"אנחנו בערוץ 10 מחשבים את העתיד שלנו"

כשהתקבלתי לעבוד ב'לונדון את קירשנבאום', חששתי מאד. עולם הטלוויזיה בכלל והאקטואליה בפרט, קסם לי ועניין אותי אבל גם הפחיד אותי ואיים עלי. שמעתי הרבה סיפורים לא נעימים על אגואים גדולים, מרפקים מחודדים, צעקות והשפלות כלפי תחקירנים. זה לא מה שמצאתי כשהגעתי לערוץ 10. נכנסתי לאחת המערכות הכי נעימות, מעניינות ומפרגנות, ופגשתי במערכת ומחוצה לה אנשים מקסימים. נכון, לא הכל מושלם בלוח השידורים שלנו, אבל נדמה שתכניות האקטואליה שמייצר הערוץ בכל זאת משחקות תפקיד מרכזי בעולם החדשות הישראלי, ואני מתארת לי שאתם יודעים על מה אני מדברת.

ב-10 השנים שהערוץ קיים עברו עליו לא מעט משברים, וגם אם נצלח את המשבר הנוכחי יצטרכו בהנהלת הערוץ למצוא את הדרך הנכונה כדי ללמוד מטעויות העבר ולתכנן עתיד הגיוני יותר. אבל כל אלו נכונים לא רק לנו, אלא גם לערוצים וזכייניות אחרות, שמוצאים את עצמם גם הם בחובות לרשות השנייה, בשוקת שבורה מול משבר הפרסום ועם איומים יומיומיים שמגיעים מצד השלטון וההון.

* רוצים לדבר על זה? כנסו לדף הפייסבוק של אייס

גם תחת משקיעים מהמגזר הפרטי מצליח ערוץ 10 להוציא תחקירים נושכים ודיוני עומק בבעיות השונות בחברה ובשלטון הישראליים. וברור היום יותר מתמיד שתקשורת חופשית מהווה נדבך שלא ניתן לוותר עליו בדמוקרטיה הישראלית המצטמצמת.

הדברים הללו לא חדשים והם נאמרים ונכתבים חדשות לבקרים ברוב אמצעי התקשורת (האחרים כנראה מחויבים לקו מחשבתי אחר, כפוי מלמעלה, וברור למי הכוונה), ואף נצעקו שוב ושוב מעל בימת הסינמטק בכנס החירום 'תקשורת חופשית' שנערך לפני כחודשיים. אחת האמירות שחזרה על עצמה בכנס שוב ושוב הייתה הצורך בסולידאריות בין העיתונאים - פרגון הדדי ומחויבות הדדית שתאפשר גם עבודה פורייה וטובה יותר, למרות ובגלל התחרות הברורה בין אמצעי התקשורת השונים. מי שהרים את הכפפה היו דרור פויר מ'גלובס', עינת פישביין מ'ידיעות אחרונות' ויאיר טרצ'יצקי, שחברו יחד כדי לנסות ולהוביל מהלך שישנה את פני המקצוע הזה.

סיבות הקמת הארגון ברורות מאליהן: השכר שמשתכרים העיתונאים, מוסר התשלומים, תנאי ההעסקה, איום הפיטורים, וכן, גם הגבלת נושאי הכתיבה, התחקירים והתכניות. מלבד כל אלה, אחד הנושאים הבוערים שהארגון רוצה לטפל בהם הוא איום הסגירה על מקום העבודה שלי. מקום שבו, לפחות מהעמדה שלי, לא נתקלתי בניצול משווע שקיים לרוב בענף. אני שכירה, לא פרילאנסרית, אני מקבלת את כל התנאים הסוציאליים שמגיעים לי, ובלי שאני שואלת ובודקת, הקצו לי בערוץ את תשלומי הפנסיה, ולא הכי מינימליים, שאף משתדרגים מעת לעת על פי הוותק שאני צוברת. אני יודעת מניסיון העבר המר, שכל אלו מגיעים לי על פי חוק, אבל אני גם מודה על כך שהגעתי למקום שבו אני לא צריכה כל הזמן להילחם כדי לקבל אותם.

בחודשים האחרונים אנחנו מסתובבים במסדרונות כמו סימני שאלה גדולים. לא ממש יודעים מה ילד יום. נדמה ששם למעלה במסדרונות אחרים, אפורים וחשובים הרבה יותר בירושלים, יודעים יותר מאתנו על העתיד.

עוד תכניות

תחקירנים, מבזקנים וכתבים צעירים, מנסים לחשב את הצעד הבא ויודעים שאיתם עובדים גם עורכים, מפיקים וצלמים עם משפחות, משכנתאות וחיים עוד יותר מורכבים משלהם, עם עתיד עוד יותר לוטה בערפל. נכון שחשוב לנו מאד איך תיראה מדינה עם כלי תקשורת מרכזי אחד פחות, אבל חשוב לנו גם המחר הפרטי-אישי שלנו כמובן.

ל-2 הצרכים המרכזיים האלו יוקדש בין שאר נושאים חשובים אחרים כנס היסוד של ארגון העיתונאים החדש. חשוב לנו שתגיעו לשם כדי לשמוע ולהשמיע, להציע ולעבוד יחד, כדי לנסות ולהציל את מקום העבודה שלנו, את כבוד המקצוע החשוב הזה וכדי לשפר את התנאים שלנו ושלכם, כדי לקוות שבעתיד יהיה לנו ביטחון תעסוקתי גבוה יותר, וכדי שנוכל להמשיך ולפרסם את כל מה שחשוב בעינינו שכולם ידעו. אלינור דוידוב היא תחקירנית בתכנית 'לונדון את קירשנבאום' בערוץ 10