חוק פנסיית חובה יצר עיוות בשכר העובדים - מי חטף חזק?

בשנת 2008 הוחלה על כלל השכירים במשק חובה להפריש כספים לפנסיה. תהליך ההחלה היה הדרגתי - בשנת 2008 נדרשו העובדים והמעסיקים להפריש 1.7% מהשכר (עד לרמת השכר הממוצע במשק), ושיעור זה עלה בהדרגה עד ל-11.5% בשנת 2014 ואילך. בנק ישראל פרסם היום (ג') סקירה המראה כיצד חובת הפרשת הכספים לפנסיה השפיעה על השכר.   אך לפני כן, מעט נתונים: לפני שההסדר נכנס לתוקף, בשנת 2007, כ-60% מהעובדים (ומעסיקיהם) הפרישו לחיסכון פנסיוני, ועד 2012 עלה שיעור זה ליותר מ-80%. שיעור החוסכים בקרב העובדים שלא חסכו ב-2007 – רובם המכריע השתייכו לחלקה הנמוך של התפלגות השכר – השתווה במרוצת תקופה זו לשיעורם בקרב אלו שחסכו ב-2007.   בבנק ישראל מסבירים כי מחקרים שבחנו את פנסיית החובה מצאו שההסדר פוגע בחלק ניכר מהעובדים שלא הפרישו לפנסיה לפני הפעלתו - ההסדר מפחית את שכרם בשנים שבהן הוצאותיהם גבוהות והכנסתם (מותאמת לגודל משק הבית) נמוכה, ומאידך גיסא הוא מוסיף להם הכנסות מפנסיה בגיל שבו הכנסתם גבוהה יחסית מלכתחילה.

עם זאת, בבנק ישראל מסייגים ואומרים שההסדר גם עשוי להועיל לעובדים מכיוון שהוא מחייב את המעסיקים להפריש לחיסכון הפנסיוני שלהם סכום שעומד על 6% משכרם. "הפרשה זו מתווספת לשכרו של העובד, והיא עשויה למתן את הפגיעה שגורמות הפרשותיו לחיסכון החובה, ואף להביא לכך שההסדר בכללותו ישפר את רווחתו. ואולם שיפור כזה יכול להתרחש רק אם המעסיקים לא יקזזו את התוספת להפרשותיהם משכר העובדים".   בסקירה בחן בנק ישראל האם ובאיזו מידה התממש הסיכון לפגיעה בשכר בקבוצה העיקרית שפנסיית החובה נוגעת לה – העובדים שלא הפרישו משכרם לפנסיה לפני שההסדר נכנס לתוקף. לשם כך השווה בנק ישראל את השינוי בשכרם ב-5 השנים שחלפו מכניסת ההסדר לתוקף לשינוי באותה התקופה בשכרם של העובדים שהפרישו לפנסיה לפני ההסדר.

הבדל מובהק בשיעור השינוי של השכר  לפי תוצאות הבדיקה, בין העובדים שהפרישו ולא הפרישו לפנסיה ב-2007 קיים הבדל מובהק בשיעור השינוי של השכר, וכי הבדל זה גדול באופן מובהק סטטיסטית – ומשמעותי כלכלית – מזה שנאמד בין 2001 ל-2006. מעניין לראות שהעלייה שחלה בין 2007 ל-2012 בשכרם של העובדים שלא הפרישו לפנסיה ב-2007 נפלה ב-7.5% מהעלייה בשכרם של אלו שהם ומעסיקיהם הפרישו לפנסיה כבר ב-2007, וזהו פער של כ-4.5% בהשוואה להפרש המקביל בין 2001 ל-2006. ההפרש בין המקדמים מובהק סטטיסטית ברמה של 1%, והוא דומה לשיעור ההפרשה של המעסיק בשנת 2012 – 4.16%.   לסיכום, הממצאים  מלמדים כי פנסיית החובה התבטאה בכך שקצב הגידול בשכר העובדים שהיוו את קבוצת היעד של ההסדר – העובדים שלא הפרישו לפנסיה לפניו – האט בשיעור של כ-4% עד 4.5%; שיעור ההאטה דומה לתוספת ההפרשה של המעסיקים – 4.16% בשנת 2012. כלומר, לפי בנק ישראל, הנטל של תוספת ההפרשה לפנסיה – הן הפרשות העובד והן הפרשות המעסיק – התבטא בירידה בקצב הגידול של הכנסתם הפנויה של העובדים. אולם את הפגיעה החדה ביותר ספגו לפי הסקירה העובדים שלא הפרישו כספים לפנסיה.   בנק ישראל מבקר בסוף הדברים, בנק ישראל מטיח ביקורת במקבלי ההחלטות: "נראה אפוא שכדי להטמיע בשוק העבודה תכניות רחבות היקף לטווח הארוך, יש להגדיר היטב את יעדי התכניות ולגבש בזהירות הערכה מפוכחת לגבי כלל השלכותיהן, לרבות תגובת השוק אליהן. קביעות פורמליות לגבי חלוקת הנטל בין גורמים שונים עשויות להשפיע על התוצאות בטווח הקצר, אך יש להקדיש תשומת לב רבה לכיווני ההתפתחות הפוטנציאליים גם בטווחים ארוכים יותר – כאשר הכוחות הכלכליים באים לידי ביטוי – ולעצב את התכניות בהתאם להם. ללא תהליכים כאלה התכניות עשויות להניב תוצאות שיוזמיהן לא צפו ולא חתרו אליהן. כפי שממחישה פנסיית החובה, הטמעתה אכן הגדילה במידה ניכרת את שיעור העובדים החוסכים לפנסיה, אך בניגוד לכוונה המשתמעת ממבנהו הפורמלי של ההסדר, הנטל שלו נפל בסופו של דבר על כתפי העובדים ולא התחלק בינם למעסיקים".