למה לא להמשיך את הלימודים בקיץ - גרסת המורים

ההכרזה של שר החינוך שממשיכים ללמוד, ושאם המורים לא רוצים אז יש כלים להכריח אותם, כבר לא מפתיעה אותי. אני מורה כבר כמעט 40 שנים, אז כנראה ששום דבר לא צריך להפתיע אותי. עם שר חינוך שהוא גנרל, למה שאהיה מופתעת. שכשמשרד הבריאות המליץ לסגור את בתי הספר, שר החינוך הודיע שמערכת החינוך ממשיכה לנוע. אפשר לחשוב שאני טירונית שצריכה להסתער על יעד מבוצר: קודם להגיע אל היעד, אחר כך לבדוק מי נפל בדרך. מצטערת, גנרל. שכחת שני דברים בדרך: אחד זה את החינוך. השני זה את המורים.

לגבי החינוך, הדבר שעליו לא מדברים בכל הדיונים על עד מתי מחזיקים את בית ספר פתוח, זה על מה התלמידים אמורים ללמוד שם. כשאני הלכתי ללמוד הוראה, חשבתי שאני עושה את זה בשביל להקנות ידע וערכים לדור הבא, לא בשביל להיות בייביסיטר. כל-כך הרבה מלחמות על כמה ימים המורים צריכים ללמד. כל-כך מעט מלחמות על מה התלמידים ילמדו.

חוץ מזה, תפסיקו כבר עם המלחמות. אני זוכרת מלחמות אמיתיות. כשהייתי בתיכון, ב- 1973, לאף אחד לא התחשק ללמוד כשהחברים מהשכבה מעלינו נהרגו במלחמת יום-כיפור. אבל לבחינות הבגרות נגשנו כרגיל.

ב-1978, אני הייתי בשמירת הריון, והבעל שלי ז"ל היה במילואים במבצע ליטאני. אף אחד לא סייע לו לעבור את הבחינות באוניברסיטה אחרי שחזר, ואף אחד לא סייע לנו לסגור את החודש. ב- 1982, בעלי שירת חודשים במילואים בלבנון, ואני נשארתי לבד עם הילד ועם הבעיות הכלכליות.

פעם אחת, כשכבר היה לי ממש קשה, שלחתי מכתב לרמטכ"ל דאז, רפאל איתן (רפול), ושאלתי אותו למה לילד שלי כמעט ואין אבא. לזכותו של רפול, הוא ענה, ובכתב ידו. הוא אפילו ניקד את שמי (נכון!). אבל כל העזרה שהוא יכל להושיט זה לומר שהוא בטוח שהילד שלי יגדל להיות חייל גאה שמכיר ומוקיר את ארצו.

בתקופת האינתיפאדה, בעלי שוב היה חודשים במילואים. כשהוא היה חוזר, הוא היה חייב להוכיח את עצמו בעבודה ולהשלים את כל מה שהחסיר. כשהוא היה מגיע הביתה, הבת שלנו בקושי ידעה מיהו. בכל התקופות האלו, אני עבדתי, פרנסתי, ועשיתי הכל מתוך תחושה של שליחות. אף פעם לא חשבתי שיש לי זכות לא ללכת לעבודה כי קשה לי, או כי אין מישהו שישמור על הילדים.

אז תסלחו לי, אני לא מבינה למה בתקופה שבה כולם נזהרים שלא להיות בציבור, דווקא שר החינוך חושב שהמורים צריכים להיות בכיתות צפופות. אחר כך, עוד מאשימים אותנו כשיש הדבקות בבית-ספר. אבל אם משרד החינוך מאשר ללמד 30 תלמידים ויותר בכיתה שאי אפשר לפתוח בה חלונות, מה אתם מצפים שיקרה? כשלמורים אין מרחב פרטי, איך אתם מצפים שהם לא יכנסו לחדר מורים להכין לעצמם קפה ולהוציא קיטור?

ודבר נוסף, גנרל. יש מורים ותיקים, כמוני, שנמצאים בקבוצות סיכון. איך זה שאף אחד עדיין לא כתב עבורנו נוהל מסודר? במקום, מבקשים מאתנו לחשוף את התיק הרפואי שלנו, ואז שולחים אותנו לקופת-חולים להוציא אישורי מחלה, מרופאים שמקבלים הוראה לא לתת אישורים כאלה. אבל אולי גם זה לא צריך להפתיע. אם שר החינוך הוא גנרל, אולי הוא חושב שתפקיד המורים הוא ליפול על משמרתם.

אני אוהבת להיות מורה, ואני רוצה ללמד. לכן, אם במשרד החינוך רוצים להאריך את הלימודים כדי שהתלמידים ילמדו, בשמחה. אבל תנו לי להרגיש מוגנת, ותנו לי את הכלים ללמד. אם אתם רוצים להחזיר את הלימודים כדי שאני אהיה גם שמרטפית בסיכון גבוה, וגם שק חבטות, אז אני לא רוצה להיות פראיירית.

הכותבת מורה בחטיבת ביניים