Under40: "המכתב ששלחתי כתיכוניסט ללשכת הגיוס - זה פתח לי את הדלת"

השבוע ב-'Under 40' של אייס: אטילה שומפלבי, הכתב והפרשן הפוליטי והמדיני של אתר ynet, בן 33, בגיל 11 עלה ארצה מרומניה, בשנת 1990.

1. הכי אובר רייטד: מה שאנשים אומרים בטלוויזיה. כשדברים נאמרים ב-30 שניות בטלוויזיה, יש להם לעתים השפעה גדולה יותר על צופים מסויימים מאשר לו היו כתובים. זה מתעתע, וזה חיזיון תעתועים. אך האימפקט של הטלוויזיה עדיין גדול, והדברים שאומרים שם מיני פרשנים ויודעי דבר זוכים ליחס שהוא הרבה מעבר לגודל הטבעי שלהם.

* לעמוד הפייסבוק של אייס - לחצו כאן

2. הכי אנדר רייטד : המשפט - 'אבל כבר כתבתי/פרסמתי את זה'. בעולם המטורף של היום, שבו כותרות מחזיקות מעמד כמה שעות במקרה הטוב, הזכרון הקולקטיבי מת. אם לא צעקת את זה בכותרות ענק, אז זה לא היה. 3. ההישג הכי משמעותי בקריירה: אחרי כל כך הרבה שנים, בעבודה כה שוחקת ולחוצה בטירוף, העובדה שאני עדיין אוהב להיות עיתונאי וכתב - זה נראה לי ההישג הכי גדול. כשאתה עובד במשך תקופה כה ארוכה בסגנון ה-24/7, לדעת לעשות את האיזונים כדי להצליח להמשיך קדימה - זה הישג חשוב בעיניי.

4. השורה הכי מפתיעה בקורות החיים שלך: אולי העובדה שאני עדיין סטודנט למשפטים. אני הסטודנט הנצחי, שמוכן לקרוא 3 ספרים במקביל, רק לא את חומר הלימוד.

5. כשהיית קטן, מה רצית לעשות כשתהיה גדול: לא יודע אם ידעתי להגדיר שאני רוצה להיות עיתונאי, אבל לא היה לי ספק שזה יהיה משהו עם נייר ועט. מגיל אפס כמעט נמשכתי לנייר, לעפרונות, לפנקסים, לעטים. לא היתה מתנה משמחת יותר בילדותי מאשר משהו שאפשר לקשקש עליו. מכונות כתיבה היו החלום הרטוב שלי. הם ממש ריגשו אותו, וכשמצאתי אחת אצל חברים של ההורים, אי אפשר היה להפריד אותי ממנה. אלה כנראה סימנים די מובהקים למה שרציתי לעשות בבגרותי.

6. מה הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה פוקח את העיניים: מושיט יד כדי לתפוס את הסלולרי ובודק מיילים והודעות סמס. אחר כך אני בודק את תקציר הכותרות שמכינים לנו בקשביה. אחר כך אני מעיף מבט בוואטס אפ ובאינסטאגראם, ואחר כך אני מת לחזור לישון.

7. מה אתה עושה כשאתה לא בעבודה: אני חושב שמאז שאני עובד ב-ynet, אני תמיד בעבודה - אלא אם אני בחופשה בחו"ל (וגם שם קרה לי לא פעם שעבדתי או שלחתי חומרים למערכת). זו עבודה שלא נגמרת, עם דד-ליינים קצרים ורבים. אך כשיש לי זמן לעצמי, אני אוהב מאוד ספרים וחברים. אני קורא כפייתי כמעט, ובילוי עם החברים הקרובים שלי הוא תמיד הנאה גדולה.

8. מי פתח לך דלת: המכתב ששלחתי בתור תיכוניסט ללשכת הגיוס, שבו ביקשתי להבחן לעיתון במחנה. אני חושב שזו היתה ההחלטה החשובה ביותר בחיי המקצועיים, והיא קרתה כ-6 שנים לאחר שעלינו לארץ. עדיין כתבתי עם שגיאות כתיב. אלמלא המכתב הזה, ספק רב אם החיים שלי היו צועדים במסלול שבו אני נמצא.

9. באיזה בית גדלת: בית של מורה לפסנתר ומהנדס, בית שבו לימדו אותי לשפוט אנשים על פי כמות הספרים שיש להם בספריה, ולא על פי סוג המכונית שיש להם בחניה. אני בן יחיד, ולכן ההורים שלי השקיעו בי את כל מה שהיה להם, ואנחנו חברים מאוד מאוד טובים. זה בית שבו קראו ספרים, שמעו מוזיקה קלאסית, לימדו אותי שפה זרה ראשונה בגיל 3, הכל היה על השולחן. לא הסתירו ממני קשיים, אך תמיד ידעתי שיש לי גב. אני מעריץ את הוריי על החינוך שהם נתנו לי, והלוואי ואהיה הורה טוב כמוהם.

10. הדבר הבא שאתה רוצה לעשות: אני רוצה להיות סופר. אני רוצה לכתוב. עוד ועוד. אני חולם על זה, מפנטז עלזה, כותב שירים על זה. אני מרגיש שזו צריכה להיות המהות שלי: כתיבה. וחשיבה. וכתיבה.

ועוד שאלה אחת: האתגר הכי גדול בעבודה? לקום כל בוקר ולהתחיל את היום כאילו שהתחלתי לעבוד במקצוע רק לפני כמה חודשים. להישאר רעב, מפוקס, ערני וחד. לא לתת לתחושה של "ראיתי הכל, עשיתי הכל" להוביל.