואים שיפור באזור."

אלתרמן מניחה שהמדינה תקצה כעת כספים לדיור הציבורי, אך שוללת נחרצות את הקמתן של שכונות שלמות על ידי המדינה – "אין ספק שהיתרון העיקרי בבניית שיכוני דיור ציבורי הוא השליטה בעיתוי ובתזמון הבנייה כאשר כיום באמצעות הוד"לים ניתן לאשר תוכניות באופן מהיר יותר, אך זה היתרון היחיד. אסור ליצור תרבות של עוני ממנה אנשים יתקשו לצאת, דיור ציבורי מסוג זה ייצור סלאמס וסביר להניח שכבעבר השיכונים ייבנו בפריפריה מכיוון שלמדינה אין קרקעות במרכז ותושבים רבים יתנגדו לבנייתם."

רכישת דירות על ידי המדינה
הפתרון השני שמציגה אלתרמן הוא רכישת דירות על ידי המדינה והשכרתן לפי כושר ההשתכרות של הדיירים. "המדינה ניסתה פתרון זה בעבר אך לא מספיק, לדעתי הוא קצת יותר טוב מהדיור הציבורי מאחר והרכישה מתבצעת בשכונות קיימות עם חינוך ותחבורה קיימים ומשופרים בהשוואה לאלו שהיו מתקבלים בשכונות המצוקה. החיסרון הוא שהשכנים עשויים להתנגד למהלך ויהיה קשה ליישמו בשכונות יוקרה."

הפתרון השלישי לדבריה הוא מתן דמי שכירות למשקי בית נזקקים בהתאם לצרכים של כל משפחה. "פתרון זה יוצר ניידות גדולה יותר אולם עשוי להיות בעייתי מאחר שככל שהמדינה תגדיל את מענקי הדיור בעלי הבתים יעלו את שכר הדירה בהתאם, בסופו של דבר פתרון זה עשוי להיות לרועץ מאחר והוא עשוי לגרום לעליית שכר הדירה באזורים רבים במדינה."

יצוין כי החל ממאי השנה הכפיל משרד הבינוי והשיכון את שכר הדירה של משפחות הממתינות לדיור ציבורי לעד 3,000 שקל לחודש. לשם המחשה, משפחות זכאיות לדיור ציבורי עם עד 3 ילדים שקיבלו עד היום 1,250 שקל מקבלות החל ממאי 2,500 שקל לחודש. למשפחות זכאיות עם ארבעה ילדים ומעלה הוגדל מימון שכר הדירה מ-1,550 שקל לחודש ל-3,000 שקל לחודש.

מי ישלם את דמי התחזוקה?
הפתרון הרביעי הוא הקצאה של 5% מהדירות בכל בניין חדש שיוקם על קרקעות מנהל לדיור ציבורי. "לא מדובר כאן בשום רעיון חדש ומפליא אותי שכל חברי הכנסת כעת רבים על הקרדיט. היתרון העיקרי הוא שאין כאן עלות ישירה על אוצר המדינה. בראש העין לדוגמה, היכן שהמדינה יוצאת כיום במכרזים גדולים, ניתן לספק באופן יעיל פתרון זה. העיר ממוקמת במרכז הארץ, בעלת חינוך טוב ומעמד ביניים. שיעור של 5% מהדירות לא כל כך ישפיע על ערך הדירות בבניינים."

"פתרון זה הוא טוב, אך יש בו בעייתיות גדולה עליה איש לא נותן את הדעת – דירות הדיור הציבורי בבניינים אלו יהיו על חשבון הזוגות הצעירים הזכאים לסבסוד דירות מכוח תוכנית דיור למשתכן. אוכלוסיה זו המשרתת בצבא ומשלמת מיסים עשויה להתרעם על כך שתאלץ לשלם יותר על דיור מאחר וקבלנים לא יוכלו להעניק שני סבסודים במקביל. בנוסף, לדיירי הדיור הציבורי לא יתאפשר לשלם את דמי התחזוקה הגבוהים בבניינים אלו ושאר הדיירים יאלצו לסבסדם, דבר שייצור מתחים קשים."

אלתרמן מותחת ביקורת חריפה על התנהלות המדינה בסוגיית הפתרונות לדיור בר השגה עבור זוגות צעירים – "משרד המשפטים אוסר על הרשויות המקומיות לשווק דירות במסלול זה, אך ללא הרשויות המקומיות לא יהיה פתרון לזוגות הצעירים. עיריות תל אביב, חולון וכפר סבא ביקשו להקצות 20% מהדירות במספר פרויקטים לדיור מוזל בר השגה, אך משרד המשפטים טען שההליך אינו חוקי, המגמה כיום בעולם היא ליצור שיתוף פעולה בין יזמים לרשויות המקומיות, הממשלה צריכה להפסיק לחשוד בהן ולהתייחס אליהן כאל ילד קטן ובעייתי, הן לא יותר מושחתות מהרשויות המקומיות במרבית מדינות אירופה."