אסטרטגיית יציאה היא לא אסטרטגיה, אלא סתם אוסף של רעיונות מבוססים על תחושות בטן - ככה לא יוצאים

פתחתי את האינטרנט וראיתי כותרת ענקית בסגנון: "אחד מכל מאה תושבים בבני-ברק חולה בנגיף הקורונה". לרגע חשבתי שהגיעו ימות המשיח. כי ביום שבו יהיה מידע אמין על כמות המקרים, המיקום שלהם, וקצב ההתפשטות שלהם, אפשר יהיה להתחיל לחזור לחיים נורמאליים. אבל אז קראתי לתוך הכתבה והבנתי שלמרות ששר הבריאות שלנו הוא חסיד גור, ימות המשיח (עדיין) לא פה.

בתוך הכתבה ראיתי שהעיתונאי הסיק כמה תושבים בבני-ברק חולים בקורונה מתוך הנתונים על מספר החולים המאומתים. מכיוון שחלק גדול מהאנשים שנדבקים בנגיף לא מפתחים תסמינים, וגם אלו שמפתחים, תסמינים לא תמיד נבדקים, מספר החולים המאומתים זה ממש לא אותו דבר כמו מספר החולים באוכלוסייה. כלומר, המספר לא נכון, החישוב לא נכון, ולא באמת ניתן להגיע למספר האמיתי. ברגע שלא יודעים מה מספר החולים באמת, גם אי אפשר לתכנן שום דבר. אי אפשר לתכנן יציאה מהסגר, או איך שקוראים לזה - "אסטרטגיית יציאה"  - איזו אסטרטגיה יש כאן? אין כאן נתונים, אין כאן פעולה שמתבססת על נתונים, כל מה שאתם קוראים על אסטרטגיית יציאה, זה ממש לא אסטרטגיה. זו יציאה, כי מבינים שצריך לצאת בגלל הכלכלה. אבל היא לא נתמכת בבסיס נתונים ומידע אמין. 

כדי להגיע למספר החולים באוכלוסייה, אפשר לעשות שני דברים. הראשון, לבדוק את כולם. זה קשה ויקר, ולכן לא קרה ולא יקרה. האפשרות השנייה, לבדוק מדגם מייצג של האוכלוסייה, וזה ייתן תוצאות אמינות כמעט באותה מידה. למעשה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) הציעה לעשות את זה כבר לפני מספר שבועות. לפי התוכנית של הלמ"ס, כ- 20 אלף אנשים היו מקבלים זימון לבדיקה, ואחרי שתוצאות הבדיקות שלהם היו מתקבלות, אפשר היה לקבל תמונה מצוינת של המצב בישראל. זה לא קרה, כי כשבמשרד הבריאות שמעו שצריך לעשות מספר כזה של בדיקות לאנשים שרובם לא חולים, הם הטילו וטו. כנראה שגם כך אין מספיק בדיקות בשביל מי שצריך, אז לבדוק את האוכלוסייה הכללית, רק בשביל שמקבלי החלטות יוכלו לתכנן אסטרטגיית יציאה, זה מותרות שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.

הדבר היחיד שקרה בגלל ההצעה של הלמ"ס, זה שהסטטיסטיקאי הראשי, דני פפרמן, היה שבועיים בבידוד כי הוא חזר מחו"ל, יצא מהבידוד, הגיע לפגישה במשרד הבריאות, פגש את השר ליצמן, ונכנס לעוד שבועיים בידוד. אבל כדי שנצא מהסגר, אני מקווה שיקרו שני דברים. הראשון, שהציבור יבין שכל המידע על התפשטות מחלת הקורונה הוא במקרה הטוב, לא אמין. כל עוד אין מספיק בדיקות כדי לזהות מה קורה באוכלוסייה הכללית, כל מספר שנכתב בעיתון הוא על אחריות המפרסם בלבד.

השני, שהציבור יבין שלו היו לנו הנתונים לגבי מספר החולים באוכלוסייה, הפיזור שלהם, ומידע לגבי כמות ומיקום האנשים שחלו וכבר החלימו (ולכן כנראה שלא ידבקו שוב), אפשר היה לבודד את האזורים הנגועים, ולהחזיר לפעילות (בזהירות, אבל להחזיר לפעילות), את כל השאר. המידע הזה (למעשה, המחסור במידע הזה), הוא מה שגורם לכך שכל כמה שעות מפרסמים תוכנית שונה לגבי "אסטרטגיית היציאה." כי בהיעדר מידע, כל מי שרוצה לתכנן "אסטרטגיית יציאה" יכול לעשות את זה, והתוכנית שלו טובה בדיוק כמו כל תוכנית אחרת. ולכן גם אלו שצריכים להחליט באיזו אסטרטגיה לבחור בינתיים בוחרים לעשות מעט מאוד. כל עוד לא ימצאו את הדרך לספק עוד מידע, אנחנו כנראה נשאר בבתים או שנצא על סמך תחושות הבטן של המומחים. אחרי הכל, הציבור קורא לצאת, והכלכלה זועקת לצאת. 

ד"ר אביחי שניר
המכללה האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי