מראיינים פליטים, חושבים על המשפחה: כתבי המלחמה באוקראינה מדברים
משחק עם ילד קטן, משטרה שעיכבה ל-40 דקות, כאב הלב למראה זרם הפליטים הבלתי פוסק, ומתי המערכת בארץ אומרת סטופ. הכתבים אלמוג בוקר, גל ברגר ועידן קוולר, והצלם אייל בן יעיש מספרים ל"ביז מדיה" על סיקור המלחמה מהשטח
לפני שבועיים בדיוק החלה הפלישה הרוסית לאוקראינה, במה שפתח את אחת המלחמות הקשות שידעה יבשת אירופה מאז תום מלחמת העולם השנייה. הדב הרוסי לא בוחל באמצעים אלימים, מאות אוקראינים נהרגו ואלפים נפצעו, ומעל שני מיליון הפכו לפליטים ועזבו את המדינה לשכנותיה ולמדינות אחרות בעולם.
מלחמה היא דבר איום ונורא, אין ספק, אבל עבור אנשי תקשורת וחדשות, מדובר באירוע מקצועי ואפילו מרגש. בשבועות האחרונים – עוד לפני פרוץ הלחימה - פוקדים כתבים, צלמים ואנשי צוות ישראלים את אוקראינה והמדינות הגובלות עמה, כדי להביא את הקולות מהתופת האוקראינית, כדי להראות לנו את התמונות הקשות של ערים מופגזות ואוכלוסייה אזרחית שבורחת בניסיון להגיע למקום מבטחים.
בחלק מהמקרים מסתכנים העיתונאים בחייהם בשל האפשרות שייפגעו מהתקיפות הרוסיות, במקרים אחרים הם יכולים להיפגע דווקא מהכוחות האוקראינים החשדניים שעשויים לפעול באגרסיביות, כפי שקרה לדובי גיל הר, כשחיילים ירו באוויר כשזיהו אותו ליד המלון שלו בקייב בשעת לילה. חלק מצוותי התקשורת נדרשים להציג פעם אחר פעם מסמכים המעידים מי הם ומה תפקידם, ולהוכיח שאינם מרגלים. במקרים אחרים הם אף עשויים להילקח לחקירה בתחנת המשטרה המקומית.
- כל הכותרות
"ביז מדיה" שוחח עם ארבעה אנשי תקשורת ששוהים שם בימים אלו, או שחזרו, כדי שיספרו על העבודה העיתונאית מול האסון האנושי שמתחולל באוקראינה, האם אפשר לשים את הרגשות בצד למראה תינוק שמשחק לבדו במכונית משחק, או צעירה יהודייה שנפרדת מארוסה כי הוא חייב להתגייס לצבא.
גל ברגר, כאן 11 וכאן רשת ב'
שליח תאגיד השידור גל ברגר, משדר עבור כאן רשת ב' וערוץ כאן 11. ברגר, ביום-יום הכתב לענייני פלסטינים, מספר על חשדנות השיא השוררת בלבוב, אליה נשלח, כלפי כל אחד. "יש הרבה מאד אנשים חשדנים", הוא מספר, "כשאתה מסתובב לבד, המשטרה כל הזמן עוצרת אותך. ברגע שרואים מצלמות, ישר מעכבים אותך. אתמול (שלשום, א"כ) זה היה ל-40 דקות באזור כפרי, חושדים שיש תקשורת רוסית. רוצים לראות מי ומה אתה אתה. העצבנות והמתח של האנשים מאד מורגש והחשדנות מאד גבוהה, יש אווירה של משטור, ולכן אתה צריך שיהיה מישהו לצדך, שדובר שפה, מכיר את הפרוצדורות, מכיר מישהו במשטרה, שידבר איתו כדי לסדר דברים, משום שהשוטרים לא מדברים אנגלית".
בלביב מתכוננים לאפשרות של פלישה: שליח כאן חדשות לאוקראינה @galberger עם תיעוד מהמפעל בו מייצרים את הבריקדות שנועדו להדוף את הצבא הרוסי pic.twitter.com/VEbfa2RnIB
— כאן חדשות (@kann_news) March 7, 2022
ואותו אחד ש"מכיר את הפרוצדורות" הוא "הפיקסר", איש קשר מקומי שמשמש כנהג, מתרגם, אחד שמכיר את השטח, את האנשים שיכולים לעזור באיתות חירום. ברגר חיפש כזה אדם עוד כשהיה בארץ והחל בהתארגנות לנסיעה: "התחלתי לחפש פיקסר מקומי שיוכל לעזור לי עם השפה. בחיים לא הייתי באוקראינה ואני לא מכיר אף אחד שם, ומי שעבדה עם מואב (מואב ורדי, קודמו בלבוב כשליח התאגיד, א"כ), אבל היא כבר הייתה עסוקה. אז חיפשתי בגוגל ובפייסבוק ומצאתי דף וורד עם חמישה-ששה שמות של פיקסרים, שלחתי הודעות לכולם, ואחד מהם היה פנוי ואיתו סגרתי".
"הוא מתווך ביני לבין המציאות", מסביר ברגר, "כל היום איתי צמוד אליי, אני לא יכול לראיין כשהוא לא איתי. אבל לא רק זה, הפיקסר שלי הוא עו"ד ולא עיתונאי, אבל יש איתו ועם הצלם דורון כהן תהליך של הפריה הדדית, רעיונות משותפים. הבוקר היה לי רעיון ללכת לרדיו ולטלוויזיה של לבוב, לראות איך הוא משדרים בזמן מלחמה, כי הרי הרוסים פגעו במגדלי טלוויזיה במקומות אחרים. לאחר מכן חשבנו ללכת ללוקיישן אחר, ואז הפיקסר אמר שמגיעה רכבת פליטים מאזור קייב והם נוחתים בלבוב, ושינינו את התוכניות וברגעים אלה ממש אני צועד על הגשר מעל פסי הרכבת בתקווה שלא פספסנו אותה. הפיקסרים מדברים אחד עם השני, הם מעודכנים בחדשות המקומיות - וזה היתרון האיכותי שלהם".
לבוב ממוקמת במערב אוקראינה ואינה סופגת את ההפגזות הרוסיות, אבל היא הפכה למעוז פליטים, "עיר על מזוודות, משפחות שלמות מחפשות מקום לישון ואין", מתאר ברגר, "מי שיש כסף, נוסע עוד 70-80 קילומטר לפולין, מי שלא - נשאר פה. אנשים ישנים בלובי של המלון שלנו, או בכל מיני מקומות מחסה שהוקמו".
-מראות הפליטים זה משהו שקשה שלא לקחת ללב, גם עבור עיתונאים המסקרים אזורים קשוחים כמו השטחים, ואתה מכיר טוב את האזורים האלה
"לא סיקרתי זירות מלחמה עולמיות ולא יצא לי בארץ לראות פליטים, ואז אתה רואה את זה פה, ואומר - קיבינימט, מה היה קורה אם הייתי צריך להגיד לאשתי ולילדה, זהו, נגמר העולם הזה שהכרנו, ממשיכים הלאה, איך ברגע אחד, החיים של אנשים פה מתהפכים והם לא יודעים אם יהיה להם בית לחזור אליו. אלה מראות קשים. אני לא חשוף לדברים כאלה ב-20 השנים בהם אני עיתונאי. זו מלחמה בקנה מידה טקטוני, שני מיליון איש שנעקרו בשבועיים האחרונים מבתיהם אל הלא נודע".
חילופי משמרות, היום בצהריים. יאיר ויינרב מחליף את גל ברגר באוקראינה
ברגר מספר על מפגש עם פליטה כזו, צעירה עם בעלה, שני ילדיהם והוריה, והיא אומרת לי - לאיפה אני ממשיכה הלאה, אני לא יודעת, מתלבטים אם להמשיך לתוך אירופה. עכשיו אני רוצה לשאול אותך כעיתונאי, מה אתה ממליץ לי לעשות, לנסוע לאירופה? נשארתי ספיצ'לס (חסר מילים, א"כ), אין מילים, מה אני יכול להגיד לה? אנשים מסכנים".
המאסות של האנשים במכוניות וברגל, בקור המקפיא של מזרח אירופה החורפית, מעורר הרבה אמוציות וגם פלשבקים לעבר, אבל גם שאלות קיומיות שלנו כישראלים, לא בטוח שיש תשובות. "אחד הקולגות שלי שאל אותי - לאיפה כולם בורחים? למה אצלנו זה לא ככה? למה הם קמים והולכים? כנראה שיש אצלנו אפשרות במהלך הסלמה בדרום, להוציא את הילדים והנשים לירושלים ולצפון, אבל כנראה שבמדינה ענקית כזאת, כשיש לך לאן לברוח, כשיש מדינות שמוכנות לקלוט אותך, אתה בורח. אצלנו אין לנו אפשרויות כאלה".
אלמוג בוקר, חדשות 13
אלמוג בוקר הגיע בתחילת השבוע ללבוב במערב אוקראינה, אזור שקט יחסית ביטחונית, אבל עם זרם פליטים אדיר. "מרחוק זה מאד מפחיד ואני אומר את האמת - חששתי, היו אזעקות", הוא אומר. "זה מקום שאתה לא מכיר, אבל בתכלס זה המקום הכי בטוח היום באוקראינה. הוא מרוחק מקייב כ-1,000 קילומטרים, ואנחנו לא צריכים להתמודד עם סיטואציה ביטחונית, אבל ברקע יש בהחלט חששות שזה יגיע גם לפה".
הסיפור הגדול של האזור הזה הוא הפליטים ולמעשה אין פה מקום להכיל עוד פליטים", אומר בוקר, כתב חדשות 13 בדרום. "כשחיפשנו מלון לא היו חדרים פנויים. נפגשנו עם אישה צעירה בשם ליליה והאח שלה שהגיעו מחרקוב והם רצים ממלון למלון למצוא מקום לישון בו, ובסוף הם ישנים על הרצפה בתחנה המרכזית. זה הסיפור פה - בכל רגע יש כאן כ-200-250 אלף פליטים שחונים בעיר לכמה ימים עד שימשיכו הלאה".
ליליה ואחיה לא מוצאים מקום ללון בו (צילום: אלמוג בוקר)
האם יש דמיון בין הבריחה של האוקראינים מביתם לבין העזיבה במהלך סבבי האלימות בדרום של תושבי עוטף עזה - אזור הסיקור ומגוריו של בוקר? "כמי שבא מהעוטף, יצא לי לראות הרבה מאד משפחות שבורחות מהבית, אבל פה זה לא דומה לכלום. למשפחות בעוטף יש כתובת של משפחה בתל אביב או בירושלים. לחיות בעוטף זה לא פשוט, אבל זה לא אותו הדבר. שעה שעתיים ואתה בתל אביב או בחיפה, פה אנשים נוסעים יום או יומיים ומגיעים למקום שאין להם כאן אף אחד, והם ישנים רחוב במינוס כמה מעלות. אתה רואה ילדים וזה גורם לדמעות, זה קורע. אחרי הסיקור פה, הבטחתי לעצמי שאני לא אתלונן יותר בחיים – אחרי מה שאנשים פה עוברים".
לפיקסר מקומי אין צורך, היות והצלם של בוקר, איגור גורליק, הוא אוקראיני במקור ודובר את השפה, ואת העבודה העיתונאית הם עושים ברגל, ואם צריך - לוקחים מונית. "אני מאד מאמין בללכת ברגל, כי הסיפורים פה הם ממש על הרצפה. עבודה עיתונאית פה זה כמו בארץ, צריך פשוט לגלות עניין, להתעניין, ואז מוצאים סיפורים. אתה רואה בחורה בת 21-22, יהודייה שעולה ארצה ועוברת לגור ב... שדרות, ואתה משוחח איתה ומגלה שהחבר שלה אוקראיני שלא יכול לעזוב את המדינה כי הוא צריך להתגייס לצבע, ושניהם מאורסים. מה הם יודעים על המלחמה? ופתאום היא מוצאת את עצמה פליטה, זה שובר את הלב".
גם הם נתקלו בחשדנות של המקומיים. בוקר: "כשעשינו את הדרך מפולין, בכל כניסה לכפר הקימו מליציות מקומיות מחסומים. אמרתי לצלם שלי לצלם אותם, ואז הם קפצו עלינו ודרשו בתקיפות שנוריד את המצלמה, ובדקו לי את הטלפון לראות אם צילמתי משהו. ברחבי לבוב אין בעיה לצלם, חוץ מאזורים צבאיים, חיילים או מוסדות שלטון. פשוט צריך להיזהר".
-כבר הצלחת ליצור מארג קשרים?
"בבוקר כשיצאתי מהחדר והלכתי לקבלה לשאול אם יש עוד חדרים פנויים במלון עבור קולגות, אמרה לי הפקידה שם שאין לי אף מקום עד אפריל, וזה נתן לי רעיון לבדוק מה קורה בבתי מלון אחרים. היא אמרה לי שיש בית ספר שעוזר לפליטים, ושם התחברתי למנהלת המקום שדוברת אנגלית משופשפת, ומאותו יום היא מעדכנת אותי כל הזמן בוואטסאפ על כל מה שקורה, דברים מעניינים יותר ומעניינים פחות, אבל הכל. יש פה גם איזה יהודי טוב שחיבר אותי למשל למושל של לבוב כך שבזכותו קיימנו ראיון עם המושל, ובמהלך השיחה עמו הוא נאלץ להתפנות לשיחה עם נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי. יש פה מקומיים ויהודים שמעדכנים אותנו בפרטים, ואפילו נהג מונית שכבר הפך לחבר שלנו, מעדכן אותנו בפרטי מידע".
הראיון עם מושל לבוב, בזכות אותו מקור (צילום באדיבות המצולם)
היכולת לשים מסך בינך לבין הסיפור מסביבך, לא קיים, אומר בוקר. "הגענו לאיזה מקום של בחור בשם גיא עמר, שניסה ליצור בית חם ליהודים שהגיעו ללבוב, ואני רואה שם ילד קטן בשם קוסטה, משחק לבד על רצפת החדר, וילדים זה הדבר שאני הכי אוהב בעולם, אז מצאתי את עצמי משחק איתו די הרהב זמן. אתה לא יכול להישאר ציני למחזות כאלה ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה. זה הכאב הכי גדול".
אלמוג בוקר משחק עם הילד קוסטה
סיקור האירועים באוקראינה הוא אינטנסיבי עבור כתב בטלוויזיה: "שידורים כבר מ-6:30 בבוקר, ואז עדכונים עד 10, ואז צריך עדכונים ל-11, 12 ואחת בצהריים, ואז לרצועות אחר הצהריים והערב, וצריך כמובן להכין כתבה למהדורה המרכזית, והנה יש לי עוד שידור ליום שהיה (השיחה עמו התקיימה אמש ב-22:30, א"כ). אבל עבור עיתונאי, זה מרתק ברמות אחרות, זה אירוע בקנה מידה היסטורי", הוא אומר. "אני עיתונאי צעיר יחסית, לא רון בן ישי שעבר כמה וכמה מלחמות בחיים שלו, זה מרתק ללמוד את ההיסטוריה של המקום, ולראות שזה למעשה אירוע שחוזר על עצמו אחרי המלחמה ב-2014, אבל השוני הוא הכוח וההשפעה של הרשתות החברתיות. עיקר העבודה זה הסטורי שלי והפייסבוק והטוויטר, כי אתה רוצה להביא את הסיפור לעולם מסביב לשעון, וככה אולי העולם יידע מי זה פוטין ומה האיש הזה עושה פה. אז כן, מבחינה מקצועית להיות פה זה חלום, זה הכי קרוב למלחמת עולם, וזה מרתק".
-אגב, במערכת פנו אליך או שאתה הצעת את עצמך לנסוע?
"שאלו אותי אם אני רוצה לנסוע, ואמרתי חד משמעית כן".
-ומה אשתך?
"חד משמעית לא. אשתי אילת היא למודת מלחמות והדבר האחרון שהיא צריכה זה מלחמה באוקראינה, ולמרות זאת היא הבינה את הסיפור שלי ואת העניין המקצועי, ובאהבה גדולה היא נתנה לי לנסוע. היא אלופה".
עידן קוולר, גל"צ
אנשי גלי צה"ל נתקלים בסיקור המלחמה בכמה בעיות. ראשית, איסור גורף על אזרחים עובדי צה"ל וחיילים להיכנס לתחומי אוקראינה. והשנייה, תקציבית. אז עידן קוולר והמפיק דניאל שבתאי, שהגיעו ביום ראשון השבוע לעיירה סירט על גבול רומניה אוקראינה, נאלצו לוותר על שירותי פיקסר ונעזרו ברצונם הטוב של מקומיים ושל נציגים יהודים וישראלים באזור.
"כיוון שאנחנו גלי צה"ל ואין תקציב עודף חוץ מאשר להגיע לפה, הכרנו פה מקומיים שמסייעים לשגרירות ולנו בכל שאלה, ולהגיע לכל מקום אם צריך", מספר קוולר, מגיש ועורך תוכניות בגלי צה"ל. "עוד לפני שהגענו חיפשתי חדר במלון באזור, ובגלל הניסיון שלי בהפקות קודמות - חשוב מאד מאיפה אתה משדר ולכן צריך את המקום הכי טוב. אז מצאתי כאן חדר פנוי - בפונדק הדרכים הזה ליד הגבול, וזה היה נראה לי הזוי שיש שם חדר פנוי, אבל הזמנתי. כשהגענו אמרו לנו שאין חדרים, ומה שבאינטרנט לא תופס במציאות, אבל למזלנו אנשי השגרירות והשגריר מכירים את בעל המלון והוא שיכן אותנו בלילה הראשון במרתף ובלילה השני כבר התפנה לו חדר. עכשיו אני צופה על אוקראינה, אנחנו 850 מטר מהגבול".
עידן קוולר מראיין את שגריר ישראל ברומניה דוד סרנגה (צילום באדיבות עידן קוולר)
שגרת היום באירוע כל כך משמעותי, ועוד עבור הרדיו, אינה נגמרת. עוד בלילה מכינים סינקים למהדורת הבוקר, "בהפוגה בין טלי מורנו וספי עובדיה (התוכנית החדשה ב-8:00 בבוקר, א"כ) ליומן הצהריים, הולכים חמש דקות לאזור הגבול שם יש ציר של הרבה קרוונים של עזרה הומניטרית ואוהלים של שתיה חמה, ופוגשים אנשים, לרוב נשים, ילדים, גברים מבוגרים ונכים, ומביאים משם את הקולות. אתמול (שלשום, א"כ) הגשנו מכאן את יומן הערב של גל"צ אחרי שהמגיש אמיר בר שלום זרם איתי על הרעיון הזה, כי הבנתי שברדיו צריכים לשדר כמו הטלוויזיה, מהשטח, גם מהדורות". לדבריו, "החלטתי לקחת את המשימה קצת אחרת ובהשראת חבריי שפרוסים ברחבי אירופה, ללכת על הגישה שצריך שהכל יהיה משודר גם בדיגיטל - הרי התמונות מדברות בעד עצמן. הטכנאי שלי מחבר אותי למיקרופון ומצלם דיווחים טלוויזיוניים לטוויטר ולפלטפורמות של גל"צ , אנחנו מצלמים סטנד אפ בגבול, מדברים ומשוחחים עם אנשים, וזה נותן ערך מוסף לדיווחים השוטפים ברדיו".
כאמור, ללא עזרה בתשלום מאיש מקומי, הסתדרו שליחי גל"צ עם תחליפים, ואחד מהם אף עשה להם שירות עיתונאי מעבר לגבול - באוקראינה. "פגשנו מישהו שמחלץ יהודים מאוקראינה, והוא יכול לעבור את הגבול אליה, אז ביקשנו ממנו שיקליט לנו אנשים באוקראינה, והוא הביא לנו חומרים משם".
סבו וסבתו של קוולר הם יוצאי רומניה ואמו עלתה בגיל שש ארצה. "סבא שלי גדל בבוקובינה, שמעתי בבית קצת רומנית. כשאתה מגיע לכאן זו אומנם מדינה זרה, אבל אני לא מרגיש פה זר ואני מבין חלק מהשפה הרומנית", הוא אומר.
התקשורת העולמית וגם הרומנית נמצאת במעברי הגבול עם אוקראינה, כדי לסקר את זרם הפליטים. אחת התחנות ביקשה לראיין את קוולר, עם הקצת רומנית שהוא יודע, על ההשוואה בין המלחמה שם למצב הביטחוני בישראל. "רואיינתי לערוץ PROTV ומה שהיה חשוב להם לדעת הוא האם סיקרתי מלחמה, ומה לעשות – לא סיקרתי. פעם בדרכי מטלוויזיה לרדיו, השתטחתי על הכביש בגלל אזעקה. זה לא נחשב".
המראות באזור הגבול, משאירים צלקת בלב. "דווקא המראות הכי נורמליים הם שמציפים את האמוציות הכי גדולות", מסביר קוולר. "ראיתי היום אמא עם ילדה עם משקפי שמש, וזה נראה כאילו מגניב, אבל בפנים הם אנשים שבורים. אתה פוגש אדם מבוגר שדוחף את כיסא הגלגלים של אשתו, שאומר לך שאפילו כאשר הנאצים היו באוקראינה, הוא לא עזב את המדינה, ועכשיו הוא נאלץ לעשות כן בגלל פוטין. ופה אנחנו משתדלים לא להתפרק".
תינוקת עם משקפיים וכאב לב גדול (צילום: עידן קוולר)
לדבריו, "חלקו השני של המלון שלנו הפך למחנה פליטים, ונכנסנו לצלם שם כמו שכתבים עושים, ואז אני אומר לדניאל - בוא נפסיק כי אנחנו חודרים להם לפרטיות - ילדים שוכבים שם על הרצפה, ויש לי אחיינים בגילאים האלה. ואז הבנו שכאשר הפליטים חוצים את הגבול עם מזוודה, הם מחייכים בגלל שהם חשים שהגיעו לחופש, ואז נוח לדבר. ברגע שאתה מסיים את הריאיון, זה מכה בך – לראות מולך אנשים בוכים, נשענים זה על זה, זה עושה משהו".
אייל בן יעיש, חדשות 12
הצלם הראשי של חדשות 12, אייל בן יעיש כבר חזר ארצה לפני כשבוע, אבל עשוי לזכור ל"צו שמונה" נוסף ולסבב שני במלחמה. בסבב הראשון ליווה את אפרת לכטר באודסה, אליה הם הגיעו ממולדובה. "אני חייב לפרגן לה, כי היא כתבת מלחמות אמיתית, עם יכולות הפקתיות ועיתונאיות מדהימות. אנחנו לא מכירים שם כלום אז הגענו עם שכפצים וקסדות, ערוכים לכל סיטואציה, והיא ארגנה פיקסר מקומי".
אודסה אומנם ספגה בתחילת הלחימה, אבל המוטיב שהכי מאפיין אותה בתקופה בה שהו בה בן יעיש ולכטר, היה זרם הפליטים. "הסתובבנו עם מפקד המשטרה שם, בבסיס צבאי, והדבר שהכי תופס את העין זה זרם הפליטים הבלתי נפסק. זה לא נתפס ברמה האנושית - בשנת 2022, כשאתה רואה נשים וילדים. בשישי דיברנו עם בחורה בשם ג'וליה, מהנדסת תוכנה, והיא התחילה לבכות על מה שהשאירה מאחורה, ברגע היא צריכה לארוז במזוודה את כל החיים שלה ולברוח".
החשדנות האוקראינית מחשש למרגלים רוסים של פוטין, נתקלה בהתלהבות הישראלית לסקר את הלחימה, והובילה במקרה אחד לכך חייל בדק "כל פריים מהצילום שלי, שאני לא חורג ממה שמותר", נזכר בן יעיש, כי "אסור לצלם חיילים וצבא. ברגע שאומרים לא לצלם, אז לא מצלמים. זה לא כמו בארץ, שאוסרים עליך משהו או מעכבים אותך, אז אתה מתקשר לברהנו טגניה או למשה נוסבאום, והם כבר ידברו עם מפקד המחוז והכל יסתדר. פה אתה ממש לא רוצה להסתבך עם דברים כאלה".
חייל בדק כל פריים (צילום: אפרת לכטר)
למרות הקושי, "ברמה העקרונית והערכית, אני מרגיש שיש לשליחות שלנו פה חשיבות מאד גדולה, לספר מה קורה באוקראינה כי יש דיסאינפורמציה מטורפת. אנחנו מספרים את הסיפור של האנשים המסכנים האלה".
אייל בן יעיש מצלם את פינוי בית היתומים היהודי של חב"ד (צילום: אפרת לכטר)
וכן, גם שועל קרבות כמו בן יעיש, עם 25 שנות ניסיון בתחום, מתקשה לשים בצד את הצד האמוציונלי. "אני יודע להדחיק רגשות, אבל זה נכנס ללב", הוא אומר, "אתה מסתכל על מה שקורה כאן, וישר חושב על הילדים שלה, על החברים שלך, משליך את זה על מדינת ישראל. לא בכיתי, אבל זה קשה אמוציונלית, זה לא משהו שעובר לידך. בגלל זה גם מחליפים אותנו כל שבוע-10 ימים, כי יש פה סטרס אין סופי, רצף האירועים, הקור המטורף שאנחנו לא רגילים אליו, צריך להתרענן".
-המערכת אומרת לכם סטופ, תצאו מפה, תעזבו מקום כזה או אחר?
"יש לנו מעטפת חמה של המנכ"ל (אבי וייס, א"כ), הסמנכ"לים והמפיקים, ששומרים עלינו שלא נעשה שטויות, שעושים כל הזמן הערכות מצב. זו מלחמה שחשוב לסקר אותה ומרתק לספר אותה, אבל אנחנו לא הולכים בין השוחות ובין ההפצצות שם, ובאופן עקרוני אנחנו לא מסכנים, ודואגים שלא נסתכן".
תודה.
לתגובה חדשה
חזור לתגובה
