משואה לתקומה

מדינת ישראל קמה למרות התנגדות גדולה של הערבים, למרות התנגדות גדולה של כסף גדול. אלמלא השואה, ההצבעה באו"ם היתה נראית שונה. השואה וההבנה שיהודים לא רצויים בגולה, חיזקו את המאבק על הארץ והפכו סיכויים קלושים למציאות. לא היתה ברירה, אלא מדינה יהודית. ההצלחה שייכת ל-6 מיליון היהודים שנרצחו בשואה ולמיליונים שנאבקו. הרוח ניצחה. האנשים האלו בנו את הארץ, פיתחו חקלאות, הקימו מבנים, ייסדו מפעלים, עבדו בחריצות כדי שיהיה לנו את מה שיש לנו היום. זה לא מובן מאליו. 

האנשים האלו נעלמים - הם מתים. ברשויות המדינה טוענים שיש קרוב ל-180 אלף ניצולי שואה. זה לא מדוייק. יש 180 אלף שמקבלים זכויות של ניצולי שואה. נהיה לא פוליטיקלי קורקט ונגיד את האמת - יש רבים שעברו פראות והתעללויות ורצח במדינות ערב, אבל אלו לא הגטאות, העבדות, הרעב, הגזים, ההתעללות, הרציחות. זו לא שואת אירופה של הנאצים. יש רבים שחיו ברוסיה בתקופת השואה, הם מקבלים מעמד של ניצולי שואה, אבל אלה לא הסיפורים הלא נתפסים של רציחות שיטתיות בדם קר, של ניסיון חיסול של גזע. 

כשמכוונים לאותם ניצולי שואה שעברו את השואה באירופה, מדברים על בקושי 50 אלף איש.

50 אלף איש, שלאט לאט עוברים מהעולם. 50 אלף איש שהיו ילדים בזמן השואה. מעטים מאוד היו מעל גיל 18 בזמן השואה (וכיום מעל גיל 95). לאט לאט הסיפורים ממקור ראשון ייעלמו. יישארו לנו הסרטונים-סרטים. תישאר לנו הרוח, יישארו לנו התובנות, נכון יותר - כדאי שיישארו לנו התובנות. 

- כסף זה דבר חשוב, אבל בלי הרוח הכסף לא שווה כלום. ההישגים של המדינה הגיעו בזכות הרצון. האנשים האלו בנו בעשר אצבעות את המדינה. אבל הרצונות שלנו עכשיו שונים ממה שהיו לפני 70-80 שנה, אנחנו גם חומריים יותר והרצון שלנו להיאחז כאן, נמוך יותר. נכון, העולם גלובלי, חבר'ה צעירים מצליחים בכל העולם. כדאי רק להזכיר שהכל התחיל מזה - היהודים היו שנואים בעולם של לפני השואה כי הם הצליחו.

- אז, הם היו ביחד. הצברים, ניצולי השואה, העולים ממדינות ערב היו ביחד. היתה להם מטרה משותפת. היו גם הרבה בעיות. היה קיפוח. לא היה ליכוד בין כולם, אבל היתה תחושה שמקימים משהו גדול, היתה חדוות יצירה. היום - אנחנו לא ביחד, אנחנו כנראה בדרך לבחירות חמישיות. 

-אז, הם חתרו להצליח. הם נאבקו כדי שהמדינה תצליח וכדי שהם יצליחו. הם למדו, הם עבדו. היתה חריצות. הם הקימו תעשיית הייטק משגשגת, הם יצרו תעשייה לתפארת. הם זרעו את הזרעים להצלחה הקיימת כיום בטכנולוגיה ובתחומים נוספים. אנחנו חייבים להם את ההצלחה. ישראל היא כלכלה חזקה שהלכה והתחזקה בעשורים האחרונים בזכות כל הדורות, אבל זה התחיל כבר בשנות ה-50-60, וזה נובע מהדחיפה של ההורים - "לכו ללמוד, לכו לעבוד". היום זה אחרת. היום, "האני" חזק יותר מ"היחד". הדור הצעיר מתמקד בהשגת הטוב האישי שלו ולא הקולקטיבי. אולי זה לא רע, אבל זה בטח שונה ממה שהיה. בינתיים, למרות הכל, אנחנו עדיין במקום טוב - הרוב רוצים להיות אנשים עובדים-יצרנים ותורמים לחברה. 

ולסיום השראה. יש הרבה מאוד סיפורי השראה של ניצולי שואה שהצליחו כנגד כל הסיכויים. בחרנו אחד. הוא כבר לא איתנו - דר' פליקס זנדמן. הוא נפטר לפני 10 שנים. הוא שרד את השואה והקים את אחת מחברות השבבים הגדולות בעולם. הנה הסיפור שלו.

הוא נולד ב-1927 בגרודנו שבפולין (בלארוס). הוא שרד את השואה כאשר התחבא במשך 17 חודשים בבור מתחת למיטתה של אישה פולניה, אנה פוחלסקי. האישה הזו היתה עוזרת בית בביתה של סבתו. היא לקחה סיכון ענק והצילה את הילד וגם את דודו ושלושה יהודים נוספים. בבור הדוד לימד אותו מתמטיקה ופיזיקה.

אחרי השואה עבר עם דודו לצרפת ולמד פיזיקה והנדסת מכונות ועשה דוקטורט בפיזיקה בסורבון בפריז. בשנות ה-50 פיתח שיטת ציפוי פוטואלסטי המאפשרת צפייה במאמצים המתפתחים במבנה הנתון לעומס. ההמצאה הזו שימשה את תעשיית המכונות, הרכב, המטוסים, החלל והבנייה והיא הקנתה לו את אות לגיון הכבוד מממשלת צרפת.

מצרפת עבר זנדמן לארצות הברית כשבמקביל עבר מהאקדמיה לתעשייה. הוא ייסד בשנת 1962 את חברת וישיי (הקרויה על שם העיירה שבה נולדה סבתו, שחרבה בשואה), במטרה ליישם דרכה את רעיונותיו. 

המוצר הראשון של וישיי היה שבב מתכתי-קרמי ולמעשה הוא סלל לתעשיית השביים קפיצת מדרגה משמעותית כבר בתחילת דרכו בתעשייה. משנת 1985 רכשה וישיי חברות כדי לגדול והפכה לדומיננטית מאוד בתעשיית השבבים. היא גם רכשה את טלפונקן הגרמנית, שהיתה לפני השואה חלק מתאגיד AEG של המיליונר היהודי אמיל רטנאו והולאמה על ידי המשטר הנאצי.

וישיי חתומה על פטנטים והצלחות גדולות בתחום השבבים ובמקביל גדלו הכנסותיה ורווחיה, וכן שוויה. היא נסחרת בוול סטריט כבר עשרות שנים (שוויה כיום כ-3.6 מיליארד דולר). 

זנדמן גם היה שותף לפיתוחים טכנולוגיים צבאיים שעזרו לישראל, לרבות  טכנולוגיית ירי התותח של טנק המרכבה הישראלי, והשרוול התרמי להולכת החום של קרינת השמש על חלקו העליון של התותח לחלק התחתון שלו, כדי למנוע הטיה של התותח, בשל הפרש הטמפרטורות. את הפיתוחים  תרם זנדמן למדינת ישראל. מעבר לכך לווישיי יש שישה מפעלים בישראל שהעסיקו אלפי עובדים.

למרות אהבתו למדינה, זנדמן לא גר בארץ. הוא היה נשוי פעמיים, ואב לשלושה מאשתו הראשונה. בשנת 1994 קיבל אזרחות ישראלית, הוא נפטר בפילדלפיה ב-2011 בגיל 84, ונקבר בבית העלמין קריית שאול.