בן 28, מחפש דירה להשכרה בתל אביב

מה שמאוד מעורר ומאיים בהחלטה לעבור דירה, בתל אביב, היא המידיות שלה. מרגע שהלכת לראות דירה והחלטת לקחת אותה – יש לך מקסימום יומיים לחתום ולקבל אותה. אף אחד לא מחכה לך. יש מיליון כמוך.

החיפוש היה מתיש. באמת. כל פוסט שעולה מקבל מיליון תגובות תוך פחות מעשר דקות, אתה חייב להיות על זה כמו טורף. וגם זה לא בטוח יעזור לך. וזה בכלל לא מעניין אם הדירה לשביעות רצונך -  זה כאילו שהדירה היא זו שמתפשרת עליך. פעם זה היה נראה לי כל כך טבעי לעבור לתל אביב; זה מעין קונצנזוס כזה, כמו טיול אחרי צבא, כמו פסיכומטרי שאחרי הטיול שאחרי הצבא וכמו המעבר לתל אביב אחרי הפסיכומטרי שאחרי הטיול שאחרי הצבא, ועם כמה שהיום זה נראה לי מה זה לא אטרקטיבי, התחושה היא שאין לי כל כך ברירה. העבודה שלי כאן. החברים שלי כאן. כל החיים שלי כאן. היה רגע שאמרתי לעצמי שחאלס, אני לא נופל לשיגעון הזה, אני יוצא מהמטריקס הזה, וחיפשתי דירות בעוטף תל אביב. רמת גן, גבעתיים, הרצליה ואפילו להוד השרון הרחקתי.

אבל גיליתי שהמחירים לדירת יחיד הם פחות או יותר אותו הדבר, ונכון שהדירות קצת ראויות יותר, אבל בכל מקרה אני אצטרך להוסיף על זה הוצאות תחבורה - כלי רכב או אוטובוסים ורכבות ופקקים ושעות ועצבים וחניות ואת החשק או המסוגלות להיות ספונטני או לחיות. אז חזרתי לתל אביב.

באופן כללי, מכל הקונסטלציות של מגורים – לגור לבד היא היקרה מכולן. לצורך העניין אני חושב על הדירה שאני עכשיו עוזב, שבה אני גר עם חבר טוב שלי שעובר לגור עם בת הזוג שלו, שזו דירת שני חדרים בקינג ג׳ורג׳ עם מרפסת לרחוב. כל אחד לקח חדר ועשינו מהמרפסת אזור משותף. אבל אם נניח זוג היה נכנס לדירה הזו, אז באותו מחיר הוא היה עושה חדר שינה באחד ומהשני עושה סלון ענק וכיפי. וככה, אמנם משלם אותו הדבר אבל מקבל יותר. באופן כללי יש איזו תחושה שרווקים משלמים יותר. כאילו מה, אי אפשר לעשות קרטון ביצים קטן יותר? למה אני צריך שתים עשרה?

למונולוגים נוספים של נמרוד סופרין
שמעתי על איזו דירת יחיד שמתפנה בנווה צדק. זו שכונה שאני מאוד אוהב ומהתמונות היה נראה שהדירה מתוקה ממש ובמחיר מציאה של שלושת אלפים ומאתיים לחודש. לאורך כל שנותיי בתל אביב היה לי רק חוק אחד והוא ששכר הדירה לא יעלה על שליש מהמשכורת שלי, והדירה הזו לא רק קלעה למשוואה הזאת שיצרתי לעצמי, היא גם השאירה לי עוד קצת אוויר לנשימה. אז התקשרתי למספר וענה לי בחור וקבענו לאותו ערב. שמתי את הכתובת בוויז ונסעתי. כשנכנסתי לרחוב והתחלתי לחפש את מספרי הבתים לא הבנתי מה קורה. הבית היה מספר 18, ולא היה דבר כזה. זה פשוט קפץ בין 16 ל – 20. טוב. עשיתי עוד סיבוב לחפש חניה, ועוד אחד, וחשבתי שאני כבר רואה אחת, אבל היא הייתה קטנה מדי והבחור התקשר אליי ואמר שהוא ממהר ואיפה אני וניסיתי להסביר לו שאני כאן כבר עשרים דקות אבל אין חניה ואני גם לא מוצא את הדירה ושיחכה לי.

בלית ברירה נכנסתי לחניון אבל הוא היה מפוצץ והשומר בכניסה אמר לי שהוא מצטער ושלח אותי לחניון אחר, חמש דקות נסיעה משם ואני כבר התחלתי לרעוד מעצבים כי הבחור בדירה הלחיץ אותי ואין מצב שהדירה הזאת לא תהיה שלי. אין מצב. עשיתי רוורס ועצרתי את האוטו על המדרכה איפה שאמור היה להיות בית מספר 18 אבל לא היה. התקשרתי אליו והוא אמר לי לחכות ושהוא יוצא אליי. עמדתי ברחוב, בטוח במיליון אחוז שטעיתי בכתובת, אבל לא רוצה להודות בזה, ופתאום ראיתי בן אדם מטפס אליי ממדרגות תת קרקעיות שהסתתרו מאחורי כמה עציצים. זזתי שני צעדים שמאלה וראיתי דלת אדומה קטנה, שלרגע הזכירה לי את הבתים הקטנים של הגמדים משר הטבעות, רק שבמקום המרחבים הירוקים היו קירות מתקלפים של בניינים דחוסים וישנים.

הוא חייך אליי ולחץ לי את היד כאילו כל מה שקורה כאן רגיל לחלוטין. לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי אחריו. אם הייתי אומר שזה המקום הכי קטן שראיתי בחיים שלי, זה לא יספיק יעביר את המסר. המטבח היה ברוחב של כיור, ורק עם כיור. הספה והטלוויזיה היו כל כך קרובות שגם אם השלט היה נאבד, אפשר היה לכבות ולהדליק אותה בלחיצה מהספה ושיא השיאים היו המדרגות לגלריה למעלה, וכשאני אומר גלריה אני מתכוון לשטח שאין בו מקום לשום דבר חוץ ממזרון ושבשביל להיכנס אליו צריך לרדת לפזצטה.

הרגשתי שצוחקים עליי, שעובדים עליי. שאין סיכוי שזה אמיתי. איפה הגבול שלנו? כמה נמוך נרד, שמבחינתנו דירה מעולה זו דירה שהיא פשוט לא שבורה? שמחיר סביר זה שליש מהמשכורת שלנו, וגם כזה אין להשיג? בשביל הספורט, מה שנקרא, הייתי חייב לשאול את הבחור כמה זמן הוא גר כאן. הוא ענה לי שהוא לא גר כאן. הוא המתווך.

אם קודם חשבתי שאני נשרף מעצבים, אז עכשיו באמת עליתי בלהבות. זו דירה שלחתול יהיה צפוף בה, והוא עומד פה בשיא הנונשלאנט ומעיז לדרוש על זה גם דמי תיווך?! וגם אם זה היה ארמון, כל עניין התיווך הזה פשוט מוציא אותי מאיזון. כאילו, למי זה נראה הגיוני שבעל דירה לוקח איש מקצוע כדי שימצא לו דייר, והדייר הוא זה שמשלם על זה?! כאילו, מה? מה? יצאתי מהדירה ונכנסתי לדיכאון. הבנתי שאם אני רוצה לגור לבד, אני אצטרך לשלם על זה. ואין, אין דירות יחיד ראויות שיורדות מארבע וחצי – חמשת אלפים שקל בחודש. אין. והמחירים עולים ועולים, והמשכורת לא. אז מה נותר לי לעשות? לקחת הלוואה, ולקוות שיום אחד, איך שהוא, יהיה טוב? הוא יצא אחרי ושאל מה דעתי. עניתי שאני צריך לחשוב על זה.

כסף ואני - מונולוגים של נמרוד סופרין, בן 28, גר בתל אביב. סופר.