שבדיה מול כל העולם - יהירות או אדישות כלפי הקשישים?

עדכוני שבדיה: כרגע הוכרז על 1,033 נפטרים. המדיניות פה בשבדיה מרתקת ומבלבלת, כי היא מדגישה את המתח הערכי שהשבדים חיים בו גם בשגרה.

המתח הבולט ביותר הוא בין השאיפה לצניעות, ללא-להתבלט ולא לחשוב שאתה יותר טוב מכל אחד אחר, לבין האמונה העמוקה של שבדיה שבאמת, היא הדבר הכי טוב בעולם. קראתי הבוקר הצהרות מדהימות של האפידמיולוג הראשי של שבדיה.  אנדרס טגנל נשאל למה התמותה בשבדיה גבוהה משמעותית ביחס לשאר המדינה ואמר שזה בגלל שלשבדיה יש את שיטת המדידה הכי אמינה בעולם. "קשה לדמיין", הוא אומר, שיטה יותר טובה משלנו, והמסקנה היא שכל שאר המדינות לוקות בהערכת-חסר.

לחברה השבדית יש גאווה עצומה במערכות שלה. לפעמים בצדק, לפעמים לא. בכל התנסות שלי עם מערכת ממשלתית פה, המשפט שאני שומעת הכי הרבה הוא "But in Sweden we do it like this". זו כמובן אמירה מכלילה אבל ההתרשמות הגורפת שלי היא שהם גאים ומלאי אמון במדיניות שלהם בכמעט כל התחומים. לכן, עם כל הרצון להצטנע וחלילה לא להתנשא בפומבי על אחרים – התפיסה העמוקה היא שאצלנו פשוט יותר טוב. אור לגויים. אז למה המדיניות שלנו מניבה יותר מתים? כי גם כלי המדידה שלנו הכי טובים.

מה כל כך טוב בהם? בשבדיה לכל אזרח ותושב יש "מספר אישי". זו מערכת די פשוטה בסך הכל, אבל המספר אישי הזה קשור להכל, וכמעט בלתי אפשרי לקבל שירותים בשבדיה בלי מספר אישי. כמדינה שגם שואפת להיות "נקיה" מכסף מזומן, חייבים בה חשבון בנק וכרטיס אשראי שכמובן תלויים כמעט לחלוטין במספר אישי. כשאתם עושים הזמנה מהסופר בארץ אתם לא צריכים להקליד מספר תעודת זהות, ואפשר להיות חברי מועדון בחנויות ובתי עסק גם אם נותנים פרטים כמו טלפון או כתובת מייל. פה, הכל-הכל-הכל מסתמך על מספר אישי. אני יודעת כי לקח להם המון זמן לאשר את בקשת האשרה שלי (סיפור לפעם אחרת) וראיתי בכמה צמתים נתקעתי.

ההתנהלות עם מספרים אישיים מאפשרת מעקב הדוק של הרשויות אחרי האזרחים ואפשר לנטר בקלות כל פעילות של הפרט. שבדיה עושה השוואות מדוקדקות בין מספר הנפטרים הכללי למספר הנפטרים נשאי הקורונה, בודקת את הרקע הרפואי גם של נשאי הקורונה ומספקת מספר סופי. אני לא מומחית בסטטיסטיקות של מוות, אבל גם אני ההדיוטה יכולה להעריך בזהירות שלא מדובר בגאונות מיוחדת, ויותר מזה, שיש לשיטה שני חורים משמעותיים: הראשון והברור – עשרות או מאות אלפי שוהים בלתי חוקיים שאין להם מספר אישי, ושחלקם חיים בקהילות מהגרים שיותר מועדות-הדבקה; והשני – דווקא בדרך השבדית קל יותר לקחת מישהו שנפטר מקורונה ולטעון שהוא בכלל נפטר מזקנה ומחלות רקע ושהקורונה לא נתנה את "מכת המוות". ממה שראיתי, המתנגדים למדיניות הממשלה טוענים בתוקף שהדיוק שבשיטה השבדית מאפשר לממשלה לשחק עם המספרים ולנפות החוצה חלק מהנפטרים.

הסיפור הזה של מספר אישי מגלם עוד מתח: המתח בין מעקב הדוק של הרשויות אחרי האזרחים לבין היותה של שבדיה חלוצת זכויות אדם ואזרח. אחד הדגלים שמונפים פה בהקשר של מדיניות קורונה (ושכמובן – רבים מהמקומיים גאים בו) הוא דגל החופש וזכויות הפרט. למה להגביל את הציבור בכוח אם אפשר לתת בו אמון, הם אומרים; צריך לתת לציבור הנחיות ולסמוך עליו שהוא יתנהל בשכל ישר.

רק בשבוע שעבר אמר ראש ממשלת שבדיה, סטפן לופבן שאמנם המסעדות הורשו להמשיך לעבוד, אבל הוא מצטער שלא היתה אכיפה בנושא הצפיפות וחושב שצריך לסגור בתי עסק שיפרו את ההנחיות. ככל שאני מצליחה למצוא על זה מידע באתרי החדשות, אף בית עסק לא נסגר עדיין, אם כי יש גיוס של פקחים.

זה מדהים כי זו מדינה שמעורבת בצורה כל כך עמוקה בחיים של התושבים – וכתושבת-חוץ זה מורגש במיוחד – אבל דווקא במאבק מול נגיף בינלאומי היא מאוד זהירה. השבוע קראתי עיתונאי בעיתון מיינסטרים טוען בתוקף שאם במהלך המאבק בקורונה שבדיה תיישם צעדים כמו ניטור טלפוני של אזרחים, הגבלות בתנועה וכו' – היא אולי תנצח את הקורונה אבל המחיר יהיה מותה של הדמוקרטיה וכל מה שהאדם השיג במאה ה-20. לא פחות. "האם", הוא שאל, "אנחנו מוכנים להקריב את כל הערכים שלנו בשביל להציל חיים"?

מתח שלישי שאי אפשר להתעלם ממנו טמון בשאלה הגדולה שעומדת בלב הוויכוח השבדי על הקורונה: האם שבדיה מוכנה בכזו קלות לחזות במותם של מאות מזקניה, בשם ערכים של חופש וכלכלה? האם חלוצת זכויות האדם והאזרח לא נזעקת להגן על חיי אזרחיה, כן, גם במחיר של משבר כלכלי? אני לא רוצה ליפול לפופוליזם, אבל בהחלט ראוי להזכיר שהמדינה הזו היא נערת הפוסטר של ההגירה לאירופה. היא פתחה את שעריה והסכימה לשלם הון תועפות עבור מהגרים מכל רחבי העולם השלישי, פליטים ושאינם פליטים. רק בשבוע שעבר פורסם שנוספה לשבדיה שכבה חדשה של מבקשי מקלט: תושבים שזכו לאשרת עבודה ושהיה, ועכשיו העבודה בוטלה מי יודע לכמה זמן והם רוצים להישאר בשבדיה (מי לא, הרי). בממשלה כבר אמרו שהחוק לא הולך להשתנות, אבל משום מה קשה לי לראות את השבדים מחזירים הביתה אלפי אנשים רק בגלל שהם פוטרו שלא באשמתם. צריך להזכיר פה ששבדיה היא גם חלוצת זכויות העובד ופגיעה בעובדים היא פגיעה בקודש הקודשים של התפיסה הכלכלית השבדית.

כל הדברים האלה מולידים, כמובן, קונספירציות טעונות במיוחד: שבדיה רוקנה את הקופה שלה על המהגרים, ועכשיו נוח לה להיפטר מהזקנים כדי שלא ימשיכו לשאוב תקציבים ופנסיות. הרי השבדים יודעים היטב מה קורה בעולם, טוענים הטוענים; הם יודעים מה אחוזי התמותה הצפויה, במיוחד בקרב אוכלוסיה מבוגרת, ופשוט לא חושבים שזה נורא כל-כך. המדינה שהביאה לפה מיליון פליטים כבר לא מסוגלת או רוצה לממן את אנשיה שלה. קשה לי להאמין לקונספירציה, אבל הסנטימנט ברור לי. טגנל בעצמו מודה שבנורבגיה אכן יש אחוזי תמותה נמוכים יותר (גם בניכוי כל ההתאמות הנדרשות מבחינת גודל אוכלוסיה וכו'), וזה – ציטוט – "חוסר מזל".

הטענה הקבועה שלי ביחס לשבדיה (ובכלל) היא שיש קשר הדוק בין מדיניות לבין תרבות, ערכים ואתוסים. משבר תמיד מוליד הקצנה מסויימת של האופי הלאומי ודורש מחברה להכריע בין ערכי היסוד שלה; בשבדיה, ההכרעה הזו מעניינת במיוחד. בהצלחה להם

ליאורה לויאן מתגוררת בשבדיה ועוקבת כאן אחרי המודל השבדי למלחמה בקורונה