חלום הבעלות על דירה בקרב הצעירים הולך ומתרחק

נתוני ה-OECD שפורסמו לאחרונה, אולי לא הפתיעו איש, ובכל זאת הם ראויים לדיוק מעמיק. לפי נתונים אלה פערי השכר במדינת ישראל הינם הגבוהים ביותר בעולם המערבי ובין מדינות ה-OECD, והפער בין העשירון העליון לבין העשירון התשיעי, למשל, הרקיע לפי 7.

פער שכזה, לסבר את האוזן, מתאים הרבה יותר למדינות עולם שלישי דוגמת מקסיקו או ברזיל, מאשר למדינות אירופה או צפון אמריקה. יש בו, מניתוח משרדי, פוטנציאל בעייתי ביותר לכלכלת ישראל בכלל ולשוק הדיור בפרט.

המשמעויות המרכזיות של פערי השכר בארץ ראשית, היכן שיש פער שכזה, החברה, ובעיקר הצעירים שבתוכה, הופכת ליותר ויותר מתוסכלת ולא מרוצה. זה בא לידי ביטוי בלחץ בכבישים, ברחובות הערים, באלימות ועבריינות "קטנה" כ"גדולה", ובמתח חברתי המתורגם בסופו של דבר גם למתח כלכלי.

שנית, זה פוגע במישרין בפוטנציאל הצמיחה של המשק. ההיסטוריה הכלכלית במדינות רבות בעולם הוכיחה פעם אחר פעם, שכשהמעמד הבינוני, לדוגמא, נפגע, קיימת גם בעיית צמיחה, שלא לדבר על חוסר יציבות כלכלית. ריכוז העושר בידי מעטים, כפי שקיים במדינות רבות בעולם השלישי, מביא בעליל לחוסר יציבות גם חברתי, גם כלכלי וגם פוליטי.

• ה-OECD: "צופים צמיחה של 3.4% בישראל ב-2025"
• ישראל יורדת בדירוג: מבחן מיומנויות העבודה חושף פערים עמוקים

שלישית, וזוהי לטעמי נקודת התורפה הכואבת ביותר, פער זה כבר מביא בימים אלה, ויביא עוד יותר בשנים הקרובות, לפערים עצומים ביכולת להשיג דירה, ובין כאלה "שיש להם דירה", לבין אלה ש"אין להם דירה".

מספר בעלי הדירות הולך ויורד נתון קטן שחומק משום מה מתחת לרדאר: לפני 20 שנה, לדוגמא, היו כ-72 אחוזים מאזרחי ישראל עם דירה בבעלות. כיום האחוז ירד לכ-65 אחוזים בלבד. אין מדובר כאן בירידה "טכנית" של 7 אחוזים. אם נתרגם את הנתון למספרי יבשים, נמצא כי במחצית שנות ה-90 חיו במדינת ישראל כ-5 מיליון תושבים, מתוכם כ-1.2 מיליון התגוררו בשכירות ואילו כיום (כ-20 שנה אחרי), מתוך כ-9 מיליון ישראלים בקירוב, למעלה משליש, כלומר יותר מ-3 מיליון(!) אינם מתגוררים בדירה בבעלות.

ניתוח משרדי מצא כי במהלך העשורים הקרובים מספר זה יעלה, על אף ולמרות הצהרות כחלון על פתרון בעיית הדיור במסגרת מחיר למשתכן. כבר היום כל צעיר שני(!) עד גיל 35 הינו ללא דירה בבעלות, מה שמהווה כבר היום פוטנציאל חומר נפץ חברתי, כלכלי ופוליטי מהמעלה הראשונה, ומהווה איום משמעותי להמשך הצמיחה של מדינת ישראל ולהמשך היציבות החברתית והכלכלית היחסית שמהן היא נהנית עד היום, למרות תופעות דוגמת המחאה החברתית של 2011.

• טראמפ הוא פיל בחנות חרסינה, אבל לא ישבור את הכלים
• ההיגיון מאחורי השיגעון - מה טראמפ מנסה להשיג ולמה ייתכן שהנפילות ייעצרו?
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

איך אפשר לצמצם את הפער? על מנת לנסות ולצמצם את הפער הזה אינני מציע לחזור אחורה לשיטת מדינת הרווחה הסוציאליסטית שאבד עליה הכלח, אולם כן צריך לנקוט במספר פעולות שיבלמו את התהליך המטריד. ביניהן, להפוך את הדיור להשכרה הממשלתי לרחב הרבה יותר ולאפשר למתגוררים בשכירות מחירים מסובסדים הגיוניים וכן להבטיח לטווח ארוך יחסית את מגוריהם בדירה, בדיוק כפי שקורה במדינות רבות באירופה, דוגמת גרמניה, הולנד ומדינות סקנדינביה.

כמו כן יש לדאוג להכשרה תעסוקתית שתהלום את צרכי המשק, ולמזער מצבים שלפיהם צעיר או צעירה מקדישים את מיטב שנותיהם ללמוד מקצוע בו סיכוי ההקלטות שלהם בשוק העבודה נמוכים עד אפסיים, מה שגורם לרבים מהם, ובלית ברירה, לעבוד בכל עבודה זמינה שיימצאו, גם אם התנאים והשכר יהיו נמוכים בהרבה מתנאי ההשתכרות במקצוע שאותו למדו.

בד בבד יש לפעול, אחת ולתמיד, לכך שמחיר סל הקניות הבסיסי, בין אם מדובר במזון, ריהוט לבית, דברי חשמל, הוצאות על תרבות ובילוי וכו', יהיה סביר, בדומה למדינות מערביות מתוקנות רבות שאותן אנחנו מכירים.

שלוש הנקודות הללו הינן, לטעמי, מפתח ל"ריכוך" הפערים שנוצרו בינינו לבין יתר מדינות ה-OECD, הן ברמת השכר והן ביכולת הקנייה הנמוכה של אזרחי ישראל, החל מהמוצר היקר ביותר, קרי הדירה וכלה במוצרי המזון הבסיסיים ביותר. חומר למחשבה למקבלי ההחלטות.   הכותב הוא משפטן ושמאי מקרקעין, לשעבר יו"ר לשכת שמאי המקרקעין ומבעלי משרד השמאות "זאב כהן-ארז כהן"