לא צריך להיבהל מקהלת - הנה הרעיונות הכלכליים שיורידו את יוקר המחיה

יצרו פה דמון חדש: אמרת פורום קהלת, אמרת סכנה. כאילו שמדובר במפלצות ולא ברעיונות כלכליים נכונים שיכולים לקדם את מדינת ישראל ולהוריד את יוקר המחיה. שימו בצד את נושא השינויים במערכת המשפט, אנחנו כאן כדי לדבר על תוכניות כלכליות. התקשורת הישראלית יצרה מפלצת כביכול והתוצאה שהיא שבמקום לדבר לעניין על תוכניות כלכליות, לנתח אותן ולהבין כיצד אפשר לשפר את הכלכלה הישראלית, מספיק להגיד 'פורום' קהלת' כדי להגיד כמובן שמדובר ברעיון מסוכן. לשלול לגיטימיות של אדם במקום לקיים על הנושא נקרא 'אד-הומינם'. אז במקום לפסול דעות כלכליות בגלל השם של הגוף שעומד מאחוריהן - בואו נדבר עליהן.

ברור היום לחלוטין שהשיטה הכלכלית הקפיטליסטית - שוק חופשי - אמורה להיות זו שמתקיימת בעולם. הסיבה פשוטה: אין אף דוגמה למדינה סוציאליסטית (ובקצה: קומוניסטית) שהצליחה. מנגד - המדינות המצליחות בעולם הן קפיטליסטיות. נכון, יש לשיטה מגרעות, אבל כמו שאומרים על דמוקרטיה "כל השיטות האחרות גרועות ממנה". תגידו, רגע, מה עם מדינות סקנדינביה, פינלנד, שבדיה נורבגיה? התשובה כמובן פשוטה - הן מדינות קפיטליסטיות. זו האמת. פרופ' עומר מואב אוהב להגיד למשל שבדנמרק היא מדינה כל כך "סוציאל דמוקרטית" עד שביטלו בה את הקביעות במגזר הציבורי. 

אנשים שנחשבים 'סוציאל דמוקרטיים' בישראל (כמו שלי יחימוביץ' וסתיו שפיר) גם אומרים לכם שצריך 'לפקח על המחירים ובפרט על מחירי הדיור'. אבל כלכלנים בעולם, גם אלה שנחשבים הכי סוציאל דמוקרטיים מתנגדים בכל כוחם לפיקוח שכר דירה. פרופ' אסר לינדבק, ממעצבי מדינת הרווחה בשבדיה ומי שנחשב לכלכלן 'שמאלי', כבר קבע לפני מספר עשורים ש"כדי להרוס עיר, רק הפצצה מהאוויר יעילה יותר מפיקוח על שכר דירה".

הפוליטיקאים בישראל כבר הפכו את עורם כל כך הרבה פעמים שכבר אי אפשר להבין מי הוא איש שוק חופשי ומי מקדם אג'נדות שמה לעשות - נכשלו בכל העולם. כך למשל, יכול יו"ר ההסתדרות לשווק את עצמו כמי שנלחם ביוקר המחיה (למרות שההסתדרות תומכת בכל דבר שמעלה את יוקר המחיה ומתנגדת לתחרות וקידמה), כך יכול ח"כ דוד ביטן לאיים בפיקוח מחירים ולהיחשב כמי שבכלל נלחם לטובת הציבור, ח"כ משה גפני להציע הגבלת הריבית על המשכנתאות, השר אלי כהן וח"כים נוספים לצאת בהצהרות שנשמעות כמו פגיעה בבנק ישראל, או שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לתמוך במיסוי כבד יותר על חברות,  מירי רגב לקדם תחבורה פרטית על חשבון טובת כל הציבור, וכך גם ראש הממשלה נתניהו לקדם תוכניות שהוא יודע שהן גרועות לכלכלה - רק כדי להיראות טוב בציבור בזמן הבחירות. ושימו לב, דיברנו על אנשים שנמצאים לכאורה בצד 'הימני' מבחינה כלכלית. באופן די מפתיע, דווקא הפוליטקאים מ'השמאל' קידמו בממשלה הקודמת תוכניות 'ימניות' מבחינה כלכלית כמו פתיחת השוק לייבוא והגברת התחרות.

אז הנה התוכניות הכלכליות של פורום קהלת שיכולות לשפר את הכלכלה הישראלית ולהביא להורדת יוקר המחיה. אפשר כמובן בכל נושא לחלוק על חלק מהסעיפים אבל כדאי לממשלת ישראל לאמץ את העקרונות.
 

צמצום כוחם של ועדי העובדים

ועדי העובדים לפני 150 שנה היו דבר חשוב. הם הצליחו לאגד את העובדים הפשוטים מול הנצלנות של המעסיקים הגדולים שהעסיקו אותם במשך 12 שעות ביום בשכר נמוך. אבל עברו 150 שנה. העולם כבר לא באותו מקום, יש כל כך הרבה הגנות על העובדים שלפעמים נדמה שהגלגל התהפך. עובדים יכולים לשבות ואי אפשר לעשות להם כלום, הם יכולים לפגוע בחברה בלי הגבלה והמעסיק? הוא תמיד נחשב לחזק. גם כשמדובר בארגונים קטנים מאוד, מה שנקרא 'העסקים הקטנים והבינוניים' - רוב המשק. המטוטלת עברה יותר מדי לכיוון של הגנה על זכויות עובדים.

אבל זה פוגע מאוד במשק - חוסר היעילות במגזר הציבורי בכלל ובנמלים בפרט, עולה למשק מיליארדים. ועדי העובדים הם גם הגוף היחיד בישראל שבו מיעוט של 33% יכול לכפות את עצמו על כל העובדים ולקחת מהם כסף. על הבעיות בהסתדרות והכח המופרז של ארגוני עובדים אפשר לקרוא למשל כאן.

על פי פורום קהלת, "התאגדות של עובדים היא מבורכת, אך ראוי למצוא איזון נכון יותר בין כוח יתר שקיים היום בידי ועדי העובדים לבין חוסר היכולת של עסקים ושל צרכנים להגן על האינטרסים שלהם. ועדי העובדים בישראל גובים דמי טיפול בכפייה מאלפי עובדים, משתלטים על ניהול בפועל של עסקים ויוצאים (או מאיימים) בשביתות שמעלות את מחירי המוצרים והשירותים בשוק לאורך כל השנה.

"הצעדים הנדרשים כדי ליצור איזון ראוי בין הגנה על זכויות עובדים לבין זכויות המעסיקים והצרכנים הם: 1. לאסור על ארגוני עובדים להשבית את כלל החברות במשק רק בגלל סכסוך במקום עבודה מסוים (שביתות הזדהות). 2. להגדיר בחוק את האיסור על שביתה פוליטית (שביתה שאינה עוסקת באופן ישיר בשינוי תנאי העבודה של העובדים). 3. זכותו של כל עובד לא להיות מאוגד תחת ועד עובדים ולא לשלם לוועד דמי טיפול, גם אם 99.9% משאר העובדים בוחרים להתאגד. 4. לבטל את החוק שמאפשר לוועד להשתלט על כוח העבודה בעסק על סמך הסכמה של שליש מהעובדים. 5. אם העובדים לא מעוניינים בייצוג זכותם לבטל אותו באופן מידי. 6. איסור שביתה בחוק בשירותים חיוניים ויצירת אפיקים אחרים לניהול מו"מ וסכסוכי עבודה בגופים המספקים שירותים חיוניים. 7. בוררות חובה בסכסוכי עבודה.
 

פתיחת שוק התחבורה הציבורית לתחרות - במקום שליטה ריכוזית של משרד התחבורה

משרד התחבורה במדינת ישראל שולט בכל התחבורה הציבורית. ממש כמו ניהול קומוניסטי ריכוזי - החל מאי תחרות בין חברות האוטובוסים, המשך דרך קביעה היכן ייסע כל קו, קביעת התשלום לנהגים, חלוקת רישיונות לנהגי מוניות, מניעת תחרות ואי הסכמה לפעילות בארץ של שירותים כמו אובר וליפט. התוצאה היא ריכוזיות גדולה מדי וחוסר יעילות משווע - קווים יכולים לנסוע ריקים לחלוטין, בניגוד למקובל בעולם המפותח תחנות רכבת נבנות מחוץ לערים  ובמרחק רב מאוד ממרכזי הערים (ובטעות קוראים להן תחנות של הערים. למשל: אשדוד, אשקלון, רחובות, הרצליה, ראש העין ועוד ועוד. חריגות לטובה הן ירושלים, ת"א, חיפה, מודיעין, באר שבע ועכו, בהן המיקום של הרכבת הוא במרכז העיר). מעבר לכך - ראשי ערים יכולים להתנגד ככל שהם רוצים לנתיבי תחבורה ציבורית וכך יש אי רציפות במסלולים (שלא לדבר על חוסר האכיפה מצד המשטרה).

בפורום קהלת אומרים זאת כך: "שוק התחבורה הציבורית בישראל נתון בשליטה כמעט מוחלטת של משרד התחבורה. המדינה קובעת אילו קווים יופעלו ומתי, ורק מוציאה מכרז כדי לקבוע איזו חברה תפעיל את הקו. מצב התחבורה הציבורית בארץ, כשאוטובוסים לא עוצרים בתחנות כי אין בהם מקום, או כשחיילים נאלצים להילחם על מקום באוטובוס כדי לחזור הביתה מהבסיס, הוא תסמין של תכנון ממשלתי כושל.

"חברות כמו "אובר," "ויה" ואחרות מאפשרות פתרון חלקי לבעיה זו, על ידי נסיעה שיתופית. מיזמי תחבורה ציבורית פרטיים שיאפשרו הפעלה של קווים לפי הביקוש בשוק, בתוספת לתמיכה הממשלתית הקיימת בתחבורה בציבורית, יעזרו ליצור פתרון שלם יותר בתחום התחבורה הציבורית. המטרה של צעד זה היא לא לבטל לחלוטין את התמיכה הממשלתית במקומות מרוחקים בפריפריה אלא למקד את הממשלה באותם מקומות שבהם השוק אינו מסוגל לתת מענה.

"היום הממשלה מנסה להתערב בכל חלק בשוק התחבורה ונכשלת במקומות שבהם השוק יכול לעשות עבודה מצוינת ללא שום התערבות. בנוסף, המחיר הגבוה (והמפוקח) של מוניות מונע את השימוש בהן ממי שאינו בעל אמצעים ומקטין את ההיצע שלהן במקומות שאינם כדאיים לנהגי המוניות. יש לפתוח את תחום התחבורה השיתופית בארץ, ליוזמות אוטובוסים פרטיות, נסיעות שיתופיות וכל פתרון פרטי אחר שיגוון את היצע התחבורה בישראל ויאפשר לאזרחי ישראל לנוע בישראל בצורה חופשית, זולה ונוחה". 
 

צמצום מונופולים ממשלתיים

"ממשלת ישראל מפעילה מונופולים, בין היתר בענף החשמל, ובהפעלת הרכבת, הדואר, החינוך הציבורי, ושדות התעופה הבין-לאומיים. מונופולים אלו סובלים מנטייה לשרת את ארגוני העובדים שלהם במקום את הציבור, לעיתים מחוסר ברירה.

"אנו קוראים לממשלה ליצור תחרות למונופולים הממשלתיים, כפי שנעשה בנמלי הים, שתוריד את מחירי התשתיות הקריטיות בישראל ובכך יופחת יוקר המחיה לכלל אזרחי ישראל. המטרה היא לא להחליף מונופול ממשלתי במונופול פרטי אלא לייצר תחרות אמיתית שתייעל את אספקת השירותים ובכך תוריד את המחירים לצרכנים".

באופן ספציפי מתייחסים בקבלת לצורך ב"הפרטה מלאה של תהליך ייצור החשמל ופתיחה מחדש של רפורמת החשמל. עובדי חברת חשמל מתנגדים כבר כמה עשורים לכל רפורמה שתיקח מהם את הכוח לשלוט על תהליך הייצור ותכניס תחרות. הרפורמה שנחתמה מול העובדים כוללת פיצוי בגובה של 6.4 מיליארד שקלים, ועדיין מאפשרת לחברת החשמל להישאר יצרן בשוק. מאחר שחברת החשמל תנהל גם חלק מהייצור וגם את תהליך ההולכה, לצד חברות פרטיות שינהלו רק ייצור, הממשלה יצרה ניגוד אינטרסים שימשיך לפגוע ביעילות משק החשמל בישראל ויעלה מחירים לצרכנים הישראלים. יש לאפשר ליצרני החשמל הפרטיים למכור חשמל גם למשקי בית ולצמצם את כוח הוועדים".
 

פתיחת שוק המזון ליבוא חופשי ותחרות

עוד ריכוזיות גדולה מאוד במשק בישראל מתקיימת בתחום המזון. לדברי קהלת: "השוק בישראל מתנהל במובנים רבים כמשק סגור למסחר בין-לאומי. כיום ישראלים חייבים לקנות מזון מקומי במחיר גבוה ובאיכות שאינה דווקא טובה יותר, במקום ליהנות ממוצרים מיובאים איכותיים וזולים.

"מזה 200 שנה ידוע שסחר בינלאומי חופשי מועיל לאזרחים, וכל טענה אחרת נובעת מרצון לקבל סבסוד ממשלתי ישיר או עקיף ולא מטובת הציבור. הממשלה סוגרת את המשק על ידי חסמי יבוא המגבילים את כמויות היבוא ועל ידי מכסי מגן שמעלים את המחירים של המוצרים המיובאים. החסמים והמכסים הגבוהים גורמים לכך שמוצרי בסיס רבים בשוק, ובפרט בשוק המזון, יקרים משמעותית בישראל בהשוואה לעולם.

"הגבלת היבוא משרתת קבוצות לחץ במשק הישראלי שנפטרות מהאילוץ להתחרות מול ספקים בין-לאומיים טובים יותר. את עלויות חוסר היעילות, מגוון המוצרים הנמוך, האיכות הבינונית לעיתים והמחיר הגבוה משלמים כלל הצרכנים, ובמיוחד הצרכנים בשכבות החלשות, ששיעור ההוצאה שלהן למזון גבוה במיוחד.

"אנו קוראים לפתיחה מלאה של שוק המזון ליבוא, שתאפשר לכל תושב בישראל לקנות מוצרים איכותיים וזולים מכל רחבי תבל, תסייע להתייעלות והתמקצעות הייצור המקומי, ותסייע לצמיחה של הכלכלה הישראלית".
 

מה לא לעשות - לא להגדיל את הוצאות הממשלה והגירעון

כולם חוששים היום, ובצדק, מכך שהוצאות הממשלה יגדלו יותר מהתכנון. הכנסות המדינה ממסים בירידה והחשש הוא שהגירעון יגדל. זה לא מופרך. בעשור האחר תקציב המדינה פרץ יותר מפעם אחת הגבול העליון של הגירעון והגדיל את חובות המדינה, למרות שיעד הגירעון עצמו הועלה לעומת התוואי המקורי.

"המשמעות היא שחלק גדול יותר בכספי המסים יוקצה להחזרי חוב שכבר היום מהווים את אחת ההוצאות התקציביות הגדולות ביותר (יותר מ-40 מיליארד שקל בשנה. נ"א) במקום לספק שירותים לאזרחי המדינה. יתרה מכך, בעת משבר כלכלי המדינה לא תוכל לבצע הרחבה תקציבית וכתוצאה מכך הפגיעה בציבור תהיה קשה יותר.

"במצב של לחץ ציבורי, קל לדרוש את ההגדלה של ההוצאות הממשלתיות כדי לספק שירותים נוספים לאזרחים, אך אסור להתעלם מכך שהוצאות כאלו ימומנו על ידי החזרי חוב עתידיים. בנוסף לכך. הוצאות הממשלה אינן נמוכות כלל בהשוואה בין-לאומית שלוקחת בחשבון את ההבדלים הממסדיים והדמוגרפיים בין ישראל למדינות מתקדמות אחרות."

בהקשר הזה חייבים להזכיר את דבריו - הנכונים - של יו"ר האופוזיציה הנוכחי, יאיר לפיד, שאמר לפני עשור שגירעון זה "שהדור שלי ייקח הלוואה על חשבון הדור שלכם - הצעירים"
 

מה לא לעשות -  פיקוח מחירים ומע"מ דיפרנציאלי

לידיעת יו"ר ועדת הכלכלה דוד ביטן - פיקוח מחירים נשמע טוב בתיאוריה אבל זה נכשל בכל העולם, שוב ושוב - הנה דוגמאות. זה לא עובד. במקום לקדם פיקוח צריך לקדם תחרות. לדברי קהלת: "מנגנון המחירים הוא כלי חשוב ביותר בכלכלה מתפקדת ומציג לצרכנים וליצרנים מידע על הביקוש למוצר, איכותו ועוד.

"למרות שקביעת מחירים נמוכים בחוק עשויה להישמע כמו צעד חיובי מבחינת הצרכנים, ההשפעה הרחבה של צעד זה תוביל לפגיעה באיכות המוצרים, צמצום השקעות בפיתוח של מוצרים חדשים והיצע נמוך ביחס לביקוש. לאורך זמן חלק מהיצרנים עלולים להפסיק לייצר את המוצר (או לספק את השירות) שמחירו מפוקח, והתוצאה תהיה ירידה פגיעה בתחרות ובצמיחה הכלכלית. במקרים רבים שבהם הממשלה לקחה על עצמה לנהל את המחירים על מוצרים מפוקחים, המחיר בפיקוח גבוה ממחיר השוק, איכות המוצרים בפיקוח ירודה, או שקיים מחסור במוצרים בתקופות של ביקוש גבוה (כמו, למשל, מוצרי חלב בחגים)". 

בהקשר הזה העלה לאחרונה ביטן הצעה לא כלכלית נוספת - מע"מ דיפרנציאלי. באופן כללי, חברי כנסת אוהבים להציע את זה. לא אכפת להם שמדובר בבור תקציבי של מיליארדי שקלים בשנה (כי הם הרי לא מציעים לקצץ במקביל בהוצאות הממשלה), זה נשמע טוב אז הם זורקים את זה לאוויר. כך, דרעי זרק הצעות דומות לאוויר, וכך יאיר לפיד זרק את 'מע"מ אפס' - תוכנית שהכלכלנים נשמו לרווחה כשלא יצאה לבסוף את הפועל.

בקהלת מסבירים ש"סבסוד מוצרי יסוד או הפחתת המע“מ על מוצרי מזון היא אחת ההבטחות הנפוצות בקרב אלו החפצים באהדת הציבור, במיוחד בתקופת גל עליית מחירים בענף המזון. מדיניות זו מוצגת לפעמים כאמצעי להתמודדות עם יוקר המחייה ועם פערים חברתיים. ארגונים השואפים למתג עצמם כ"חברתיים" לעיתים תומכים בכך, ובעבר הלא-רחוק הצטרפה לדרישה להפחתה כזו נשיאות המגזר העסקי, שמייצגת ארגונים כמו התאחדות התעשיינים, התאחדות האיכרים והחקלאים ועוד. הצעה אופיינית היא להחיל מע"מ מופחת בגובה של 8% על כלל מוצרי המזון (בנוסף לפטור שכבר קיים על פירות וירקות), "במטרה לשפר את מצבם היחסי של בעלי ההכנסה הנמוכה".

"אומנם בקרב השכבות החלשות החלק של ההוצאה על מוצרי יסוד ביחס לסך הצריכה גבוה יותר, אך במונחים כספיים אבסולוטיים היא גבוהה יותר דווקא בקרב השכבות החזקות. הפחתת שיעור המע"מ על מוצרי המזון, למשל, תוזיל את סל התצרוכת של משפחה בחמישון העליון בכ-50% יותר מאשר היא תוזיל את סל התצרוכת של משפחה בחמישון התחתון, ובמונחים של הוזלה לנפש הפער יהיה גדול אף יותר. במקרה של סבסוד חשמל או מוצרי אנרגיה, הפערים בהטבה למשפחות החזקות (יחסית למשפחות החלשות) יהיו גדולים עוד יותר. מצד שני, כלל הציבור ישלם עבור הוזלה זו, כולל השכבות החלשות.

"כלומר, סבסוד מוצרי יסוד או מע"מ דיפרנציאלי אינם פתרונות יעילים לטיפול בפערים חברתיים. מעבר לכך, ההטבה לא תתגלגל כולה לכיס הצרכנים. חלק מההטבה תתגלגל לחקלאים, למשווקי התוצרת החקלאית, לבתי האריזות, ליבואנים, לבעלי המניות של מפעלי המזון ולרשתות השיווק.

"למע"מ דיפרנציאלי ישנן מגרעות נוספות. מע"מ בשיעור אחיד נוח מאוד לחישוב ולגבייה, ואפשרויות תכנוני המס מוגבלות. לעומת זאת, הטלת מע"מ דיפרנציאלי תעודד רמאויות ותגביר את התופעה של העלמת הכנסות ודיווח חסר. במקביל, יגבר משמעותית הקושי של רשות המסים לגלות את העבירות. ככול שמערכת המס מורכבת ובעלת אפשרויות רבות יותר לתכנון ולהעלמה – כך גדלות עלויות התפעול שלה, שחלקן יגולגלו גם הן לצרכנים.

"כמו כן, לשיעור מע"מ אחיד יש פגיעה מועטה יחסית ביעילות הכלכלית, מכיוון שהוא מבטיח יעילות בשרשרת הייצור של המוצר, ותהליך החיוב והזיכוי של העסקים הוא פשוט יותר. יתר על כן, מע"מ דיפרנציאלי מזמין לחצים רבים מצד סקטורים להרחבת ההטבה למוצרים נוספים, והניסיון בעולם מלמד שמבחינה פוליטית כמעט בלתי אפשרי לסגת ממדיניות זו". 
 

מה לא לעשות - סבסוד מעונות

בקהלת מבקרים את הבטחות הממשלה לקדם תוכניות חינוך חינם מאפס עד שלוש ואומרים שמדובר בתוכנית עם עלות תקציבית גדולה מאוד של מיליארדי שקלים, אבל אף אחד לא בודק את העלויות וגם לא את התועלת מכך למשק: "לאחרונה אנו עדים לשורה של יוזמות שונות ומגוונות להעמקת הסבסוד עבור מסגרות לגיל הרך (מסגרות לטיפול בפעוטות מתחת לגיל 3), בתוספת עלויות של מיליארדי שקלים רבים מקופת המדינה. רוב יוזמות אלה אינן מלוות בניתוחים של עלות-תועלת, ואף לא בניסיון לכמת את התועלות שינבעו מהיוזמות.

"תוכנית בעלת השלכות תקציביות גבוהות כל כך (תוספת סבסוד ציבורי בסדר גודל של 30-20 מיליארד שקלים בשנה, בתרחיש של סבסוד מלא לגיל 3-0 בדומה לסבסוד הניתן היום לגיל 6-4) דורשת מידע מדויק ככל האפשר בכל הנוגע לעלויות והתועלות הכלכליות מהתוכנית כדי לקבל החלטות מדיניות מושכלות.

"בחינה מעמיקה של עלות-תועלת מעלה כי התועלת הצפויה כתוצאה מהעמקת הסבסוד לגיל הרך נמוכה באופן משמעותי מאשר העלות: בכל התרחישים של סבסוד גורף לפעוטות מתחת לגיל 3 או סבסוד לשכבת גיל אחת (בני שנתיים), העלות גבוהה מהתועלת. גם במקרה של חלופות אחרות לסבסוד לאותן שכבות הגיל, המתמקדות בשני הורים עובדים, העלות גבוהה באופן משמעותי מהתועלת.

"בנוסף לכך, יש לזכור כי גם במקרים שבהם התועלת של תוכנית גדולה מהעלויות שלה לא מובן מאליו שיש הצדקה כלשהי לסבסוד ציבורי של מוצר צריכה שהוא פרטי במהותו. ברוב המקרים משקי הבית ידעו לבחור בעצמם בדרכי פעולה שהתועלת בצידן גדולה מעלותן.

"כדי להצדיק סבסוד ציבורי, נדרשים שני דברים נוספים: יש להראות שקיים כשל שוק מהותי, שמונע ממשקי הבית לבחור בדרך הפעולה הכדאית; ובנוסף יש להראות שההתערבות הציבורית אינה מייצרת בעצמה כשלים ועיוותים משמעותיים אחרים. ואפילו במקרים בהם ישנה הצדקה אמיתית לסבסוד ציבורי, היקף הסבסוד הראוי צריך לשקף את הפער בין התועלת החברתית של תוכנית מסוימת לתועלת הפרטית, ובשום מקרה אין הצדקה לסבסוד מלא (השתת כל העלות של מוצר צריכה פרטי על כלל הציבור) – כפי שמוצע ביוזמות שונות בהקשר זה". 
 

מה לא לעשות - סבסוד רכישת דירה ובנייה להשכרה לטווח ארוך

בקהלת מציינים שתוכניות הממשלה לא הצליחו להוריד את מחירי הדיור, כשמנגד העלות שלהן היא עשרות מיליאדרי שקלים: "מחיר למשתכן, מחיר מטרה, סבסוד משכנתאות, סבסוד רכישת דירות יד שניה, ושכירות ארוכת טווח. כל התוכניות האלה הן לא יעילות בהורדת מחירי הדיור ועלותם לציבור עצומה. כמו כל סובסידיה הן גורמות להעלאת מחירים (בין אם עבור הקונים או עבור משלם המיסים), הן רגרסיביות (מהוות נטל גבוה יותר על החלשים בחברה), ומעוותות את הגישה למקומות עבודה, חינוך, ותרבות.

"בתוכנית מחיר למשתכן רק כשליש מהזוכים גרים בדירות, שני השליש האחרים משכירים את הדירות או מחכים למכור אותן, מדובר ב"סיבוב" לבעלי הון. בסבסוד שכר דירה ארוך טווח, התועלת לרוכשים מתבררת כחלק קטן מהעלות הציבורית העצומה. סבסוד ריביות של משכנתאות מעלה את הביקושים לדירות ותורם לעלייה במחירי הדירות".
 

לא לעשות - הקפאת תעריפי הארנונה

אחד הגורמים למחירי הדיור היקרים זה העובדה שראשי ערים לא רוצים לבנות למגורם. הם מקבלים פחות מדי הכנסות מארנונה למגורים ומנגד מקבלים הרבה מההכנסות מעסקים. לכן, ראשי הערים עושים חשבון פשוט ומעדיפים בנייה לעסקים ולא בנייה למגורים. התוצאה: מחירי הדיור מזנקים.

לדברי קהלת: "גביית הארנונה בישראל נעשית אמנם על ידי הרשויות המקומיות, אך לממשלה השפעה רבה הן על תעריפי מס הארנונה והן על ההנחות אותן הרשויות המקומיות מחויבות לתת לתושביהן. במידה רבה, צעדים שכאלה הם מעין מסלול עוקף-תקציב עבור הממשלה, המאפשר לה להגדיל את ההכנסה הפנויה של משקי הבית על חשבון הכנסה פוטנציאלית של הרשויות המקומיות. פעולות אלו פוגעות באוטונומיה המוגבלת ממילא של הרשויות המקומיות בישראל ומקשות על רשויות מקומיות לספק שירותים איכותיים לתושביהן, בדגש על רשויות "חלשות" עם הכנסות עצמיות נמוכות.

"בסופו של דבר, קביעת שיעורי ארנונה למגורים שנמוכים באופן מלאכותי מעלות אספקת השירותים העירוניים לתושבים, או כפיית מתן הטבות בארנונה מגורים על הרשויות המקומיות, פוגעת ברמת הרווחה של הציבור".
 

לא לעשות - העלאת מסים על 'העשירים'

בקהלת גם מזהירים מצעדים פופוליסטיים של העלאת מסים על "העשירים" - כך למשל, בעקבות מחאת האוהלים ב-2011 הועלה מס רווחי ההון על הבורסה. התוצאה? פחות אנשים חסכו לטווח ארוך והלכו לשוק הנדל"ן - והקפיצו את מחירי הדיור. במילים אחרות - מחאת האוהלים גרמה לפוליטיקאים לקבל החלטות שגויות, שרק פגעו במאבק של אותם צעירים שרצו דירה.

לדברי קהלת "צעד מזיק אך פופולרי נוסף הוא דרישה הטלת מסים גבוהים על "עשירים" – כלומר על עסקים, על רווחי הבורסה ועל בעלי כושר השתכרות גבוה – וזאת על מנת לממן שירותים ממשלתיים לציבור. המשמעות של העלאת מסים על עסקים היא גידול בהוצאות העסקים שבמקרים רבים יגולגלו בחזרה אל הצרכנים ויתרמו לעלייה נוספת ביוקר המחיה.

"הגדלת מס רווחי הון בעקבות מחאת האוהלים של שנת 2011 לדוגמה, יצרה נזק גדול לבורסה הישראלית, צמצמה את פעילות המסחר והעבירה משקיעים רבים אל שוק הנדל"ן שבו הם תרמו לעליות המחירים החדות.

"השקעות הן כלי חשוב בכלכלה מתפקדת והבורסה מאפשרת לעסקים לגייס כסף ולקחת סיכונים במטרה לפתח מוצרים חדשים שמגדילים איכות החיים של אזרחי ישראל. המס השולי העליון על בעלי הכנסות גבוהות עומד כיום על 50%, גבוה בהשוואה בין-לאומית. נוכח הניידות הגבוהה של בעלי יכולת השתכרות גבוהה (בענף ההי-טק למשל), העלאת מסים עלולה להשפיע על ירידה מהארץ של כוח אדם איכותי שתורם כיום רבות להצלחה הכלכלית והטכנולוגית במדינה. בנוסף, מס שולי עליון גבוה מדי גורם להפחתת המאמץ בעבודה ובהיקפה מחד ולהשקעת זמן ומאמץ בניסיון להתחמק מתשלומי מס מאידך".