אזעקות, פחד ועבודה 24/7: עיתונאים נזכרים בלבנון השנייה

בשבועות האחרונים ציינה ישראל עשור למלחמת לבנון השנייה. לצד הניסיונות לבחון האם הופקו לקחים, עלו גם לא מעט זכורות מאותו קיץ קשה וארוך שגבה את חייהם של 165 חיילים ואזרחים, במלחמה ראשונה שזלגה לעורף הישראלי בצורה כל כך משמעותית.

אייס חזר באמצעות מספר אנשי תקשורת בולטים שפעלו בצורה כזו או אחרת באותה עת – עם בעמדת ניהול מערכת חדשות ועם בסיקור האירועים. הראשון הוא שלום קיטל, שבאותה עת היה מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2.

תחילתה של המלחמה, בדקות אחרי שנודע על חטיפת חיילי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ומותם של 3 חיילים נוספים בפגיעה בסיור ממונע על הגבול, מצאה את קיטל בתחילתו של יום עבודה רגיל. "התחלתי לקבל הרבה טלפונים מהשטח", הוא נזכר בשיחה עם אייס. "ואני מבין שמדובר בעניין חריג. ברור שיש נפגעים ואתה יודע שבכל מקרה תהיה תגובה ישראלית, כך שצריך למעשה להיערך לשידורים מיוחדים".

כותרת ראשית

האם אנחנו מתקרבים למשבר באג"ח הקונצרניות?

אג"ח | איציק יצחקי | 23/11/2024

- כל הכותרות

האם אנחנו מתקרבים למשבר באג"ח הקונצרניות?

התאוששות בכלכלת ארגנטינה, אבל היציאה ממשבר עוד ארוכה

משבר ברשת 13: קריסת העסקה, רייטינג נמוך וחיפוש אחר משקיע שיציל את ה...

מה יהיה מחר בבורסה? ועל חברות הביטוח שזינקו יותר מהבנקים

הזהב זינק השבוע ב-5% - מה הסיבות ומה צפוי בהמשך?

נפצעה במינגלינג בהשתלמות - ותבעה הכרה במקרה כתאונת עבודה

בוטל מיזוג הענק בשוק הטלוויזיה בארה"ב: דיירקטיוי ודיש לא יתאחדו

טלי בן עובדיה מונתה למנכ"לית זמנית של חדשות 13 – המינוי מעורר סערה

שנתיים אחרי השקת ChatGPT: לאן הולכת מהפכת ה-AI?

שוק הנדל"ן בדרך לעליות או לירידות? הנתונים שמלמדים על מגמה חדשה

רגע לפני שיכלה לממש את האופציות, העובדת הבכירה פוטרה - ותבעה

הלווה 1.5 מיליון שקל עם בטוחות ומנגנון מסודר - ואז גילה שרימו אותו

סקוט בסנט: מי האיש שטראמפ בחר להוביל את הכלכלה האמריקאית?

הטיל ההיפרסוני של רוסיה: האם ישראל צריכה לדאוג?

קרן ETF עם תשואה של 300% – האם זה מתאים לכם?

דיסאינפלציה ב-2025: שוקי ההון בדרך לשנה מעניינת

וול-סטריט ננעלה בעליות; סולאראדג' קפצה ב-10%, פאגאיה עם 6%

המרוץ לשבבים: האם קוואלקום היא אנבידיה הבאה?

פינטרסט - המניה שנפלה יותר מדי?

מהפך בניהול כספי צה"ל: לראשונה ימונה חשב חיצוני בדרגת אל"מ

עוד תכניות

קיטל מוריד הנחיה לפתוח את האולפן המשוכלל של חברת החדשות בקריית שמונה, מתחיל בהליך של גיוס כתבים, ומביא עורכים ועובדים נוספים למשמרות שלא יסתיימו באותם 34 ימי לחימה. "אנחנו מתחילים בגל פתוח 'בתפזורת', מבזק קצר, ולאחר עוד כמה דקות עוד מבזק אבל יותר ארוך, ואז כבר שידור רציף – ואנחנו מעצימים את הנוכחות שלנו על המסך".

פגיעה בבניין בחיפה בימים הראשונים של המלחמה

לצד התיאום מול זכייניות ערוץ 2 קשת ורשת על נטילת זמן שידור, המערכת מתחילה להתארגן ל"שהייה ארוכה" באוויר. "אתה מתחיל לגייס פרשנים – למשל את איתן בן אליהו, ארי שביט ורזי ברקאי, שעיבו את מערך הפרשנים. עשינו תכנית יומית עם אמנון אברמוביץ' וארי שביט כפרשנים קבועים – ובהגשת אהוד יערי ורוני דניאל, שזה תחום העיסוק שלהם".

"34 ימים של חוויה מיוחדת"

אלי לוי, כתב חדשות 10, עבד לפני עשור עבור מעריב ורדיו חיפה. "ביום רביעי בבוקר היינו חלק מהכתבים החיפאיים בבית משפט בהקראה של הכרעת דין בתיק רצח תקשורתית מאד – ו-2 החשודים זוכו. האירוע בכלל היה מאד מיוחד, כי לאולם בית המשפט נכנסו כל השופטים כדי להיפרד מאחד השופטים שפרש מתפקידו, ובהחלטה האחרונה שלו זיכה את 2 החשודים ברצח של 2 צעירים מקריית חיים. אבל אז פתאום התחלנו לקבל הודעות בביפרים ולניידים שקורה משהו על גבול הצפון, וככה התפזרנו לנו כל אחד לטפל באירוע, עוד לפני שהאירוע הפך למלחמה".

אלי לוי וניידת רדיו חיפה, במהלך המלחמה (צילום: רדיו חיפה)

לדבריו, "באותו רגע למעשה יצאנו הכתבים ל-34 ימים של חוויה מאד מיוחדת. אתה יוצא לדרך ב-6:00 בבוקר, וחוזר אולי הביתה בחצות. באותה שנה גרנו בחיפה ובנינו את הבית שלנו ברמת ישי. אשתי הייתה מיילדת בבית החולים בני ציון, וביום האחרון של המלחמה נפל קטיושה ברחוב הס ליד בית החולים, ונשברו כל הזכוכיות במחלקה שלה. אני הגעתי לשם כדי לסקר את מה שקרה – ונפגשו בעיצומו של האירוע, כל אחד בעבודתו".

את כתבת קול ישראל בחיפה, אורלי אלקלעי, תפס המלחמה בביקור בבית החולים כרמל שם אושפזה באותה עת אמה. "רונן פולק (בעבר כתב קול ישראל בצפון, א"כ) עדכן אותי על 'חניבל' (פקודה צה"לית על חטיפת חייל, א"כ) ושאהיה בהיכון. ואז התחילו הטילים לנחות בישראל. בהחלטת מערכת של מנהל הרדיו החליטו שאעלה לנהריה להתחיל להריח את השטח כי בנהריה הייתה ההרוגה הראשונה – שהשתזפה בעירום על המרפסת. האזעקות התחילו לפעול, היה בלגן, וכמה צלמי סטילס נפגעו קל מרסיסים, ואז אתה רואה אנשים מבוהלים עם ילדים על הידיים – שלא יודעים מה לעשות".

אורלי אלקלעי בזירת אירוע ברחוב הנביאים בחיפה (צילום גולשים)

אם את השלושה הראשונים המלחמה תפסה בתחילתו של יום רגיל, הרי שחיים הר-זהב, אז כתב חדשות 10, היה הראשון לדעת עליה משום שהיא פרצה כשהוא היה בשירות מילואים על גבול הצפון, והחטופים וההרוגים היו מהגדוד שלו. בטור שכתב לאייס לפני מספר שבועות, הוא מתאר את הרגעים הראשון, ומה הוא עשה: "12 ביולי 2006 היה היום האחרון לתעסוקה ההיא. כחלק מהמפל"ג המשימה שלי הייתה להזדכות על מוצב ראש הנקרה שהיה באחריות הפלוגה שלי, ולהחליף חתימות עם הסדירים שאמורים להגיע בצהרים בזמן שזאביק הרס"פ נוסע להזדכות על חלק מהציוד הפלוגתי. ב-9:07 צלצל הטלפון שלי. זאביק היה על הקו. 'מה קורה אחי?', שאלתי. 'אני חושב שהסיורים של פלוגה ג' נתקלו', ענה לי בקול רועד, 'שמעתי אותם בקשר צועקים 4! 4א! נתקלנו!'. יש מצב שמתחילה מלחמה". במקביל לעדכון המפקדים, שלח הר-זהב SMS לעורך מהדורת החדשות גיא סודרי וכתב בצפון רובי המרשלג: "הייתה היתקלות ליד הגדר. אין לי עוד פרטים מעבר לזה כרגע, תתחילו לקדם את כולם צפונה".

לאורך הבוקר עוד צילם הר-זהב מדי פעם, לצד תפקוד תחת הפגזות: "ל'חדשות 10' היה הכי הרבה מידע, כי כתב שלהם בדיוק הזדעזע כולו מרעש של פיצוץ העמדה שהייתה מעליו מפגיעה ישירה של טיל נ"ט שירה חיזבאללה", כתב הר-זהב. "ליאור פסח, עיתונאי וצלם אולפן של ערוץ הכנסת שהיה איתי בפלוגה, לקח את המצלמה והתחיל לצלם את המלחמה במקומי בזמן שאני - בתור אחראי על כוח האדם בפלוגה - מנסה להבין אם בנפגעים מהגדוד שלנו".

 
חיים הר-זהב ביום הראשון למלחמה, מתוך כתבה ששודרה שבוע לאחר מכן ב'שישי' 

בהמשך היום, לאחר אישור הצנזורה, עלה הר-זהב לשידור כשהוא עוד חייל מילואים, ובהמשך ירד יחד עם הגדוד מהקו, עבר תחקירים וחזר לעבודה - ולצפון, הפעם ככתב. "את שאר המלחמה ביליתי בשידורים חיים ממקומות נפילת קטיושות, בכניסות של כמה שעות עם כוחות צה"ל לתוך לבנון ובהבנה שהעמיקה עוד יותר באותם שבועות – אתה תמיד עיתונאי, לא משנה לאן אתה הולך ולא משנה מה אתה עושה".

בצפון נופלים טילים, בחדרה משחקים ילדים ברחוב

במהלך היום הראשון מערכות החדשות השונות החלו להיערך לסיקור אינטנסיבי של האירועים בצפון, מ-2 צדי הגבול. "בערב היום הראשון התחלנו להבין שגם חיפה נכנסת לתמונת הרקטות, ובמערכת מתחילים לעשות חשיבה מחדש – איך מחלקים את הגזרה שהולכת וגדלה, כי ברור שיצטרכו עוד אנשים לתגבר את רונן טל ואותי", מספרת אורלי אלקלעי. "ערן זינגר הוזנק לכסות את חיפה, הקריות ונהריה. מתחילים לעבוד בקצב מטורף - בימים הראשונים לא יצאתי בכלל מהמערכת בחיפה. אמרתי לעצמי שאולי אסע קצת הביתה לחדרה להתרענן – לאכול קצת ולנוח, ואז כאשר אתה חוצה את מחלף זיכרון יעקב, כאילו הגעת לעולם אחר ללא מלחמה, עם ילדים שמשחקים ברחוב. הם יודעים בכלל שכמה ק"מ צפונה מהם ישנה מלחמה? ממש דיסונס. הגעתי לחדרה ושם קניתי סנדוויצ'ים וחלב למערכת כי בחיפה הכל היה סגור".

לצד העיסוק העיתונאי, מלחמה היא עסק יקר מאד. שלום קיטל מעריך כי עלות כל יום עלתה ל'חדשות 2' עוד כ-100 אלף שקלים לפחות, שכוללים בתוכם השכרת ניידות שידור וניידות לווייניות, רכישת סיבים אופטיים מבזק, שכירת מכוניות, שעות נוספות לעובדים, העסקת כוח אדם נוסף, שינוע אורחים במוניות, שכירת חדרים בבתי מלון ובצימרים, ביטוחים שונים, אש"ל יומי לעובדים ועוד.

"יש לזה עלות מאד גבוהה, כאשר את מעבה את מערך העובדים", אומר קיטל. כדי להחזיק שידור בכוננות 24 שעות ביממה, עם הרבה מאד שעות שידור בפועל ובפריסה בשטח, צריך לעבות את ההפקה והעריכה".

זירת אירוע בסניף הדואר ברחוב הנביאים בחיפה

לדבריו, כבר בתחילת הלחימה עדכן את דירקטוריון חברת החדשות בהערכה לגבי תוספת התקציב שהוא יצטרך. "עוד לפני שיושב הדירקטוריון, אני כבר מעדכן אותם שתהיה פה עלות ועלות גבוהה", נזכר קיטל. "בהתחלה אתה רק יכול להעריך כמה כסף זה יעלה. ברור לגמרי שמהר מאד מגיעים לאיזה מודל שבו אתר יכול כבר לדעת כמה יעלה יום שידורים במלחמה, ואז אתה מתנהל לפי התפתחויות". בהערכה זהירה ולאחר תקופה של 10 שנים, מעריך קיטל כי מלחמת לבנון השנייה עלתה לחברת החדשות כ-3-4 מיליון שקלים.

זיכרונות מהמלחמה

גם עשור אחרי, אלי לוי לא שוכח חוויות שצבר במהלך חודש המלחמה, רובן חוויות קשות אבל מעצבות. הוא נזכר למשל ביום קשה בו הייתה פגיעה ישירה בכביש דורי בעיר: "ראש עיריית תל אביב רון חולדאי הגיע כמה דקות אחרי זה עם ראש העיר יונה יהב. הייתי בבניין של חברת חשמל, במהלך המטח המטורף הזה של 13-14 קטיושות, בו נהרג בחור בבתי זיקוק, וזה היה רגע בו הבינו שהטילים יכולים לעשות המון בלגן בגלל נפילות במרכזים אסטרטגיים. זה היה באמת יום קשה". לוי גם נזכר באירוע בקיבוץ סער הצמוד לנהריה: "הייתי בתדרוך יומי עם מפקד המחוז דן רונן ומפקד מרחב גליל דני חדד. כולם מדברים ואז נפלה רקטה בקיבוץ והרגה מישהו. קשה, קשה".

אלי לוי בראיון במהלך המלחמה (צילום: רדיו חיפה)

גם אלקלעי מתקשה להשתחרר מהזיכרונות של קיץ 2006. "זה היה חודש וקצת אינטנסיביים ומטורפים - כשאני רצה מחיפה לנהריה, לנצרת ולדיר חנא, אתה רץ למקום הנפילה, מסקר את ההרוגים - את השמונה שנהרגו במוסך הרכבת בחיפה. צריך לשאוף אוויר – ולהמשיך הלאה. המערכת של קול ישראל נמצאת בקומה שישית במגדל הנביאים בשכונת הדר, וממנה יש תצפית על כל חיפה, עכו ועד נהריה - ככה שאפשר לראות את כל הנפילות. ראיתי אנשים במערכת מבוהלים בטירוף, ואילו אנחנו רצים לראות איפה הנפילה. זה היה רולטה רוסית, אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך".

וגם לה יש זיכרון אחד חזק שאינו מרפה. "התקופה הזאת הייתה כמו רולטה רוסית. עברתי ברחוב קיסריה בדרך למערכת, ו-2 דקות לאחר מכן הייתה שם נפילה ונהרגו 2 אנשים. וכן, היו גם מקרים שאני באוטו מדברת בדיבורית עם המערכת שלי, ואנשים קופצים מהמכוניות שלהם בגלל אזעקה ואני אפילו לא שמעתי אותה. לאורך כל התקופה של המלחמה אתה מחפש כל הזמן את הנפילה - אתה יוצר קשר עם קציני משטרה שיכולים אולי לתת קצת אינפורמציה, אבל גם הם היו נעזרים בנו ומתקשרים לברר פרטים. זה היה חודש של פיק כזה, של אדרנלין מטורף שלא עוזב אותך לשנייה. למרות המראות והקושי להגיע לבית של 2 ילדים שנהרגו בנצר, להגיע למוסך הרכבת בו שמונה עובדים נהרגו, אתה עושה את זה בלי לחשוב פעמיים. ואז וביום שישי אחד, חזרתי הביתה כדי לנוח קצת, והנה – היו נפילות ליד חדרה".

פגיעה ברחוב קיסריה בשכונת הדר בחיפה (צילום: אורלי אלקלעי)

בעוד כבאים ואנשי שירותי הביטחון שנחשפו למראות קשים לאורך המלחמה, קיבלו עזרה נפשית, האישים שדיברנו איתם סיפרו כי במערכות שלהם לא הזדקקו לכך. שלום קיטל מספר למשל כי במלחמה לא הזדקקו הצוותים בצפון לתמיכה פסיכולוגית – לדבריו כנראה לאחר שכבר היו למודי ניסיון מאירועי האינתיפאדה השנייה, שהייתה "בית ספר" מבחינת המראות הקשים. "כל הזמן יש תשומת לב לתחושות של העובדים, אבל המלחמה הגיע שנה אחרי ההתנתקות ולאחר כמה שנים של אינתיפאדה קשה מאד, בה עשינו סדנה לעובדי 'חדשות 2' של התמודדות בתנאי לחץ ובאירועים מלחמתיים קשים. אבל כן היו לי כתבים שביקשו לנוח, לרענן כוחות, בגלל האינטנסיביות של העבודה והמראות הלא קלים שחוו".

עיתונאים מסקרים את המלחמה. ערן זינגר מקול ישראל (צילום: אקי פלקסר)

אורלי אלקלעי נזכרת כי המערכת הציעה לעובדים לקבל ייעוץ פסיכולוגי "כדי לשפוך את מה שצריך, אבל אני לא חושבת שמישהו מאתנו הזדקק לכך". לדבריה, "אני מאד מעריכה את הקולגות שלי בצפון - אנחנו מדברים הרבה ביננו, מחכים לשידור יחד או בתדרוך כתבים, אז הקשר הזה עוזר כי מדברים ביננו לבין עצמנו. לאורך כל המלחמה דיברתי עם שרון רופא אופיר מ-ynet ועם אלי לוי, וזה עזר לפרוק את המועקות. אבל אני חייבת לומר שקיבלתי טלפון ממנהל רשת ב' מיקי מירו ששאל אותי מה מצבי ואף התעקש שאלך לדבר עם מישהו, ואמרתי לו שאני באמת בסדר. יתרה מזאת, המנהלים ביקשו מאתנו לקחת אוויר. החבר'ה שעלו לתגבור הגיעו ל-4-5 ימים, ואנחנו נשארים שם כל הזמן. אמרו לנו די. היו פעמים שהרגשתי מותשת, אמרתי להם שאני סוגרת את הטלפון, הולכת לישון, והם לא התקשרו הביתה ולא הפריעו עד שאני התקשרתי. אחרי המלחמה הרגשתי מותשת, אז באופן טבעי מורידים הילוך. הרגשתי שאני צריכה אוויר, ונתנו לי כמה רגעים לנשום".

נקודת המפנה ביחס לכתבים בפריפריה

אלי לוי מספר כי מלחמת לבנון השנייה שינתה את יחס התקשורת לאזורים שדרומית לחולון וצפונית להרצליה. "20 שנה שאני מסקר את הצפון, וזה היה אירוע שהפך את הכתב הצפוני - ולא משנה בכלל אם מדובר בטלוויזיה או בעיתון - לאחד שהוא לא רק זה שהולך בבוקר לבית משפט, בודק הארכות מעצר, מגיע לזירות של רצח ותאונות דרכים וזהו. המלחמה הזאת באמת הציבה אותנו בקו אחד עם הכתבים המובילים בתל אביב. גם בגלל שהיו צריכים אותנו - כדי לדעת מה קורה באזורים הגדולים האלה של הצפון והדרום. השינוי הזה גם זכה לביטוי במבצעים האחרונים בעזה. לפני כן הכתב הצבאי היה מסקר אירועים ביטחוניים, והכתבים האזוריים לא היו עם הכוחות בפנים, ככה זה היה כאשר הייתי כתב צעיר. פתאום פעם ראשונה אנחנו כמו הכתבים הצבאיים. שנים סיקרתי פצועים חיילים שהגיעו למנחתים ברמב"ם, נהריה או זיו, ופתאום אתה בקו אחד עם הכתבים הצבאיים – עובד, משדר, מגיע, פתאום פונות רשתות זרות או סוכנויות ידיעות שרוצות שתיתן פרשנות או סקירה על המצב".

חטיפת גלעד שליט ומלחמת לבנון השנייה הציבה את הכתבים האזוריים בצפון בכותרות. "החטיפה של שליט, גולדווסר ורגב, שלושתם צפוניים – שמה אותנו בראש הכותרות", אומר לוי. "המשפחות הקימו מטה להחזרת הבנים, ואנחנו סיקרנו את האירועים שזכו לבולטות בכל כלי התקשורת. אחרי המלחמה כבר לא חזרנו להיות רק כתבים של בתי משפט".

לוי גם רואה שינוי גדול בדרך סיקור האירועים, בין סטטוס של אבא עם ילדים, לאדם ללא ילדים. "יש הבדל גדול כאשר אתה כתב בשטח כאשר יש לך ילדים או כאשר אין לך. כשיש לך ילדים, אז לפני שאתה מתחבר למיקרופון, אתה בודק איפה הם. בלבנון השנייה הייתי בלי ילדים, ואשתי הייתה סגורה בבית החולים, אז הייתי ממוקד 100% בעבודה. במבצע צוק איתן הרגשתי אחרת לחלוטין. לא היו הרבה אזעקות בצפון, אבל כאשר כן היו - פתאום אתה חושב איפה הילדים ואיפה האישה, בודק שהכל בסדר ואז רק מתחיל לחשוב על הדיווח".

-אורלי, עד כמה המלחמה עדיין חיה אצלך?
"אני חושבת שמי שנשאר עם מלחמת לבנון השנייה אלה הכתבים שגרים או שנשארו להתגורר בצפון. בכל מקום - כל פעם שמציינים מועד מסוים למלחמה, אתה מגיע לאיזה מקום וזה כמו אנדרטה חיה. הבית בנהריה בו נהרגה האישה, הבית בו נהרגו 2 ילדים. אתה זוכר איך הגעת עם האוטו למקום, אתה פתאום מדמיין הכל בחזרה. עד היום, כאשר אני עולה למערכת ברחוב קיסריה, אני מסתכלת על הבית שנפגע ונהרגו בו 2 אנשים. זו אנדרטה חיה מול המערכת".