האוכלוסיה החרדית במצוקת דיור. זה מה שהיא עושה כדי לעקוף אותה

בעבר נבנו מספר ערים כפתרון למגזר החרדי בלבד, אך זה היה במאה הקודמת. ב-2007 ניסו להפוך את חריש לעיר עבור חרדים בלבד – אך הניסיון כשל. ב-2013 התקבל אישור ממשלתי להקמת העיר כסיף בנגב, ליד היישוב הבדואי כסיפה, אך מאז שום דבר לא זז. כעת מדברים גם על העיר תילה שתוקם ליד רהט. לפי מהירות הביצוע של תוכניות ממשלתיות בעבר, ראשוני התושבים יכנסו אליהן אולי בתחילת שנות ה-30'. לכן אין כיום לחרדים פתרונות למגורים ברמה הארצית וגם לא יהיו בעתיד הנראה לעין. ערים חילוניות-מסורתיות לא רוצות שיכנסו והחרדים עצמם מעוניינים לגור בקרב קהלם. המעבר הזה בכ"ז מתרחש לשכונות עוני במספר ערים גדולות באזור המרכז, בתהליך שצובר תאוצה אך נעשה בלית ברירה מהצד החרדי.   טאבו משותף ניתן ללמוד רבות עד כמה המחסור בדיור הוא קשה במגזר החרדי מתופעת "הטאבו המשותף". שתי משפחות צעירות רוכשות יחד בכסף משותף דירה של חמישה חדרים ומחלקות אותה לשניים ע"י קירות מפרידים. כל משפחה מקבלת דירה קטנה. לעיתים אפילו שלוש משפחות רוכשות במשותף דירת ששה חדרים. אלו המקרים הטובים, טאבו משותף הוא עדיין יחסית לוקסוס. קיימת תופעה של בניית דירות קטנטנות כתוספת לדירות גג, במקום המרפסות ואפילו הסבת מחסנים לדירות. תופעות קשות יותר מתרחשות בבניינים משותפים בהם חפרו מתחת ליסודות הבניין והפכו קירות תמך - לדופן חיצונית של דירות מרתף, על כל הסיכונים, הקשיים וההצפות הכרוכות בכך. תופעת הטאבו המשותף מקובלת תוך עצימת עין במודיעין עילית, בביתר עילית וגם בבית שמש, אך פחות בערים ירושלים ופתח תקווה, בהן האכיפה קפדנית יותר.

הרבנים מנתבים את האברכים שלא לעבוד וזה עולה להרבה זוגות צעירים במגזר במחירים אישיים כבדים. התופעה הקשה ביותר היא חניונים תת קרקעיים שהוסבו לדירות קטנות - דירות ללא כיווני אוויר כלל. התקנים בבניינים החדשים מחייבים הקמת חניונים, אבל שיעור בעלי המכוניות באוכלוסייה החרדית הוא נמוך, אז מה עושים עם החניות? בעלי החניות סוגרים קירות, מעבירים צנרת מים וחשמל והופכים אותן לדירות קטנטנות. לפעמים זה בא מהיזם עצמו, העובר על החוק, ולפעמים מבעלי הדירות, שמממנים את המשכנתא שלהם באמצעות השכרת "דירה" בחניון. זו תופעה שקיימת במודיעין עלית, ביתר עלית, בית שמש ובשכונות הירושלמיות רוממה, רמות, רמת שלמה ועוד. זוגות חרדיים מגדלים שם ילדים בדירות שלא רואות כלל את אור השמש. איך העיריות מאפשרות את השערורייה הזו בכלל? אלוהים יודע...   קונים מאחזים בשכונות עוני חילוניות-מסורתיות בלית ברירה המגזר החרדי נודד ורוכש דירות בשכונות עוני בערים הגדולות. הדירות נרכשות לרוב מהמגזר החילוני-מסורתי והדתי, מאוכלוסייה הנמנית על העשירונים הכי הנמוכים, שיש ביכולתם להיחלץ מהשכונה ע"י מכירה לחרדים. מדובר בשכונות עוני המצויות בעיקר בפ"ת, אשדוד, חיפה, רחובות, נתניה, בת ים, אך יש עוד. במקרים מסוימים מדובר בתכנון מראש. משפחה חרדית בודדת רוכשת בהתחלה דירה בבית משותף ולאחר מכן משפחה אחרת מאותה קהילה רוכשת עוד דירה בבניין ו"קונים בה מאחז". האופי של הבניין מתחיל להשתנות והשכנים האחרים מתחילים למכור כבר יותר בזול, העיקר לברוח. הקונים? משפחה נוספת מאותה קהילה/חסידות עד שמשתלטים על כל הבניין. ואז עוברים לבניין השכן עד השתלטות על הרחוב ששייך בעקבות זאת ברובו לחסידות.   פתרון לציבור חילוני-מסורתי ודתי שמעוניין להיחלץ משכונות עוני התהליך הזה ילך ויתעצם. לחילונים שמתחילים לצקצק בלשון יש לומר שאין כאן שום בעיה. יש קונים מרצון מול מוכרים מרצון. הכל בסדר. למעשה זה מספק פתרון אחד חשוב למגזר החילוני-מסורתי והדתי – היכולת של תושבי השכונות במעמד הסוציו-אקונומי הנמוך למכור את דירותיהם, כאשר בעבר לא היו בכלל קונים. קיימות שכונות וערים שלמות בעולם המערבי, בהיקפים שהולכים וגדלים, שהיכולת למכור בהן דירות השייכות למעמד הנמוך הוא על גבול הבלתי אפשרי - אין קונים, כי הדמוגרפיה של הזדקנות האוכלוסיה גורמת להצטמצמות הקונים הפוטנציאליים ואפילו גלי הגירה מהעולם המתפתח שמגיעים וזקוקים לדיור, אין להם את האמצעים לעשות זאת.   הלקח הכואב למגזר ממקרה העיר חריש ערים לחרדים בלבד הוקמו בישראל בשנות ה-80' וה-90': מודיעין ובית"ר עילית שהוקמו ביהודה ושומרון. אלעד הוקמה כעיר מעורבת דתית לאומית וחרדית נושקת לקו הירוק. בזמנו הביקוש החילוני-מסורתי לערים במיקומים אלו היה נמוך מאד ולאף אחד זה לא באמת הפריע. אך מאז תחילת המאה, בעקבות מחסור בדיור ברמה הכלל ארצית הדינמיקה בישוב חריש כבר היתה שונה.

בחריש הוקמו תשתיות עירוניות עוד באמצע שנות ה-90', אולם פיתוח העיר לא צלח ולמקום הגיעו מאות בודדות של משפחות. ב-2007 החל מהלך ביוזמת ש"ס לקדם את חריש כעיר לחרדים בלבד. לתוכנית זו הוגשו התנגדויות רבות מצד תושבי העיר והסביבה, אך ועדת העררים של המועצה הארצית אישרה את קידום העיר לטובת בינוי עירוני לחרדים בלבד. התארגנו עמותות חרדיות גדולות שקיוו לרכוש בחריש שטחי אדמה בזול ולהתאים את בניית הדירות למה שחשוב למגזר.

היות ורוב תושבי חריש באותה עת לא היו חרדים, הם ערערו ובית המשפט המחוזי שקיבל את העתירה קבע בהחלטה תקדימית שיש לפתוח את המכרזים לכלל הציבור. לפיכך, נפתחו המכרזים לרכישת הקרקע ולבנייה בחריש גם לקבלנים ועמותות שאינן חרדיות. מכיוון ש"כסף מדבר" קהל חילוני-מסורתי ודתי לאומי יכול תמיד לשלם יותר והעיר חריש הפכה לעיר לכל תושב. זה היה כישלון ופספוס אדיר מבחינת המגזר.

• משבר הדיור: "קיים צורך של 10,000 דירות בחברה החרדית"
• עלות אברך למדינה: עד 1.5 מיליון שקל עד גיל 46; "הנתני מפוצצים, זו הולכת שולל"

לכן, קיימים ניסיונות להקים ערים חרדיות חדשות באזורים שהביקוש החילוני-מסורתי אליהם הוא מלכתחילה נמוך מאד דוגמת העיר כסיף ליד כסיפה הבדואית והעיר תילה שמתוכננת לקום סמוך לרהט. נקודה מאד מעניינת לציון היא שראשי המגזר החרדי ברובם מתנגדים כיום למעבר חרדים לעיר כסיף, אם ובמידה ותקום, מפאת מחסור באזורי תעסוקה באזור. בהחלט שינוי חשוב ומעניין ברמה הקונספטואלית.   חסידות גור מייצרת קומבינות פתרונות לכל המגזר אין כיום אבל לא אלמן ישראל. לפחות לחסידות גור, החסידות העשירה במגזר, נמצא פתרון. לפי כלכליסט, שר הבינוי והשיכון יצחק גולדקנופף יזם תוכנית שמתאימה כמו כפפה ליד לצרכים של חסידות גור אליה הוא משתייך. מדובר במענקים ממשלתיים לדיור, בסך 50 אלף שקל ל-2,000 משפחות ובתקציב כולל של 100 מיליון שקל, עבור רכישת דירות בפלח הזול ביותר שבנמצא, שמחירן מתחת ל-600 אלף שקל.

לפי כלכליסט, ישנן שתי אוכלוסיות עיקריות שרוכשות דירות במחירים אלו: משקיעים שמחזיקים בדירה נוספת למגורים וחסידי גור. אך הקבוצה הראשונה לא עומדת בתנאי תוכנית המענקים. מדוע חסידי גור מצליחים לרכוש דירות זולות במיוחד, הקיימות למעשה רק במספר ערים בנגב (בדגש על ערד ולאחרונה גם דימונה), אך אחרים במגזר החרדי אינם יכולים? כי לחסידות גור יש כסף לממן הלוואות ומענקים לדיור לזוגות צעירים, בניגוד לחסידויות אחרות ולחרדים מהמגזר הליטאי ומש"ס. אז גולדקנופף לא יפתור את בעיית כל המגזר, אך לפחות לקהל הבית שלו הוא בהחלט דאג.   ד"ר אדם רויטר הוא יו"ר חיסונים פיננסים, יו"ר הדג'וויז, מחבר משותף של הספר "ישראל סיפור הצלחה"