בעבר האיחוד האירופי תמך בישראל. למה זה השתנה?

אירופה עמדה במרכז הדיפלומטיה הציונית עוד לפני קום המדינה. הרצל כינס את הקונגרס הציוני הראשון באירופה, והוא ניסה לגייס תמיכה לתכנית הציונית בקרב המדינאים האירופאים. חבר הלאומיים העניק למדינה אירופאית (בריטניה) את המנדט להקמת בית לאומי יהודי בפלשתינה.

במלחמת העצמאות, ישראל רכשה נשק ממדינה אירופאית (צ'כוסלובקיה). בתחילת שנות החמישים, ישראל שרדה כלכלית בזכות התמיכה של מדינה אירופאית (גרמניה). מאמצע שנות החמישים ועד אמצע שנות השישים, בת הברית הצבאית היחידה של ישראל הייתה אירופאית (צרפת). ואולם, עם השנים האינטרס של המעצמות האירופאיות במזרח התיכון השתנה, וכך גם היחסים שלהן עם ישראל.

שנות ה-60 כנקודת מפנה ביחסי ישראל-בריטניה
בריטניה התנגדה להקמת מדינה יהודית משתי סיבות עיקריות: 1. היא רצתה להמשיך לשלוט במעבר האסטרטגי בין הים התיכון לבין האימפריה שלה בהודו; 2. היא חששה שתואשם על הקמה מדינה כזו ותשלם על כך מחיר בעולם הערבי. השיקול הראשון איבד את תוקפו עם תום השלטון הבריטי בהודו ב-1947. אך לא השיקול השני. 

בתחילת המלחמה הקרה, בריטניה חששה מהשפעה סובייטית במזרח התיכון, והיא סברה שרק מדיניות פייסנית כלפי מדינות ערב תשכנען שלא לחבור לבריה"מ. מדיניות פייסנית זאת נכשלה: נשיא מצרים נאצר חבר לבריה"מ בשנת 1955, וב-1956 הוא הלאים את תעלת סואץ (שהייתה בבעלות משותפת בריטית-צרפתית). ב-1958, עיראק חברה אף היא לבריה"מ, ומצרים הקימה "רפובליקה ערבית מאוחדת" עם סוריה. 

בתימן (בה בריטניה החזיקה בסיסים צבאיים), התנהלה בשנות השישים מלחמת אזרחים שבה הכוחות הפרו-סובייטים נתמכו על ידי נאצר.  בריטניה התחילה לעשות הערכה מחדש של מדיניותה במזרח התיכון, וראתה בישראל דווקא בת-ברית (גם אם לא רשמית) נגד ההשפעה הסובייטית במזרח התיכון. 

ואכן, התפתח בשנות השישים שיתוף פעולה צבאי ולוגיסטי בין ישראל לבין בריטניה כדי להילחם בכוחות הנאצריסטים והפרו-סובייטיים בתימן. ההתקרבות ההדרגתית בין בריטניה לבין ישראל מסבירה מדוע אחרי מלחמת ששת הימים בריטניה התנגדה במועצת הביטחון של או"ם להצעת החלטה של הסובייטים, שמטרתה הייתה לדרוש מישראל נסיגה מלאה וללא תנאי.

צרפת: מדיניות של "מידה כנגד מידה"
היחסים בין ישראל לבין צרפת התפתחו בכיוון ההפוך. ב-1947 צרפת תמכה בתכנית החלוקה דווקא משום שבריטניה התנגדה. המנדטים הצרפתיים במזרח התיכון (סוריה ולבנון) קיבלו את עצמאותם ב-1946, והצרפתים האשימו את הבריטים בעידוד העצמאות של שתי המדינות. כך שכשהגיע תורה של פלשתינה, צרפת מיהרה לנקוט במדיניות של "מידה כנגד מידה" תוך תמיכה בציונים. 

עם פרוץ המלחמה באלג'יריה ב-1954 נולד אויב משותף לישראל ולצרפת: נשיא מצרים נאצר, אשר גם הוביל את המאבק בישראל וגם תמך במורדים הלאומנים באלג'יריה. צרפת התחילה למכור נשק לישראל ב-1955, כולל מטוסי קרב (מיסטר ומיראג') החל מ-1956, שנה בה שתי מדינות יצאו יחד למלחמה נגד נאצר. שיתוף הפעולה הצבאי בין שתי המדינות היה הדוק וכלל את התחום הגרעיני (התשתיות ל"מפעל הטקסטיל" של ישראל בדימונה נבנו על ידי צרפת). 

הסדק הראשון ביחסים בין שתי המדינות התגלה עם שובו של דה גול לשלטון ב-1958. דה גול, אשר התנגד ל"הרפתקה" המשותפת עם ישראל ב-1956, הוריד את רמת שיתוף הפעולה עם ישראל כבר ב-1958. עם סיום המלחמה באלג'יריה ב-1962, הסתיימה הסיבה לברית הצבאית בין ישראל לבין צרפת. דה גול היה נחוש לתקן את היחסים של צרפת עם העולם הערבי, והדבר לא היה יכול להיעשות תוך המשך הברית עם ישראל. 

מלחמת ששת הימים סיפקה לדה גול את התירוץ להוכיח לעולם הערבי שתמיכת צרפת בישראל אכן הסתיימה: הוא הטיל חרם צבאי (שפגע רק בישראל) וגינה בחריפות את ישראל עם תום המלחמה. עם מלחמת יום כיפור וחרם הנפט, צרפת יישרה קו עם העולם הערבי עד כדי הידרדרות חמורה של היחסים עם ישראל. 

צרפת הפכה בשנות ה-70 לפרקליטו של אש"ף, בנתה כור גרעיני לעיראק, ושחררה ב-1978 את אבו-דעוד (מתכנן הטבח בספורטאים הישראלים במינכן). היחסים התחילו להשתפר רק בתקופתו של הנשיא מיטארן (1981-1995).    

גרמניה: שותפה כלכלית, דיפלומטית וצבאית
עם גרמניה, היחסים התחילו ברגל שמאל מסיבות היסטוריות שאין צורך להזכירן. אולם מאחורי החרם הרשמי של גרמניה התנהלו מגעים לפיצוי ניצולי השואה ולמימון קליטתם בישראל. בשנת 1952 נחתם את "הסכם השילומים" עם מערב גרמניה תוך ויכוח פוליטי סוער בין הממשלה לבין האופוזיציה. על אף ההסכם הכלכלי, לא היו יחסים דיפלומטים רשמיים בין שתי המדינות. 

בשנות ה-1950, המוסד חיסל מספר מדענים גרמנים שעזרו למצרים לפתח טילים. בסוף שנות החמישים, כאשר הברית עם צרפת התחילה לעלות על שרטון (ועוד לפני שהיחסים האסטרטגיים עם ארה"ב, אשר נוצרו באמצע שנות השישים), גרמניה התחילה למכור נשק לישראל. היחסים הצבאיים בין שתי המדינות נחשפו על ידי התקשורת, מדינות ערב (בראש ובראשונה מצרים) הכירו במזרח גרמניה. כתגובה, מערב גרמניה החליטה להפוך את היחסים של עם ישראל לרשמיים. שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטים מלאיים ב-1965.

עם הזמן, גרמניה הפכה לשותפה כלכלית, דיפלומטית וצבאית חשובה של ישראל. הצוללות שישראל רכשה מגרמניה בשנים אחרונות מהוות חלק חשוב מעוצמתה הצבאית. היחסים של ישראל עם אירופה מתנהלים גם מול האיחוד האירופי (שמקורו בהקמת הקהילה האירופאית לפחם ולפלדה ב-1952, אשר הוחלפה על ידי הקהילה הכלכלית האירופאית ב-1957). 

ישראל מול האיחוד האירופי
ב-1975 חתמו ישראל והקהילה הכלכלית האירופאית על הסכם סחר חופשי מקיף, ובשנות ה-1990 ישראל צורפה לתכניות המחקר והפיתוח של האיחוד האירופי (שהחליף את הקהילה הכלכלית ב-1992). יחסים כלכלים הדוקים התפתחו בין ישראל לבין אירופה על אף המחלוקות הפוליטיות בנושא הסכסוך הישראלי-פלשתיני. 

עם זאת, יש בשנים אחרונות נטייה אירופאית ברורה שלא ליישם את ההסכמים המסחריים והמדעיים עם ישראל מעבר לקווי הפסקת האש של 1949, ולסמן מוצרים ישראלי המיוצרים מעבר לקו זה. בנוסף, הנציבות האירופאית וממשלות אירופה ממנות עמותות שחלקן מקדמות את תנועת ה-BDS (על אף שרשמית, האיחוד האירופי מתנגד לחרם של ישראל) ואת "זכות השיבה" (שאינה עומדת בקנה אחד עם פתרון שתי מדינות, שנתמך באופן רשמי על ידי האיחוד האירופי). 

בשל מחלוקת אלו, יש בישראל מי שרואים בעין יפה את התחזקות המפלגות והממשלות הפופוליסטיות הקוראות תיגר על האיחוד האירופי. אולם הזדהות של ישראל עם מפלגות ועם ממשלות אלו תהיה טעות אסטרטגים, בראש ובראשונה משום שיש להן מדיניות חוץ פרו-רוסית מובהקת (למעט במקרה של פולין), ומשום שרוסיה תומכת באופן שיטתי בכל הגורמים העוינים לישראל במזרח היכון. 

במקום להתפתות לתמיכה במפלגות ובממשלות הפופוליסטיות באירופה, על ישראל לעמוד על שלה במחלוקת הפוליטיות עם האיחוד האירופי, תוך שמירת ופיתוח היחסים הכלכליים והאסטרטגיים עם שותפתה המסחרית הגדולה בעולם.

הכותב הוא ד"ר עמנואל נבון, מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל-אביב ובמרכז הבינתחומי הרצלייה, עמית בכיר בפורום קהלת, ופרשן בערוץ i24news