דמי שכירות בתקופת הקורונה - לשלם או לא לשלם?

באחרונה פורסם דוח ועדת קמיניץ הבין-משרדית שהוקמה על מנת לגבש פתרונות משפטיים למכלול הסכסוכים שיצר משבר הקורונה: בין משכירים לשוכרים, ספקים ולקוחות, קבלנים ורוכשי דירות, וכן הלאה (וכך לחסוך זמן שיפוטי יקר ולהגביר את הוודאות במשק). אין לקנא בחברי הוועדה אשר לפתחם הונחו שאלות משפטיות טעונות וכבדות משקל. לא זו אף זו: המשבר עדיין בעיצומו, ואפשר גם שטרם הגיע לשיאו וכך במידה רבה נדרשה הוועדה לתמרן תוך כדי תנועה.

עם זאת, דומה כי אין מנוס מהבעת חוסר נחת מ"המוצר" שיצא מתחת ידי הוועדה. הדו"ח פורסם כשלושה וחצי חודשים לאחר פרוץ המגפה וכשלושה חודשים לאחר הקמת הוועדה. בין לבין כבר התפרסמו חוות דעת מלומדות ומקיפות (דוגמת נייר העמדה של לשכת עורכי הדין ונייר העמדה של מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה המסלול האקדמי המכללה למינהל), וניתנו מספר החלטות ופסקי דין. היה מי שציפה כי בהסתמך על כל אלה, כמו גם על הנסיון שנצבר בהתמודדות עם המגיפה, תוציא הוועדה מתחת ידה מסמך אוטוריטטיבי שישמש מורה דרך לבתי המשפט, לצדדים, ולא פחות מכך – לעורכי דינם.

דו"ח הוועדה מכיל אמנם ניתוח משפטי מעמיק ורב אסמכתאות של החוק והפסיקה, אולם למעט הקביעה (הטריוויאלית) כי משבר הקורונה הינו אכן משבר לא צפוי נזהרים המחברים מלקבוע מהן השלכות קביעה זו וכיצד ראוי (או צריך) ליישב מחלוקות שמקורן במשבר זה.

מחברי הדו"ח בחרו להקדיש המלצות לתחומים ראויים כשלעצמם, אך כאלה שמשקלם הסגולי והאבסולוטי אינו רב – מופעי תרבות (לגביהם המליצה הוועדה כי יתאפשר להציע מופעים חלופיים במהלך 12 חודשים, ורק אם עד אז לא יתקיימו מופעים כאלה יושב כספם של הצופים, וכך יינתן אורך נשימה למפיקים ולאמרגנים), גני ילדים (לגביהם הציעה הוועדה כי יינתן החזר יחסי לגבי ימים בהם לא התקיימה פעילות בחודשים מרץ-מאי, בקיזוז ימי חופשות וחגים), חתונות ואירועים (שם הוצע לאפשר למזמינים לבטל אירועים שקיומם לא התאפשר, עם "דמי ביטול" ששיעורם לא יעלה על 10,000 ₪ או 10% ממחיר האירוע – לפי הנמוך מבין השניים). לא למותר לציין כי משרד האוצר התנגד גם להמלצות אלו.

ה"המלצה האופרטיבית" העיקרית בדו"ח היא כי מוטב לצדדים להסכמים להידבר ביניהם בתום לב ולהסדיר את המחלוקות ביניהם. ניתן להניח, במלוא הזהירות, כי המלצה זו לא חידשה רבות לכל, או רוב, נמעניה, שהרי חובת תום הלב נוהגת ומיושמת במשפטנו מזה כמעט יובל שנים (ועדיין – כל אחד מהצדדים לסכסוך סבור כי תום הלב כולו שלו...). ההמלצה "להחיות" רפורמה חקיקתית שנזנחה עוד לפני כעשור, על מנת לקבוע כללי משחק חדשים בכל הנוגע לסיכול וכח עליון היא המלצה ראויה, אך היא משולה להמלצה לתכנן ולהקים בית חולים חדש, שעה שכבר עתה יש חולים השוכבים במסדרונות.

חשוב וראוי לומר – אין פתרונות קלים ופשוטים – לא ברמה המעשית ולא ברמה המשפטית: ליחסי שוכרים ומשכירים (פרטיים ועסקיים), לווים ומלווים (מובטחים ורגילים), ספקים ולקוחות, יחידים וחברות שהפכו חדלי פרעון. גם הכאוס הפוליטי אינו יוצר סביבה תומכת להליכי חקיקה סדורים. ניתן גם להניח כי פתרונות כוללניים יהיו כפופים לטענות בדבר אי חוקתיות, פגיעה בקניין וכן הלאה.

נוכח כל אלה, אפשר שהציפיה כי המדינה תנקוט עמדה נחרצת ומחייבת במחלוקות המשפטיות כבדות המשקל ורבות ההיקף שיצרה הקורונה לא היתה מציאותית. אולם מבחינת בעלי הדין ועורכי דינם משמעות (אי) האמירה של הוועדה היא כי יהיה עליהם להצטופף, יחד עם רבים אחרים, באולמות המשפט, או להתוות לעצמם פתרונות אד הוק.

עדיין, לא מאוחר להקדיש מחשבה ומאמץ נוספים ולמצוא, לכל הפחות פתרונות פרוצדורליים או תהליכיים שיקלו על הציבור: הקמת "בתי דין לקורונה", מתן ארכות ופטורים לחייבים מוגנים (שסכום חובם נמוך יחסית ואשר הראו כי פעלו בתום לב), מימון ממשלתי להשעיית תשלום משכנתאות לדירה יחידה או ראשונה וכן הלאה. הואיל ונראה כי נבלה (לכל הפחות) גם את החורף הקרוב בצל הקורונה, והואיל והצונאמי הכלכלי שיצרה הקורונה עתיד להישאר איתנו עוד שנים, אין כל מניעה להמשך העבודה הממשלתית בתחום זה, וביתר שאת.

הכותב הינו עו"ד אמיר זולטי, שותף במחלקה הבינלאומית במשרד ליפא מאיר ושות' המתמחה בחוזים, עסקאות מסחריות ובינלאומיות.