האם קבלת ההחלטות של בנק ישראל נשענת על נתונים מעודכנים?

מאז סוף משבר הקורונה, נתוני התוצר של ישראל נראים יותר כמו רכבת הרים ופחות כמו נתונים סטטיסטיים של מדינה. התרשים למטה מראה את השינויים בתוצר מרבעון לרבעון. אפשר לראות כיצד מהרגע שהחלה הקורונה, השינויים בתוצר נעשים הרבה יותר קיצוניים מאשר בשנים הקודמות. במונחים שנתיים, התוצר גדל ב- 16.6% ברבעון הרביעי של 2021, קטן ב- 1.9% ברבעון הראשון של 2022, עלה ב- 6.8% ברבעון השני של 2022, וב- 2.1% ברבעון השלישי של 2022. רכבת ההרים הזאת נראית מעט לא סבירה: תוצר של מדינה לא אמור להתנהג כמו שיכור שהולך במעבר חצייה ומניח את הרגל פעם בצד ימין (תוצר גדל) ופעם בצד שמאל (תוצר שגדל).

תרשים 1: שינויים בתמ"ג, נתונים רבעוניים. מקור: למ"ס

רכבת ההרים הזאת מעוררת שתי שאלות. השאלה הראשונה היא לגבי הדיוק באמידת התוצר. קשה להניח שכמות המוצרים והשירותים שנוצרו במשק גדלו ביותר מ- 4% ברבעון הרביעי של 2021, ואז קטנו מיד לאחר מכן. לכן, סביר יותר שהמקור לתנודתיות בנתונים נובעת מבעיות אמידה. השנייה היא כיצד ניתן לתכנן מדיניות כאשר הנתונים נעים מעלה ומטה בצורה כל-כך מהירה. התנודתיות הזאת היא בעייתית במיוחד בגלל העיכוב בקבלת הנתונים: לדוגמה, בכירי בנק ישראל קיבלו השבוע החלטה לגבי הריבית. הם מקבלים את ההחלטה על סמך ההערכות שלהם לגבי השפעת העלייה בריבית על התוצר. אבל הם עושים את זה כשהנתון האחרון שיש להם על התוצר הוא לגבי התוצר שהיה בסוף ספטמבר, לפני למעלה מחודש וחצי. כשהם קיבלו את החלטת הריבית בתחילת אוקטובר, הם עשו את זה כשהנתון האחרון שהיה להם הוא לגבי התוצר בסוף יוני, שלושה חודשים לפני שהם קיבלו את ההחלטה. 

לגבי הדיוק, צריך לזכור איך מודדים את התוצר של מדינה. העיסוק במדידת תוצר החל בסוף שנות ה-1920, ביחד עם התפתחות המודלים המקרו כלכליים הראשונים. העניין בנושא גדל ב- 20 השנים שבאו לאחר מכן, בגלל השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה, שני אירועים שהצריכו את הממשלות להתערב בשווקים. בסופו של דבר, הוחלט למדוד את התוצר כסך המוצרים והשירותים במשק במחירי שוק. זה מוביל לשלוש בעיות עיקריות. שתי הראשונות הן עקרוניות.

ראשית, כשמודדים מצרכים ושירותים במחירי שוק, לא כוללים שירותים ומוצרים שמיוצרים אבל לא נמכרים. לכן עוגה שרוכשים בקונדיטוריה היא חלק מהתוצר, אבל עוגה שנאפתה בבית היא לא חלק מהתוצר, אפילו אם היא הרבה יותר טעימה מהעוגה שנרכשה בקונדיטוריה. גם מוצרים ושירותים שמיוצרים באופן לא חוקי הם לא חלק מהתוצר; התוצר של מקסיקו, למשל, היה גדל באופן משמעותי אם היו כוללים בפנים את תעשיית ייצור והולכת הסמים.

שנית, התוצר אינו לוקח בחשבון שום דבר שאינו נמכר במוצרי שוק. לכן, מוצרים שגורמים נזקים סביבתיים ובריאותיים, כמו תחנות כוח פחמיות, או ייצור של גגות אזבסט, נמדדים כחלק מהתוצר בדיוק כמו כל מוצר אחר.

הבעיה השלישית היא טכנית. קיים קושי למדוד את כלל המוצרים והשירותים שנמכרים במחירי שוק. בנוסף, יש שירותים, כמו משטרה, הוראה, וכיבוי אש שיש להם ערך, והעובדים מקבלים עליהם משכורת, אבל אין להם מחירי שוק. משום כך, התוצר כפי שהוא מדווח על ידי הלמ"ס הוא שילוב של נתונים המתקבלים ממשרדים ממשלתיים, כמו רשות המיסים ומשרד האוצר, סקרים שנערכים בקרב חברות שונות, ומקורות אחרים. את כל הנתונים הללו "מבשלים" ביחד בעזרת כל מיני מודלים סטטיסטיים, ומקבלים בסוף נתון שאותו מדווחים. לעתים, אגב, ממשיכים לעדכן את הנתון הזה במשך חודשים ואפילו שנים, על בסיס נתונים חדשים שהתקבלו.

זה מסביר חלק גדול מהתנודתיות שאנחנו רואים בתוצר מאז הקורונה. הכלים הסטטיסטיים שמשמשים ל"בישול" הנתונים מבוססים על נתונים שהתקבלו בשנים רגילות. אבל הקורונה שינתה את התנאים באופן משמעותי, ולכן הכלים הסטטיסטיים שפותחו בעבר לא בהכרח מתאימים למצב שנוצר. לכן, התנודתיות בנתוני התוצר יימשך עד שהשפעות הקורונה יעלמו, או עד שבלמ"ס ילמדו להתמודד עם המצב החדש. אז אין צורך להתרגש כל פעם ששר האוצר מכריז בגאווה שהוא הוביל את המשק לצמיחה חסרת תקדים, או כשמשרד האוצר מודיע שרבעון אחד של צמיחה שלילית לא מבשר על מיתון. הסטיות בתוצר הן יותר תוצאה של טעויות מדידה מאשר של שינויים בכושר הייצור של המשק.

הדרך שבה מתמודדים עם העובדה שהנתונים מגיעים באיחור היא באמצעות פיתוח של מודלים שנועדו לחזות את ההווה - Nowcasting. הם מתבססים על סדרות נתונים שמגיעות בקצב מהיר, כמו למשל נתונים על רכישות בכרטיסי אשראי, כדי לנסות לחזות התוצר. הבעיה היא שהמודלים הללו לא יכולים לחזות שינויים חדים מדי בתוצר, ולכן כשהתוצר עולה ויורד כפי שהוא עושה בשנתיים האחרונות, המודלים האלו יכולים לתת ניבוי טוב למגמות במשק, אבל לא לנתוני התוצר כפי שהם מדווחים על ידי הלמ"ס. התוצאה היא שקובעי המדיניות מקבלים החלטות, ואז מקבלים את נתוני הלמ"ס שנראים לגמרי אחרת. בבנק ישראל מתמודדים עם זה בצורה פשוטה: הם עושים את מה שעושים בכל הבנקים המרכזיים בעולם. מעלים את הריבית.

אביחי שניר, אוניברסיטת בר-אילן