פרשת קורח: האם טענת קורח ש"כל בני האדם נבראו שווים" נכונה?

"אנו מאמינים כי אמיתות אלה הן ברורות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, וכי הוענקו להם על ידי בוראם זכויות שאין ליטול מהם" כתב ברוב טכס בהכרזת העצמאות האמריקאית תומאס ג'פרסון, מי שהיה בעליהם הגאה של כ-600 עבדים במהלך חייו. 

נדמה שהיום כבר אין חולק על כך שכל בני האדם נבראו שווים, ואין להפלות על בסיס גזע, מין וכדו', אך עדיין ישנה מחלוקת גדולה מהן הזכויות המגיעות מהעובדה שכולם נבראו שווים. ג'פרסון עצמו ציין את הזכות לחיים, לחירות ולחתירה לאושר, שהוענקו, לדבריו, לכל בני האדם על ידי הבורא. ג'פרסון לא ציין בין הזכויות את "הזכות לשוויון", למרות שבמשפט הקודם הוא דיבר על כך שכל בני האדם נבראו שווים, אך יש הסבורים שאדם זכאי גם לכך. כיון שהוא נולד שווה, הוא זכאי לחיות גם כשווה, ואם כן, זהו עוול מוסרי שלחלק יש יותר ולחלק יש פחות. יש לשאוף לחלוקה שווה של המשאבים שיוצרת האנושות, כך טוענים הוגי דעות שונים. "כל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו" אומרת הסיסמא הסוציאליסטית הוותיקה שמנסה להסדיר את היחסים בין המאמץ האנושי לבין תוצר המאמץ בצורה מוסרית. האומנם?

בפרשת השבוע מסופר על המחלוקת הגדולה הראשונה בעם ישראל (כמה סימבולי שדווקא השבוע הוכרזו הבחירות החמישיות ב-3 וחצי שנים, שמשקפות את הפילוג הגדול בעם בשנים האחרונות). כנגד מנהיגותו הבלתי מעורערת של משה קם בן משפחתו קורח וטוען שסדרי השלטון בעם לא הוגנים. שחלק משתלטים על משאבים גדולים יותר מאחרים ושאין זה נכון ליצור מעמדות בעם. 

"ויקהלו על משה ועל אהרון ויאמרו אלהם: רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" 

טענת "כל העדה כולם קדושים" היא טענת השוויון. המפרשים ממקדים את הטענה בעובדה שמשה היה המנהיג ואהרון אחיו היה הכהן הגדול, ומייחסים גם קנאה נסתרת של בן דודם קורח, כשגם בן דוד נוסף, אליצפן בן עוזיאל, קיבל את נשיאות שבט לוי, ואילו קורח, נו של האח המבוגר יותר, לא קיבל שום תפקיד. מכל מקום יהיו אשר יהיו הסיבות הנסתרות למחלוקת, הטענה הגלויה היא טענה רצינית שראויה להתייחסות - הרי כולם נבראו שווים, אם כן מדוע יש כאלה ששווים יותר?  

• טור פרשת השבוע, שבועות: מערכת רווחה עם תמריצים ליציאה ממעגל העוני
• פרשת במדבר: כוחה של הסמליות ביצירת תרבות ארגונית וזהות לאומית

חכמים שמים בפיו של קורח טענה סימבולית הקשורה למצוות הציצית עליה מסופר בסוף הפרשה הקודמת. בציצית ישנן פתילות היוצאות מהבגד עצמו. פתיל אחד מהם צריך להיות של תכלת ואילו השאר בצבע לבן. לפי המדרש קורח פנה למשה ושאל אותו טלית שכולה תכלת, כלומר שגוף הטלית כולה צבוע בצבע זה, צריכה גם כן שאחד הפתילים היוצאים ממנה יצבע אף הוא בצבע תכלת? אמר לו משה שאין משמעות לעובדה שהטלית עצמה היא תכלת, שכן דרישת התורה שאחד הפתילים היוצאים ממנה תהיה תכלת. לעג קורח לטענה ואמר פתיל אחד של תכלת פוטר את הציצית וטלית שכולה תכלת לא? (מהמדרש הזה בא הביטוי "טלית שכולה תכלת").

באופן דומה שאל קורח לפי המדרשף בית מלא ספרי תורה צריך מזוזה בפתחו? אמר לו משה שכן, וגם על הלכה זו לעג קורח באופן דומה - אם כל הבית מלא ספרי תורה, מדוע יש צורך גם בחתיכת קלף עם כמה פסוקים בפתח הבית. 

מה שעומד ביסוד המדרש הוא בדיוק טענת השוויון. אחידות מול ייחוד. כל העדה היא תכלת, או רק פתילים מסוימים? אומר קורח שאין צורך בפתיל מיוחד ושונה שכן כל הפתילים צריכים להיות שווים - כולנו תכלת ואנו ראויים ליחס שווה. אין צורך בקלף מיוחד בפתח הבית שכן כל הבית מורכב מספרים קדושים - כל העדה כולם קדושים, ואין להבדיל בין אדם לאדם, אלא יש לשאוף לשוויון מוחלט. 

• העתיד של עובדי אינטל בישראל
• אשקלון תיכלל במתווה השיקום: מיליוני שקלים יוקצו לתשתיות וחינוך
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

הבעיה עם טענת השוויון המוחלט שהיא מנתקת בין מאמצי האדם לבין התוצאה המתקבלת, ומשכך מנוגדת לטבע האדם. אם אני זכאי מעצם היותי ומעצם היוולדי לכל ההטבות, הרי שאין לי טעם להתאמץ, גם כך "זכותי" לקבל. האידיאל של "כל אחד לפי יכולתו", כלומר הציפיה מהאדם לעבוד כמיטב יכולתו מבלי לצפות לתגמול בהתאם למאמציו נוגדת את אופי האדם ומעודדת עצלות, בינוניות ובטלה. אי אפשר שכל אחד "לפי צרכיו" אם הוא לא יתאמץ להשיג את צרכיו, והוא לא יתאמץ אם ידע שהוא יכול לקבל אותם בדרך אחרת. 

כך כתב הרב קוק (1865 - 1935: הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל ומייסד הרבנות הראשית) ביחס לטענתו של קורח: "הקריאה של "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד'" הייתה קריאה הלועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות וההכנה התוכית הדרושה להיעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת" (ישראל ותחייתו טו). כלומר, זה נכון שכולם קדושים, אך יש צורך לעשות, יש צורך במאמץ ועבודה והכנה אנושית כדי שפוטנציאל הקודש הזה יצא אל הפועל ויתבסס באמת בחיים. בלי המאמץ הזה יישאר הקודש רק פוטנציאל לא מנוצל

כנגד הטענה "כולם קדושים" מגיע הפסוק "קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב). כולם קדושים משמעותו - כולם קדושים כבר כעת, ללא קשר למעשיהם. "קדושים תהיו" משמעותו - אתם יכולים להיות קדושים, אבל זה תלוי בכם. 

כך גם לגבי כל תחום אחר בחיי האדם. האדם הוא נזר הבריאה ובעל פוטנציאל אינסופי, אבל הפוטנציאל הזה הוא רק פוטנציאל, והוא דורש מאמץ ועבודה, ואם אדם לא יתוגמל על המאמץ הזה, הרי שהוא יישאר בחזקת פוטנציאל ולא יצא אל הפועל. המנגנון שמביא את האדם לממש את יכולתיו, לפתח את העולם ואת האנושות, ליצור, להתקדם, לעשות את העולם טוב יותר, הוא ההכרח לפעול כדי להתקיים וכדי לראות פירות. אם בדרך מלאכותית כל צרכיו של האדם יסופקו לו על ידי החברה, כי "לכל אחד לפי צרכיו" המנוע החשוב ביותר לפעילות אנושית נעלם מאליו. 

הטענה ש"כל בני האדם נולדו שווים" ולכן השוויון הוא ערך עליון ויש לעשות הכל כדי להשיג שוויון מוחלט "ולצמצם פערים" עד לאפס, דווקא בגלל היופי הרומנטי והמוסרי שבה, וגרעין האמת עליו היא מבוססת, היא אחת הטענות שגרמו את הנזק הגדול ביותר לאנושות מאז ומעולם. הדבר הזה הוכח בעבר בלא מעט חברות אנושיות שניסו ליצור אוטופיה המנתקת בין המאמץ לבין התגמול, ויצרו בפועל חורבן והתמוטטות. היא פועלת נגד המנגנון הבסיסי ביותר של הפעילות האנושית - ההבנה שלמאמץ ולפעולה יש תגמול, ולעצלנות וחוסר מעש יש תוצאות שליליות, או אם תרצו, סיפור הצרצר והנמלה.  

אין בדברים כדי לשלול את הצורך והחובה של חברה מתוקנת לתמוך בחלשים ובחסרי היכולת, ליצור מנגנונים של חסד שלא נותנים לאדם ליפול חלילה אלא תומכים בנזקקים, יהא הדבר בדרך של תמיכה ממוסדת או בדרך של התנדבות פרטית וחסד וולנטרי, אולם לרדוף אחר שוויון מדומיין כערך בפני עצמו, לנסות לדאוג למצב שבו לא יהיו עשירים ועניים, לא יהיו הבדלים בין בני אדם, וכולם יקבלו שווה בשווה ללא קשר לפעילותם, והמשאבים יחולקו שווה בשווה ללא תלות במעשים - הרי זה מתכון בטוח, בדוק ומנוסה להתנוונות חברתית כלכלית. 

>>> פרשת קורח: עם התואר מגיעה האחריות