העתיד כבר כאן? לא, אנחנו חיים בהווה

תקופה מטלטלת בוול סטריט, לאחר עשור של צמיחה מואצת הגיע משבר הקורונה שזיעזע את העולם הכלכלי ואת שווקי ההון. מחודש מאי 2020 נוצר מצב חריג, שוק ההון מניב תשואות עצומות בעוד הכלכלה הריאלית מנסה להתאושש מההשלכות ההרסניות. מצב זה יצר ניתוק בין שני הכוחות שמניעים את העולם- יצרן וצרכן. 

ההיפרדות בין הכלכלית הריאלית לוול סטריט נוצרה על רקע ציפיות להתפתחוית טכנולוגית מהירות. מחיר החברות שנסחרות במכפילי רווח ומכירות עצומים לא משקף כמה שהחברה גדולה בהווה, אלא כמה היא תהיה גדולה  בעתיד. בתקופה האחרונה אנו עדים לתיקון בשווקים, התפכחות של משקיעים ששואלים עצמם "האם לחברה יש ערך מתאים למחיר המניה?". 

המוצרים שמציעות החברות נשמעים טוב מאי פעם ומציירים עולם ורוד של נוחות דיגטלית והתפתחות אנושית. שינוי דורש תשתית והסתגלות, ולכן לוקח זמן רב. וול סטריט מציגה תמונה ורודה שמסתכמת לרוב ב-"הגעה לרווחיות עד 2025" ומשפטים מהסוג זה. למרות שהטכנולוגיה נשמעת מבטיחה, הערכות השווי לא לוקחות בחשבון את השאלה "האם האדם והסביבה מסוגלים להתמודד עם הטכנולוגיה?". הניתוק בין שני סוגי הכלכלות הופך את הציפיות בוול סטריט לחלומות, ובמחיר המניות הנוכחי אין מקום לטעות- חברה שלא עומדת בציפוית ואפילו במעט, מתרסקת. 

הרכבים החשמליים והחכמים היא דוגמא מובהקת לכך, זהו הסקטור שעלה לכותרות בשנה האחרונה, וכל קשר בין חברה לשוק גרמה לזינוק של מאות אחוזים במחיר המניה. 

מיסוי 
התערבות ממשלתית ממלאת היום תפקיד חשוב בצמיחת שוק ה-EV, כך למשל עיקר רווחיה של מובילת הסקטור טסלה (סימול:TSLA) נובעים מסובסידיות. ממשלות רבות מעודדות את יצרניות הרכבים לעבור "לאנרגיה ירוקה" באמצעות תמריצים כספיים משכנעים. זה לא יכול להימשך לנצח, המדינה צריכה להרוויח מכלי רכב והאנרגיה שהם צורכים, ולכן יצטרכו להתאים את מודל המיסוי של האתמול והמערכות התומכות בו. הרשויות אינן יכולות עוד לעמוד בקצב המהפכה הטכנולוגית המשבשת, ולמרות שפקידים ברחבי העולם מבינים את חשיבות ההתייחסות לטרנספורמציה דיגיטלית, מעטים הצליחו לפצח את הנוסחה שתאפשר מודל ארוך טווח ועמיד.

תשתיות
הפרדיגמה נפרצה, יותר ויותר צרכנים מורידים את המחסומים ומוכנים לאמץ את הרכבים החשמליים ולוותר על מפלצות הפחמן. שינוי הרגלי הצרכן מונעים מהטבות רגולטוריות, עלייה ביכולות התפעוליות של הרכב, אך בעיקר אופנה- מותג צעיר שמציע רכב  עם סגנון יוקרתי, מראה חדשני ואינספור מערכות טכנולוגיות מפנקות. למרות הצמיחה המהירה שצופים בוול סטריט לשוק ה-EV, עולה השאלה כמה אנרגיה נצטרך להפיק בשביל להניע את הרכבים באמצעות חשמל והאם זאת בכלל אלטרנטיבה ירוקה? דמיינו מצב בו כל דיירי ירצו להטעין את רכביהם בלילה...  

בשנים הקרובות המחסומים ימשיכו ליפול: טווח הנהיגה, המחיר ומספר הדגמים הזמינים רק צפוי להשתפר ולמשוך יותר ויותר לקוחות מתחדשים. אך יחד עם השינוי החשוב בהעדפות הצרכן, לא יעשה שינוי אמיתי עד שהרכבים החשמליים והאוטונומיים לא יהוו אלטרנטיבה תפעולית מספקת, ובשביל זה נדרש שדרוג תשתיות מאסיבי, ואפילו שינוי המערכת התחבורתית במדינה. מדינות כמו סין וגרמניה משקיעות מיליארדים בבניית תשתיות הטענה, אך אלו הן הראשונות והחזקות ביותר מבחינת תשתיות (כן גם מעל ארה"ב), וגם אלו צופות שהמהלכים הללו ייקחו יותר מעשור.

יכולת ייצור
ולא רק תשתיות ממשלתיות, לחברות אין יכולת ייצור מספקת. דוגמא, ככל ששבבים מתקדמים מוטעמים יותר ויותר במוצרים בהם נעשה שימוש יום-יומי, מטלפונים ומחשבים כמובן ועד טלוויזיות, מקררים, רכבים ועוד, ניכרת מגמה הולכת וגוברת של הוצאת ייצור השבבים למיקור חוץ. אלא שבזמן שהביקוש לשבבים מתעצם, הוא אינו פוגש בהיצע שמתשווה לו, וזאת מכיוון שאין די אתרי ייצור ("פאבים"). כך תעשיית ה-EV פועלת היום, עשרות חברות "שממציאות" רכבים ובודדות שמייצרות – עכשיו זה מספיק, בעתיד הלא רחוק לא.

"יש מפעלי רכבים שיכולים לייצר מיליוני רכבים ברחבי העולם"- נכון, אבל המפעלים של היום מחברים ברזלים אחד לשני הם לא מפתחים טכנולוגיות מתקדמות. השינוי בין מפעל תעשייתי לבין מפעל שבבים או High-Tech הוא כמו ההבדל בין מוסך לבין חדר ניתוח. בסקטור ישנם עשרות חברות שגייסו מיליארדים, חלקן יכשלו, אך מרביתן צפויות להתמזג בכדי לייצר היתכנות עסקית. בניית מפעלים מסוג זה ייקחו מספר שנים ויידרשו השקעה כספית גבוהה.

אתיקה ושוק העבודה
בעבר התמקצעות בתחום מסוים הייתה מספקת בשביל להאכיל את יושבי הבית, כיום אנו נדרשים ליכולות אנושיות יוצאות דופן: מגוון של מקצועות, סקרנות ודמיון, יצירתיות, אומץ ועוד. התהליך האבולוציוני שחל על העובד יוצר בידול ופערי מעמדות, שילך ויגבר עם ההאצה הטכנולוגית. ככל שהלחץ על מעמד הביניים גובר, ממשלות יצטרכו לשלוח ידיים אל השוק ולייצר מקומות עבודה בעוד החברות יוזמות פעולות לצמצום העובדים- אם זה להפוך את הפעלים לרובוטים או לשנע סחורות ללא מגע יד אדם.

בעשור האחרון אנו עדים להתקדמות המהירה בדרך בה אנו משנעים סחורות ואנשים. בעקבות הטכנולוגיות, מודלים עסקיים חדשים וציפיות חברתיות , עתיד ניידות בר קיימא,  יעיל, נוח, בטוח וזול  הוא בלתי נמנע וצורך הישרדותי למין האנושי. המסלול העתידי של עולם הניידות והשפעותיו על עובדים ברחבי העולם אינו ברור ויכול להשתנות באופן דרמטי. אם חשבתם שהרכב האוטונומי נועד כדי שאתם תשבו בנוח בזמן הפקקים באיילון, תחשבו שוב, המטרה הראשית היא אחת- להחליף בתעשייה את כוח האדם שיושב מאחורי ההגה.

למשל מוניות או נהגי המשאיות, "הורידים בלב הפועם של ארה"ב", וארגון העובדים הגדול בארה"ב המונה למעלה ממיליון חברים, עומדים בראש מטרות החברות בסקטור. ואיך לא? דמיינו עולם בו ניתן לשלוח משאיות הלוך ושוב ללא הפסקה בין לבין, עם מינימום חשש מפני תאונות, ללא תנאים סוציאליים ועלויות נלוות- ורידים על ספידים.

זה יקרה, אך ייקח זמן 
אי ודאות אינה שם נרדף לחוסר מעש. זה הזמן להתחיל לשקול את ההשלכות של הטכנולוגיה והמודל האסטרטגי על האדם והערכים. זה קריטי שמנהיגים יפעלו כבר עכשיו לפני שיהיה מאוחר מידי, יקר מידי וקשה מידי לשנות את המסלול. מדובר בתהליכים רגישים שנוגעים למיליוני בני אדם ברחבי העולם, והחלטות קשות של סדרי עדיפות. הפגנות, כוח פוליטי, רגולציה ובירוקרטיה הם מקלות בגללי הרכבים החשמליים והאוטונומיים.

אין להבין מדברי כי האדם לא יצליח למצוא פתרונות לאותם מכשולים "קטנים" בדרך. להפך, זה בטוח מה שיקרה, אך ההיסטוריה לימדה אותנו שכל טכנולוגיה משבשת שנשמעת מבטיחה לוקחת זמן, אם בכלל. זהו בדיוק המונח "להשקיע לטווח ארוך", הרי לחברה בסדרי גודל של וול סטריט לוקח "4 חודשים לאשר תלושים לחג", אז מה כבר לקרות בשנתיים? אולי זהו הסקטור של העתיד, אבל העתיד הוא לא מחר ולא בעוד שנה. 

ואיך לא, נסיים במשפט קלישאתי "השקעה במניות היא כמו לראות צבע מתייבש על הקיר או דשא צומח"