אם הורישה בעל פה דירה לבתה בניגוד לצוואה כתובה - מה קבע ביהמ"ש?

האם ניתן להוריש דירה בעל פה? אישה שטיפלה באמה וסעדה אותה עד יום מותה זכתה לרשת את דירתה, למרות שבצוואתה נכתב כי על הדירה להתחלק בין כלל בניה ובנותיה. שני בניה כמעט וניתקו קשר כליל עם האם, ואף נמנעו מלבקרה בבית החולים עת גססה ממחלת לב, חרף תחנוניה.

עם זאת, לאחר מותה קמו הבנים מהשבעה, והגישו לרשם הירושות צוואה החתומה בכתב ידה של אמם - לפיה רכושה יתחלק שווה בשווה בין ילדיה.
הבת הגישה התנגדות לצוואה, בטענה כי אמה כפרה בצוואה הישנה, והורישה לה ערב מותה את דירתה בעל פה ולאוזניי עדים. בשל ההתנגדות לצוואה הועבר הדיון לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב.

במסגרת הבקשה לקבלת צוואת שכיב מרע, העידו מכריה של המנוחה ובני דודיה כי המנוחה ציוותה את הדירה שבבעלותה הבלעדית לבתה הרווקה, אשר טיפלה, טיפחה והקדישה את כל חייה עבור אמה, אותה אהבה אהבה עמוקה וכנה.

לטענת עו"ד אבי גפן, אשר הגיש את ההתנגדות לצוואה בשם הבת, "הסיבה היחידה שבגללה לא שינתה המנוחה את צוואתה לטובת בתה, היא משום חששה הרב כי הדבר ייוודע לשני בניה ולנשותיהן. "המנוחה אמרה לא פעם באוזני התובעת ובאוזני כל הסובבים אותה, כי היא חוששת שמא בניה ונשותיהם יגלו את דבר השינוי, יקימו צעקה גדולה, ולבה החולה לא יהיה מסוגל לעמוד בגלי העוינות והאלימות מכיוונם".

לדבריו, המנוחה ידעה שהיא עומדת למות, והצהירה בפני כל מי שסבב אותה בימיה האחרונים בעת אשפוזה בבית החולים באותה התקופה, ואפילו יום לפני פטירתה - כי היא מצווה את הדירה לבתה. על צוואה זו שבעל פה הצהירו למעלה משני עדים. בניה של המנוחה סיפקו תצהירים סותרים, לפיהם ביקרו בבית החולים, ושמעו מפי הקשישה זמירות אחרות לגמרי, אך עדותם נמצאה בלתי אמינה על ידי בית המשפט, אשר פסק לבסוף כי על דירתה של הקשישה המנוחה לעבור לידי בתה במלואה.