המשטרה תפצה את ח"כ יהודה גליק על מניעת עלייתו להר הבית שלא כדין

התובע, ח"כ יהודה גליק, שימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה כמורה דרך ובמסגרת תפקידו הדריך סיורים בהר הבית. כן היה גליק פעיל למען זכויות אדם בהר הבית ולמען עליית יהודים להר.

במרץ 2014 ניתן צו על ידי מפקד מחוז ירושלים דאז שלא לאפשר את כניסתו של גליק למתחם הר הבית אלא בהיתר שיינתן על ידו. בעקבות עתירה שהגיש גליק לבג"ץ הגיעו הצדדים להסכמה לפיה תתאפשר עלייתו של גליק להר ובעתיד ככל שיוחלט על הרחקתו לתקופה נוספת, ייערך לו שימוע ככל הניתן טרם ההחלטה או סמוך לאחריה, ותינתן לו על כך הודעה מספקת מראש.

מספר חודשים לאחר מכן, הגיש גליק תביעה כספית לבית המשפט לתביעות קטנות, בטענה כי המשטרה הפרה את הסיכום עמו ומנעה ממנו כניסה להר הבית במספר מקרים שונים, ללא עריכת שימוע ובניגוד לכללי המשפט המנהלי. בהמשך הועבר התיק לבית משפט השלום בירושלים, בשל טענות כבדות משקל שעלו בהליך שהן בעלות אופי החורג מהמקרה הפרטי של גליק.

לטענת גליק, המשטרה לא כיבדה שורת זכויות חוקתיות הנתונות לו, ובהן חופש התנועה, חופש הדת, חופש הביטוי ואף חירות ההפגנה. לטענתו, לא היה כל אלמנט פרובוקטיבי או הפגנתי במעשיו על הר הבית ולמרות זאת נמנעה גישתו לשם. עוד הוסיף כי באותה תקופה היו פעילים אנשי "המוראביטון" על ההר, שהוכרזו בשלב מאוחר יותר כארגון טרור, שלדידם עצם עלייתו להר היוותה פרובוקציה. לכן, על פי הטענה, המשטרה פעלה כ"קבלן ביצוע" של ארגון זה על מנת להשיג "שקט תעשייתי" על הר הבית.

ב"כ המשטרה מאידך, טענה כי התביעה במהותה היא תביעה שתוקפת החלטה מנהלית נקודתית הנוגעת באופן מובהק בסמכות המנהלית של הרשות. החלטה מנהלית זו נתונה לשיקול דעתה הרחב של המשטרה, שהתקבלה לאחר בחינת מכלול הנסיבות שעמדו בפניה בזמן אמת, ובכלל זה הערכת המצב בהר הבית שאין חולק על היותו מקום רגיש. לשיטתה, אין מקום להתערב בהחלטה כזו אלא בחריגה קיצונית מסמכות ואין לבחון אותה בדרך של חוכמה לאחר מעשה. עוד הוסיפה כי לא ניתן להשוות את גליק לאחרים, שכן הוא סמל ודגל של המאבק למען עליית יהודים להר הבית ופועל לשינוי הסטטוס-קוו באתר. לדבריה, פעולותיו גררו התלהמות ופרובוקציה והפכו אותו ל"סדין אדום" ולכן אין מקום לקבל את התביעה.

השופטת קרן מילר קבעה כי בנסיבות המקרה הנוכחי יש לאפשר תקיפה עקיפה של החלטות המשטרה, למרות שבתביעה קודמת שהגיש גליק נגד המשטרה בעקבות מניעתו לעלות להר הבית, קבע בית המשפט העליון כי לא ניתן ככלל לפנות בתקיפה עקיפה במסגרת תביעת פיצויים נזיקית מבלי למצות את המסלול המנהלי. עם זאת, עיקרון זה אינו חל כאשר האפשרות לפנות לבית המשפט המוסמך אינה מעשית או כאשר מדובר במעשה עשוי או נזק שהתגבש. במקרה הנוכחי, לדעת השופטת, יש לקבוע כי אכן לא הייתה אפשרות מעשית של פנייה למסלול המנהלי, שכן מדובר במניעת עלייתו של גליק להר הבית במקרים בודדים כאשר ההחלטה על המניעה ניתנה סמוך למועד העלייה המבוקשת. לפיכך לא הייתה אפשרות מעשית בסד הזמנים הקצר לפנות לבית משפט כלשהו.

כמו כן, גליק פנה במקרה זה לתקיפה ישירה של החלטת המשטרה למנוע ממנו עלייה להר הבית, ואכן השיג את מטרתו באמצעות הסכמת הצדדים כי ככלל תתאפשר עלייתו למקום. על כן, במישור המנהלי הושגה הסכמה שלאורה היה על הצדדים לפעול.

"לכל יהודי קיימת זכות לעלות להר הבית"
לגופם של דברים קבעה השופטת כי נקודת המוצא היא שלכל יהודי קיימת הזכות לעלות להר הבית כחלק מחופש הפולחן הדתי, כאשר במדינת ישראל מקבלת זכות זו משמעות מיוחדת בשל היותה מדינה יהודית ודמוקרטית. לפיכך, מעבר לפגיעה בחופש הפולחן של גליק, סברה השופטת כי מניעת עלייתו להר הבית מהווה גם פגיעה בחופש העיסוק שלו ובפרנסתו. זאת, בשים לב שבאותה תקופה שימש כמורה דרך ומדריך של קבוצות להר הבית שלוש פעמים ביום. לפיכך דווקא בעניינו של התובע הייתה חשיבות נוספת בהקפדה על זכותו לעלות להר הבית.

נקודת מוצא נוספת אליה התייחסה השופטת היא חופש הביטוי שניתן לגליק, שהיה ועודנו ידוע כמי שפועל למען עליית יהודים להר הבית ומשמש כיום אף יו"ר השדולה לחיזוק הקשר היהודי בהר הבית בכנסת. לדעת השופטת, מדובר בפעילות לגיטימית שנכללת במסגרת גבולותיו המותרים של חופש הביטוי ומובן כי עצם פעילותו אינה מצדיקה הטלת הגבלות על עלייתו להר, גם אם ישנם כאלו המתנגדים לפעילות זו.

לצד האמור הזכירה השופטת כי הזכויות האמורות אינן מוחלטות ויש לאזנן מול אינטרסים ציבוריים. בהקשר זה ניצבת סמכותה הרחבה של המשטרה וחובתה לשמירה על הסדר הציבורי, וכן יש להביא בחשבון את ייחודיותו ורגישותו של הר הבית, שההיסטוריה האלימה סביבו ידועה לכל וגם פעולות לגיטימיות לחלוטין יכולות להיתפס כפרובוקציה ולהתפשט לאלימות רחבה.

במקרה הנוכחי, סברה השופטת כי לא ניתן לחלוק שקיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית של המשטרה במסגרת הפעלת סמכותה להתיר או לשלול מגליק את הכניסה להר. לאחר בחינת כל האירועים להם טען גליק, מצאה השופטת כי בחמישה מקרים הפרה המשטרה את חובתה האמורה ופעלה בהתרשלות כאשר מנעה את כניסתו להר. לצד זאת, מאחר שגליק לא צירף כל מסמך לביסוס טענותיו לצורך הערכת גובה הנזק ולהפסדים שנגרמו לו, קבעה השופטת כי אין לפסוק לו פיצוי בגין נזק ממוני.

באשר לנזק הלא ממוני, שקלה השופטת את העובדה שדובר באירועים בודדים וספורים בהם לא התאפשרה עלייתו של גליק להר, בעוד במרבית ביקוריו התאפשרה כניסתו ללא קושי. כן צוין כי במישור ההתרעה גם גליק עצמו העיד כי מאז התקופה הרלוונטית היה שינוי משמעותי בהתנהלות המשטרה בהר הבית, כאשר חלק משמעותי מהשינוי, כך נראה, נובע מהכרזתו של ארגון ה"מוראביטון" או ה"מורביטאת" כארגון טרור. נוסף על האמור, סברה השופטת כי לא ניתן להתעלם מתפקידו הנוכחי של גליק כחבר כנסת במסגרתו הוא יכול להשפיע על ההתנהלות והמדיניות בהר הבית במסגרת פעילות ציבורית ופוליטית. לבסוף הוסיפה כי יש לתת את הדעת לסכומים הנפסקים בבתי המשפט בגין התנהלויות רשלניות אחרות של המשטרה, שפגיעתם בפרט קשה יותר, כגון עיכוב או מעצר בלתי חוקיים. מנגד נשקלה עדותו של גליק על פגיעתו הקשה מהתנהלות המשטרה כלפיו שהיוותה עבורו השפלה והותירה בו צלקות.

בשקלול כל האמור, חייבה השופטת לשלם לגליק פיצוי בסך של 7,500 שקל, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 שקל והוצאות משפט. גליק יוצג בהליך ע"י עו"ד שמחה רוטמן. המשטרה יוצגה ע"י עו"ד גילה קרמר.

כתבות משפטיות נוספות ניתן למצוא באתר תקדין