גיורא ירון מ'איתמר' מספר על אחיו - "פצע עמוק נפער במשפחתנו"

אחי איתמר היה בן 20 בנופלו. סיפור נפילתו באחד הקרבות הקשים של מלחמת יום הכיפורים, הקרב רווי הדמים של כיבוש החרמון, נלמד על ידי דורות של מפקדים. סגן איתמר ירון היה לוחם בגולני והוא נהרג ב-22 באוקטובר 1973.

כך תאר את הקרב אריה שדה, אחד מפקודיו של איתמר בקרב: "איתמר היה הרוח המניעה בתחילת הקרב. כשכולנו שכבנו מאחורי מחסות, הוא נע בזהירות ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, כשהוא מטפל בפצועים, מקדם כוחות ומנסה לפרוץ הלאה, אגב השלכת רימונים והשבת אש לכל הכיוונים. בין ההתפוצצויות הרבות שמענו היטב את קריאת ה'אחרי' האופייניות, קריאות שעודדו אותנו ונסכו ביטחון גם ברגעי הקרב הקשים ביותר. אך לשיא הגיע בנופלו. הוא רץ קדימה, בינות לכדורי הצלפים השורקים בקרבתו, בכדי לחלץ לוחם שנפצע מכדוריי האויב. אותו לוחם, אריה ואזה ז"ל, קיבל קודם לכך פקודה מאיתמר לשכב ולרתק קדימה, אך נפגע. איתמר לא נשאר חייב לפקודו הפצוע, וחשוף לכדוריי האויב, חרף כל הקריאות אליו לכרוע ולתפוס מחסה, הוא רץ קדימה במטרה להגיע לאריה ולהצילו. בדרכו אל הפצוע פגע בו כדור אויב ושם קץ לחייו. איתמר, לא הקרבת לחינם את חייך. אמנם שאיפתך להציל את חיי חברנו לא התגשמה אך כולנו למדנו על בשרנו כי לא נופקר לעולם עם מפקדים מסוגך ולעולם לא יופקר הערך המקודש אותו קידשת בדמך בהיותך מופת לכולנו".

אמא של איתמר: "ביקשתי והתפללתי שבנינו ישובו מן המלחמה הביתה"

על מעשהו זה, הוענק לאיתמר עיטור העוז, עיטור שהוענק למתי מעט מיום הקמת צה"ל ועד היום.

הידיעה על נפילתו של איתמר, מצאה את אמי, גיזה, ברחוב, כפי שעולה מקטע שהקריאה על קברו, ביום השנה ה-16 לנפילתו: "זוכרת אני את ימי המלחמה הארוכים ואת הלילות המתמשכים כאשר שני הבנים הגדולים- גיורא ואיתמר, נלחמים בחזיתות המלחמה, דן נמצא מחוץ לבית, בהג"א ואני לבדי ורק אורי הילד איתי. היו אלה לילות בהם הלב פרפר מפחד וחרדה ואני כה ביקשתי והתפללתי, מי ייתן והסיוט יחלוף ובנינו ישובו מן המלחמה, ישובו אלינו, הביתה. זוכרת אני כיצד הייתי בורחת מהבית כדי שידיעה קשה לא תשיג אותי ובכל זאת היא השיגה אותי ודווקא ברחוב- בו ניסיתי להסתתר ממנה".

"זה בשבילכם מקצין העיר"

מיום נפילתו של איתמר, נפער פצע עמוק במשפחתנו. הניסיונות לחזור ל"שגרה" נתקלים עד מהרה בפרוצדורות קורעות לב, כפי שהשכילה לתאר אמי: "זה היה יום סתיו, שלאחר המלחמה. איני זוכרת את היום והשעה. הייתי לבדי בבית. ישבתי בחדרו של איתמר. לא קראתי, לא עשיתי דבר. ישבתי. פעמון מצלצל בדלת. לפתוח או לא לפתוח? אחרי מספר צלצולים, ניגשתי לדלת. לפני עמד בחור צעיר בבגדי עבודה, מחזיק קופסת קרטון ביד ואומר 'זה בשבילכם מקצין העיר'. הרגע ראשון היססתי - רציתי לומר לו שזו טעות, כי מה לנו עם קצין העיר אחרי המלחמה? הבחור שאל בהיסוס 'את גברת ירון? זה מהבן שלכם', ועוד לפני שהספקתי לענות, הוא העביר לידי את הקרטון ויצא בריצה מהמדרגות. נשארתי עומדת על יד הדלת עם קופסת הקרטון בידי. הייתי המומה. הלב סרב להבין. הלכתי לחדרו של איתמר, התיישבתי על המיטה והקרטון לידי - זה הסוף. גזר הדין נחרץ. החזירו לנו את מה שנשאר מאיתמר".

מכתבים של בנות וגם מכתבנו ועליהם 'נ' שחורה ומסביבה עיגול שחור - נפל

"פתחתי את הקרטון: פריטי לבוש, עוגיות, סוכריות ומסטיקים - שאריות של חבילת 'דברים טובים' שלא הספיק לגמור. שעון היד שלוף שעמד מלכת. מכתבים שהגיעו אליו ובחלקם לא נפתחו. מכתבים של בנות וגם מכתבנו האחרון ועליהם נ-נון שחורה ומסביבה עיגול שחור - נפל. נקודה. ישבתי על המיטה. אפילו לבכות לא יכולתי. כך סתם, ביום בהיר של סתיו. בחור בבגדי עבודה מצלצל בדלת, מוסר קופסת קרטון ויורד בריצה מהמדרגות".

הקבורה גם היא לא הייתה שגרתית. מספר הנופלים הגדול בסוף כל יום לחימה, לא אפשר קבורת קבע, והנופלים נקברו בבתי קברות ארעיים. איתמר נקבר בבית הקברות הארעי שנפתח בקיבוץ לוחמי הגטאות.

במלאת שנה ליום הנפילה, הועברו הנופלים לקבורת קבע. נופל-נופל ביום השנה לנפילתו. כל נופל בארון הנישא על קומנדקר עטוף בדגל הלאום, כשחיילים מלווים יושבים זקופי קומה, כשנשקם בדגל, מלווים כל נופל למקום קבורת הקבע. הארץ מלאה קומנדקרים, וכל קומנדקר פותח מחדש את הפצעים.

קריאת חברה על שם אח נופל יוצרת חובה מעל ומעבר להקמת חברה "רגילה"

בתום שנה לנפילתו, הובא איתמר לקבורת קבע בבית הקברות ברחובות. מכאן ואילך, מתחיל מאבק בשכחה, והרצון בהנצחה. קריאת חברה על שם אח נופל יוצרת חובה שהיא מעל ומעבר להקמת חברה "רגילה". ואכן, משפנו אליי להיות שותף לייסוד חברה רפואית, בתחום הקרדיו וסקולרי, ההתלבטות לא הייתה קלה.

השם איתמר, הוא שם הנושא בחובו הרבה זיכרונות לא קלים, ומחייב עמידה בסטנדרטים גבוהים. מאידך, מאחר שאיתמר נהרג מכדור בודד שפגע בעורק ראשי, האסוציאציה הייתה בלתי נמנעת. שותפיי להקמה הסכימו, והחברה נקראה {איתמר} מדיקל.

איתמר נולד בירושלים לדן וגיזה ירון וגדל ברחובות. הוא למד בבית-הספר התיכון על-שם עמוס דה-שליט ו מגיל צעיר ועד לגיוסו לצבא היה חבר בתנועת "השומר הצעיר". הוא שירת בסיירת גולני ולאחר שהשלים קורס קצינים, הוצב כמפקד מחלקה בבית-הספר למ"כים של החטיבה.

לאיתמר ז"ל שני אחים: ד"ר גיורא ירון, הנמנה על מייסדי איתמר מדיקל (ויו"ר משותף היום), יזם בתחום ההיטק, ויו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב וד"ר אורי ירון, מכהן כסגן נשיא בחטיבה הקרדיו וסקולרית של ג'ונסון וג'ונסון. איתמר מדיקל עוסקת בפיתוח ושיווק מכשירים רפואיים לא-פולשניים ותוכנה לטיפול בתחומי רפואת השינה והקרדיולוגיה.