יש עוד דרך ארוכה לבשורה צרכנית אמיתית

נתוני משרד הכלכלה והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), לכאורה מפתיעים - מאז דצמבר 2018, ישנה ירידה של 3% במחירי המוצרים ברשתות ו-6% במחירי רשתות הדיסקאונט. לכאורה, הצרכן הישראלי מרוויח עד מאות שקלים בחודש בעקבות הירידות במחירים. נו באמת, אתם מרגישים את זה בכיס? - אני לא. 

יש עוד דרך ארוכה לבשורה צרכנית אמיתית. למרות ההתפארות של משרד הכלכלה והלמ"ס, לפחות בשלב זה, רובנו לא באמת מרגישים את השינוי. אמנם מדובר ביוזמה מבורכת ו-3% זה אולי מספר שבהחלט "מצטלם" יפה, אבל זה לא באמת ביג דיל.

הסל הממוצע ירד מ-970 שקל ל-940 שקל. פער של 30 שקלים (פחות ממנת שווארמה), בין דצמבר 2018 ליוני 2019 זו לא באמת סיבה למסיבה, לפחות לא עבור אנשים רבים מאוד במדינה, שצמאים ליכולת לחסוך מעט כסף בסוף כל חודש וגם ליהנות מבילויים שוברי שגרה ומטיסות מדי פעם לחו"ל, בלי שזה ייחשב למותרות.

כולנו יודעים שביחס למדינות אחרות ב-OECD המחירים בישראל הם על גבול הלא הגיוניים. כולם גם יודעים שהדרך האמיתית להוריד את מחירי המזון ומוצרי הצריכה הבסיסיים היא להפחית מכסים ופתיחה לייבוא מקביל של חלק מהמוצרים. 

הבעיה היא, שכולם גם יודעים שזה לא יקרה. 

הכוח של היבואנים (החזקים מדי) מונע בפועל מכל שר כלכלהשר אוצר, מלבצע שינוי מהותי. שינוי שיכול וצריך להוביל להקלה משמעותית בכיס הצרכן הישראלי, שבאופן אבסורדי, יכול לרכוש בכל מקום אחר בעולם הרבה יותר בשל כוחו של השקל. כן, המוצרים בארץ יקרים בעשרות אחוזים מהמוצרים בחו"ל, כדי שיהיה שינוי אמיתי, צריך רפורמה במכס, לצד תחרות אמיתית בייבוא. 

אבל עד שזה יקרה נוכל להתנחם ב-3%, ועל הדרך להשלים עוד כמה שקלים כדי שנוכל לקנות עוד מנת שווארמה בשבוע - ו"נתנחם" בגרעון הממשלתי ובהעלאת המסים הממשמשת ובאה.