קרב התשה: הקשר בין המלחמה הקרה למלחמת הסחר

המלחמה הקרה אמנם התבטאה במרוץ של ארצות הברית וברית המועצות להשגת נשק גרעיני, אבל בסיסה היה המאבק בין שתי תורות כלכליות מתחרות – הקפטיליזם מחד והקומוניזם מאידך.

בסוף, רק מי שהייתה ערוכה יותר כלכלית ניצחה במאבק, כשהסטגנציה הרוסית הביאה למפלתה ולפריחתה של הדמוקרטיה. כך יהיה גם במלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין, אם תמשיך ותסלים, רק מי שתהיה ערוכה יותר תנצח.   הפוזיציה של הצדדים במלחמת הסחר הגורם המרסן של 2 היזמיות המרכזיות של המלחמה הקרה, היה הפחד מהתוצאות של מלחמה גרעינית. כי כל מי שמבין קצת מהחיים שלו ידע שכשלכל צד בסכסוך יש את האפשרות לחסל את הצד שמנגד למעלה מ-100 פעמים, הסיכוי שמישהו ילחץ על ההדק הוא נמוך עד לא קיים.   כיום הפחד הוא ממיתון גלובלי. רק שבניגוד ל-2 השחקניות דאז, הפעם זה לא קשור רק לארה"ב וסין. בלי קשר, מלחמת הסחר שמנהלות כיום ארצות הברית וסין, עדיין מושתתת על אותן תורות כלכליות – למרות שסין כבר מזמן לא קומוניסטית במהותה.   עם זאת, הפוטנציאל להרס ממשי, כזה שישפיע על חיי האנשים בעולם כולו, הוא רלוונטי יותר. כי בניגוד למלחמה הקרה, בה בסיס בטורקיה או בפולין לא באמת משפיע על האמריקאי הממוצע, כל מכס או חסם מסחרי, פוגע מהר מאוד לא רק באמריקאים, אלא בלכלה העולמית כולה – מאחר והוא נעשה בצורה שקופה והשפעתו לרוב מיידית.   בניגוד לדבריו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, לא קל לנצח במלחמות סחר - אלא אם אתה מונופול. ארצות הברית היא לא מונופול בכלכלה העולמית. ב-30 שנה האחרונות, הכלכלה האמריקאית פיתחה את הכלכלה הסינית לממדים מפלצתיים, תוך התבססות אמריקאית על התעשייה הסינית מחד וגניבת קניין רוחני של הסינים מצד שני.   המצב אמנם לא הביא לשוויון במערכת הכלכלית העולמית, אבל כיום סין מתפקדת בכוחות עצמה. שלא תטעו, ארצות הברית עדיין נחשבת לכלכלה הגדולה ביותר בעולם, אבל סין כבר גוליית שאיש אינו מעוניין להתעסק עמו. גוליית שבעל אג'נדות גלובליות עצמאיות שאינן תלויות במערב.   נקודת ההשקה בין 2 סוגי המלחמות – תלות הדדית נקודת ההשקה הראשונה והברורה מאליה, היא ששתי המלחמות בעצם נערכות ללא קרבות צבאיים פר אקסלנס של צבא מול צבא. המלחמה הקרה הייתה תהליך התעצמות צבאית, כניסיון להשיג שליטה כלכלית. בעוד מלחמת הסחר עלולה להוביל לעימות צבאי, למרות שהסיכוי לכך נמוך.

כמו במלחמה הקרה, גם במלחמת הסחר, מדובר במצב של lose-lose לשני הצדדים, כשכל הסלמה פוגעת גם בצד המשית, לא פחות מהצד המושת. למה? כי בסוף מדובר על מלחמה שהיא פועל יוצא של תלות הדדית. התלות היא זו שמניעה אותה וגם מתדלקת אותה – פעולה מובילה לתגובה, שמובילה לתגובה וכן הלאה.   לדוגמה, במלחמה הקרה ההשקעה בנשק ובמלחמה מנעה השקעות בסקטורים אחרים והגדרת סדר עדיפויות לקוי בשל כך. דוגמה לכך הן השקעות במלחמות לוויין, כניסיון להחליש את האויב. הן בווייטנאם, שם הרוסים סייעו לצפון וייטנאם ללחום באמריקאים, והן באפגניסטן בשנות ה-80, אז עזרו האמריקאים לכוחות המוג'הדין ללחום בצבא הסובייטי. הבחירה הייתה להשקיע במלחמות כדי להחליש את האויב.   השאלה על חשבון מה בא התקצוב? במלחמת הסחר הפעלתם של מכסים של צד אחד על הצד שמנגד פוגעת לא רק בייצור, אלא גם על הכיס של הצרכנים ומונעת הגדלת צריכה פנימית. ההצלחה של המכסים גם תלויה בכך שהמדינה המייצאת תיפגע מכך. כלומר חייבת להתקיים סוג של תלות הדדית, כשכל פעולה שנלקחת, לוקחת בחשבון את הניסיון לחזק את הצד שלנו ולהחליש את הצד שמנגד.   אמנם התלות אמורה כביכול למנוע מצב של הסלמה, כששתי בעלות העניין הן שחקניות מרכזיות בתחום, הן יכולות להשפיע דרך צדדים שלישיים, כמו לדוגמה ההכרזה משבוע שעבר שסין תשקיע 400 מיליארד דולר באיראן בתמורה לנפט זול. ככה נלחמים מלחמת סחר דרך גורם שלישי, בדיוק כמו במלחמה הקרה.   דינמיקה של הסלמה הנה דוגמה להשתלשלות של הסלמה במלחמה הקרה. הניסיון הרוסי לשים טילים גרעיניים בקובה, הוביל את האמריקאים לבנות בסיסים בפולין וטורקיה כאמצעי למתקפת נגד. כך גם ההשקעות בצוללות גרעיניות. ההסלמות הללו נערכו לאורך עשורים שלמים – זמן מספק להיערכות.   במלחמת הסחר הדינמיקה שונה. היא מיידית יותר. כדי לבנות בסיס או צוללת נדרש זמן רב, ידע וטכנולוגיה. להשית מכס נדרש עט ונייר – ובעיקר רצון. זמן כמעט שאינו מהווה פקטור.   הנה דוגמה לדינמיקת הסלמה במלחמת הסחר. באפריל 2018, טראמפ השית מכסים של 25% על סחורת סינית בהיקף של 50 מיליארד דולר. סין הגיבה במהלך זהה רק כמה שעות לאחר מכן. מאז, טראמפ השית מכסים שונים על סחורות בהיקף של 300 מיליארד דולר, כשסין מקשה על היצואנים האמריקאים. כל התהליך הזה קורה בשנה אחת. אחת. מי יודע עד לאן תגיע ההסלמה ועד כמה תפגע בכלכלה העולמית.   ההבדלים בין סוגי המלחמות אבל כאן אנחנו מגיעים להבדל המהותי ביותר בין 2 סוגי המלחמות. בעוד מרבית המלחמה הקרה נערכה במחשכים, האפקט שלה היה בעיקר תודעתי. למה? כי בעצם היו 2 מערכות כלכליות דה-פקטו, שכמעט ולא סחרו אחת עם השניה – הקומוניסטית מחד והקפיטליסטית מאידך. הסובייטים ובני בריתם סחרו בינם לבין עצמם כשהאמריקאים גם. אחת לא השפיעה על השנייה אלא ברמת המאקרו של התורה הכלכלית האמורה לנצח במלחמה.   בניגוד למלחמת הצללים, מלחמת הסחר היא גלויה לכל. כלומר, אין מכסים בלי הכרזה על מכסים. על כל מהלך במלחמה צריך להכריז על מנת שיהיה לו אפקט. אחרת אין בו טעם. הדבר גם מוביל לתנודתיות בשווקים. כשטראמפ קבע בחודש שעבר כי סין עורכת מניפולציות במטבע שלה, מדד ה-S&P 500 צנח ב-3%. מאז כבר התאושש, נפל שוב והתאושש מחדש. אבל הנפיצות מערערת את המאזן העולמי, הרבה יותר מתקופת המלחמה הקרה.   כלומר, בניגוד למלחמה הקרה שאת השפעותיה הרבות קשה למדוד, למלחמת הסחר ישנן השפעות מדידות הרבה יותר, בעיקר משום שאנחנו חיים בעידן שבו הכול גלוי לעיני כל והשווקים מגיבים מיידית לכל טוויט של טראמפ, או הודעה מטעם לשכת המסחר הסינית. כך שהשפעותיה הן מיידיות וניתנות למדידה. כזו שמרבית הכלכלנים לא אוהבים.   לסיכום, קרל פון קלאוזביץ', מההוגים המשפיעים ביותר על תורות הלחימה בהיסטוריה, קבע ששני צבאות מגיעים לכוח שווה ערך בשדה הקרב, הן ייכנסו למלחמת התשה ארוכה. זה פחות או יותר המצב בין ארצות הברית לסין.    כיום, אנו נמצאים בעיצומה של מלחמת הסחר הגדולה ביותר בהיסטוריה בין שתיים מהמעצמות החזקות שידעה האנושות. בואו נקווה שהיא לא תיהפך למלחמת התשה, שתוביל למיתון עולמי.

בסוף, מה שיקבע יותר מכל מי תנצח, זה לא רק למי יש כיס עמוק יותר, אלא גם מי ערוך יותר לנצח את קרב החפירות שמתפתח מולנו.