עליית המחירים: "נדחה לאחרי החגים" קל מ"ננסה לפתור את הבעיה"

צילום: תמר מצפי

כותרות העיתונים התמלאו בשבועות האחרונים בהודעות על עליות מחירים צפויות. כמו כל דבר שמעורר עניין ציבורי, באיזה שהוא שלב נבחרי הציבור מבינים שהם צריכים לפעול בנושא, או לפחות לדבר על זה שהם פועלים.

האופוזיציה כדרכה החלה לתקוף בשילוב לא מאוזן בין קצת האשמות אמיתיות (נכון, הממשלה כן אחראית על עליות המחירים הנובעות מעליית מיסים) והרבה פופוליזם (לא, הממשלה לא אשמה בעליית מחירי התובלה העולמיים או בבעיות בשרשרת האספקה. לא, מחירים יותר יקרים של חד פעמי לא יגרמו לאף אחד לגווע ברעב), והממשלה מנסה להראות שהיא פועלת ומשנה את המצב. 

איך החליטה הממשלה לפעול? הצעד בו נקט ליברמן הוא לחץ על החברות שלא להעלות מחירים. שר האוצר נפגש עם מנכ"ל אסם ולחץ או איים שלא יעלו מחירים כעת, ולפחות במקרה זה נחל הצלחה. אסם הודיעה כי לא תעלה מחירים עד אחרי החגים, והצטרפה לסנו ושטראוס. הפעולה השיגה את האפקט התקשורתי הרצוי. Ynet זעק בכותרת: "ניצחון לצרכנים", וואלה הצטרף עם: "אסם נכנעת ללחץ" וגלובס קבע: "הלחץ עבד". 

רגע, אבל מה יקרה אחרי הפסח? צפויה איזו שהיא עליית משכורות כללית שתקל עלינו להתמודד עם יוקר המחיה? מה תעזור הטכניקה הידועה של "אחרי החגים נטפל בזה"? מה מועיל הפלסטר הזמני הזה אם מחלת יוקר המחיה מקננת עמוק בכל הרקמות של המשק הישראלי מזה שנות דור? "אחרי החגים" זה ייפתר כבר?

המחאה הציבורית יכולה לעכב במעט את עליית המחירים, אבל בסופו של דבר עקרונות הכלכלה גוברים. יש עקומת היצע ועקומת ביקוש, ובמקום שבו הן נפגשות שם יקבעו המחירים, ועוד לא נולד הכוח בעולם שיוכל להתגבר על זה. רוב ההתערבויות החיצוניות רק מעוותות את המצב, באופן שבמאה אחוז מהמקרים פוגע בסופו של דבר בצרכנים בדרך זו או אחרת. כך היה לאחר "מחאת האוהלים" ב-2011, וכך בכל מקרה בו מחאה או לחץ ציבורי גרמו לעיכוב זמני בעליית המחירים. בסוף השוק תמיד מנצח. 

יוקר המחיה הוא בעיה מובנית בשוק הישראלי. עגלת קניות ממוצעת בסופר הישראלי יקרה לעיתים בעשרות אחוזים ממקבילתה בספרד או באיטליה, וכמעט בכל מקום אחר בעולם. כך גם מחיר הדלק, הדירות, הבגדים הרהיטים או אפילו המשקפיים או כלי הכתיבה. יקר פה גם ביחס לכוח הקניה של הצרכן הישראלי, שעוד מעמיק את הפער. מבקר המדינה קבע במאי שנה שעברה כי פערי המחירים במונחי כוח קניה בין ישראל למדינות ה-OECD הוא 37% ובין ישראל לאיחוד האירופי הוא 51%. זה אומר שכשאתה יוצא מהסופר אתה משלם 50% יותר ממה שהיית משלם על עגלה כזו באיחוד האירופי. המצב הוא כזה עוד לפני שדיפלומט או שטראוס החליטו להעלות מחירים בכמה אחוזים בודדים, וימשיך להיות יקר פה בהגזמה גם בחודשים שעד פסח, גם אם אוסם לא תעלה את המחירים עד אז.  

אז למה כל כך יקר פה? 
הסיבה לכך היא מבנה המשק והכישלון המתמשך של ממשלות ישראל לדורותיהן לפתור את הבעיות המבניות שדוחפות את יוקר המחיה לשמיים. זהו אומנם נושא מורכב ולא נוכל להיכנס לכל פרטיו, אך הבעיות המרכזיות במשק הישראלי די ידועות ומפורסמות, בוודאי בקרב מקבלי ההחלטות. הסיבה המרכזית ביותר ליוקר המחיה היא חוסר תחרות, שקשורה בעיקר לחסמי יבוא, עודף רגולציה וקבוצות כוח כמו וועדי עובדים או איגודי החקלאים. אבל אלו מושגים כלליים שנוגעים להרבה בעיות מבניות ביותר מדי סקטורים שדורשים הרבה פעולות ועבודה קשה וסיזיפית של שינויים עמוקים וארוכים במשק.

כמה דוגמאות. מחירי החלב והביצים יקרים באופן מוגזם ביחס לרוב המקומות בעולם כי יש קרטל על הייצור שלהם והממשלה מונעת ייבוא, מה שמלבד המחירים הגבוהים, יגרום לכך שגם יהיו חוסרים בתקופות של עודף ביקוש. הקמת עסק דורשת יותר מדי מאמץ והיתרים אז פחות עסקים קמים ויש פחות תחרות וממילא המחירים עולים, כך נוצרים מה שהמבקר מכנה בדו"ח הנ"ל "מונופולים גיאוגרפים". אם יש רק מספרה אחת בשכונה שלי היא תהיה יקרה, אם יהיו שלוש המחירים ירדו. ולמה אין שלוש? כי לצלוח את הרגולציה שתאפשר לי לפתוח מספרה זו דרך חתחתים. משחות השיניים עולות הרבה יותר מאשר בטורקיה. רגע, אז למה שאני לא אקים עסק וייבא משחות שיניים מטורקיה כדי "לשבור את השוק" ולעשות הון? כי הרגולציה לאישור המוצר בישראל תשבור אותי לפני שאני אשבור משהו, ובדרך אולי אני אתקל בשביתה בנמלים או שאתקשה לשחרר את הסחורה במחיר סביר. למה מחירי הדיור כל כך יקרים? כי במקום לטפל בבעיות בצד ההיצע (שחרור קרקעות, הקלה על רגולציה וקיצור תהליכי תכנון, מתן היתר לחברות זרות לבנות בצורה קלה יותר וכו') המדינה מעדיפה את הפתרון הקל של הענקת מענקים וסיוע למיניהם בהגרלות מוזרות (למה זו דרך לקבוע מי זכאי להטבה כלשהי למען השם?) שבעצם תורמים לעלייה בביקוש. מכאן והלאה עקומת ההיצע והביקוש כבר יעשו את שלהן להמשך עליית מחירי הדיור. כך כמעט בכל נקודה שבה תיגע בעולם העסקי והכלכלי בישראל תמצא בעיות מבניות ארוכות שנים. קרוב לוודאי שתוכל אפילו למצוא את הפתרונות הנכונים בכל מיני מגרות מאובקות במשרדי הממשלה השונים. אבל רגע, שר האוצר עסוק כרגע. יש לו שיחה חשובה עם מנכ"ל אוסם.  

איך פותרים את כל זה? בעיקר מפשילים שרוולים ומתחילים לעבוד. מסירים חסמים. מאפשרים הכרה ברגולציה מחו"ל (מישהו באמת חושב שמכון התקנים פה יודע יותר טוב לבדוק אופניים או שמפו ממקבילו בגרמניה או בארצות הברית?). מורידים מכסים. שוברים מונופולים בעזרת השוק החופשי. לא בעזרת חוקים שינסו בדרך מלאכותית להנדס את השוק או איומים של שר האוצר, אלא פשוט מאפשרים תחרות בצורה יותר קלה. לא, המשק לא יקרוס אם יארזו אריזות טונה בחוץ לארץ. לא יקרה שום דבר אם לקטושפ של היינץ יקראו קטשופ (כן, באמת יש רגולציה שלא מאפשרת את זה). אלפי סעיפים ותתי סעיפים שאת התוצאה הסופית שלהם אנו משלמים ביציאה מהסופר.

הממשלה הנוכחית, כמו גם הקודמות, מנסה לפעול להורדת הרגולציה, אך נראה שזה נעשה בחצי כוח, כמעט הייתי אומר בחוסר חשק. בעיית יוקר המחיה בישראל היא אולי הבעיה המרכזית ביותר בחיי היום יום. ברור, אירן זה חשוב, ואפילו קיומי, המאבק בקורונה הוא בעדיפות ראשונה, הסכסוך מול הפלסטינים חייב להיות מנוהל וכו'. אבל מה שמשפיע ברמה הכי גבוהה על חיי היום יום הוא המחירים הגבוהים של המחיה בישראל, שבאמת הופכים את החיים לקשים יותר לכל הישראלים בכמעט כל רמות השכר (אוקי מאיון עליון, לגביכם אנחנו פחות מודאגים). כיון שכך, זהו הנושא המרכזי בו כמעט כל משרדי הממשלה צריכים לעסוק יום וליל, ולהקדיש לו את חלק הארי של זמנם. כותרות על ביטול רגולציה מטופשת, הסרת חסם, ביטול מכס, רפורמה שמעודדת תחרות וכדו' צריכות לתפוס את הכותרות הראשית בכל יום, כי בסופו של דבר זה מה שלא מאפשר למר ישראלי, שעובד כל כך קשה, לחיות ברמת החיים לה הוא ראוי ויכול להגיע.

היה אפילו מועמד בבחירות האחרונות שחרט על דגלו את העקרונות האלו. הוא קרא להם "תוכנית סינגפור" וזעק "לא פרנסה לא מעניין". בזמן הקמת הממשלה טענו אלו ששברו כל הבטחה לא לשבת עם מפלגה כזו או אחרת כי זה שווה את זה, כי עכשיו הם יעזבו נושאים שנויים במחלוקת כדי להתמקד בנושאים שבקונצנזוס שדורשים טיפול דחוף. נושאים כמו תנאי החיים במדינה וקשיים יומיומיים בהם נתקל מר ישראלי. מאז הם לא מפסיקים לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת, מטיילים ברחבי העולם, ממלמלים חמש פעמים ביום "אבלביבי" ומר ישראלי נזנח לנפשו. 

אז כן, יותר קל לבצע שיחה מתוקשרת עם מנכ"ל של חברה גדולה, ואולי אפילו לגרום לכך שמחיר הפסטה יישאר על 5 שקל במבצע של 4 ב-20 ולא 5.6 שקל, לפחות עד אחרי פסח. אפשר גם לבזבז אנרגיות תקשורתיות ותשומת לב ציבורית על פעולות כמעט חסרות משמעות במישור המקרו כלכלי כמו העלאת המיסים על חד פעמי. הרבה יותר קשה להפשיל שרוולים ולהתחיל להזיע בין נבכי הסעיפים הרגולטורים, או בדיונים ארוכים בבתי הדין לעבודה מול מוקדי כוח, או לחשוב איפה לקצץ במשרד ממשלתי כלשהו כדי להוריד את הבלו המפלצתי על הדלק, שגורם לנסיעה מבאר שבע לחיפה לעלות כמו כרטיס טיסה לקפריסין (דרך אגב, כרטיס טיסה לקפריסין כל כך זול בגלל רפורמת השמיים הפתוחים - תחרות, זה לא כואב כמו שזה נשמע). 

הממשלה יודעת את זה. זה אפילו כתוב בהרבה מסמכים רשמיים עם סמל מדינת ישראל מעליהם. כך לדוגמה כתב מבקר המדינה בדו"ח שהזכרנו קודם, שעסק בניתוח מחירי מוצרי המזון בישראל: "סוגיית יוקר המחיה בישראל, ובכלל זה מחירי המזון, נוגעת לכל משק בית במדינה. המאבק ביוקר המחיה נוגע לתחומים רבים. אחת הדרכים האפקטיביות להתמודדות עם יוקר המחיה היא בין השאר, באמצעות קידום התחרות, צמצום השפעתן של קבוצות ריכוז על רמות המחירים, צמצום האסדרה (הרגולציה) והנטל הבירוקרטי על יצרנים, יבואנים, וקמעונאים ועידוד סחר חופשי בין מדינות". פשט וקל. במשפט אחד כתב המבקר כל מה שכתבנו פה. עכשיו רק נשאר לבצע. המאבק ביוקר המחיה לא יתבצע באמצעות שיחות איום על מנכ"ל אוסם והודעות פופוליסטיות בתקשורת, אלא באמצעות כך שיהיה קל יותר ליצור פה עוד חמש "אוסם" שיתחרו ביניהן. מנכ"ל אוסם בעצמו ימצא אז את הדרכים להוריד מחירים כי זה פשוט ישתלם לו. האיום לא יבוא משר האוצר, אלא מהעובדה שהוא ידע שאם הוא יעלה מחירים באופן שלא משקף את העלויות האמיתיות הוא ייזרק מהשוק, כי ה"אוסם" החדשה פשוט תמכור את הפסטה ב-4.5 שקל.