הכתבים והעורכים מדירים זקנים מדי יום ביומו

הזהירו אותי מראש שזאת משימה כמעט בלתי אפשרית. אמרו לי שאיש לא יתעניין בנושא והתקשורת לא תסקר אותו כלל, כי זה לא מעניין, זה לא סקסיסטי מספיק ורחוק כל-כך מעולמם של הכתבים ובמיוחד של העורכים, המאיישים את שולחנות דסק החדשות והמוספים בתקשורת. כמי שדוגל שהכל תלוי במציאת הזווית המתאימה להארת הנושא ובצורת הגשתו, לא נבהלתי מהאתגר.

לפני כחודשיים קיבלנו במשרדנו את תקציב יחסי הציבור והתקשורת של הכנס הדו-שנתי של האגודה הישראלית לגרונטולוגיה (מדעי הזקנה), שנערך השבוע. נחשפתי לעשרות מחקרים ומאמרים חדשים בנושא, במגוון נושאים מתחום הגריאטריה ומדעי הזקנה. מחקרים ייחודיים וראשוניים, שלא פורסמו מעולם, כמו: השפעת העסקת עובד זר על הזקן; הזהות המרוסקת של זקנים אתיופים בישראל; השתקפות מחלת האלצהיימר בקולנוע; השפעת מוות מסרטן על בני המשפחה; מיניות בזקנה; חווית ההזדקנות של רווקים ורווקות שלא נישאו מעולם; דמות הזקן בספרות הילדים לגיל הרך; ועוד.

הכתבים גילו עניין. ביקשו בלעדיות, וקיבלו, הכינו ידיעות וכתבות... ואז הן נעצרו אצל העורכים וראשי דסק החדשות. ביום הראשון לא היה מקום בעיתון. למחרת ביקשו מהכתב שיעבה או יצמצם את הכתבה. ביום השלישי כבר אמר העורך התורן בדסק כי זה לא מעניין. יותר חשוב להכניס ידיעה בעמוד האחורי שהראל סקעת רוצה 5 ילדים מאשר לכתוב על "הזדקנות מוצלחת" בקרב הומוסקסואלים ולסביות בחברה הישראלית.

לא היה עורך מוסף בעיתונות הישראלית שלא דחה בשבועות האחרונים את ההצעה לעשות כתבה על מטפלת ייחודית בתנועה ושירה, שערכה מחקר ותזכה עליו בכנס בפרס, על תכנית ייחודית וחלוצית, לפיה שירה יוצרת אצל זקנים סיעודיים וכאלה הסובלים מדמנציה, התעוררות מחודשת והשימוש בשירה כחוויה מוכרת ונעימה הוא כלי עזר מצוין, הגורם אצלם לגירוי חושי ואינטלקטואלי.

"מה אפשר לצלם?", שאל אותי עורך מוסף יומי באחד העיתונים הגדולים. "אפשר לארגן צילום של הפעילות שלה עם הזקנים", אמרתי. "אני אדאג לכל האישורים הנדרשים". הוא חשב רגע והשיב: "זו עלולה להיות תמונה קשה מידי לקוראי העיתון".

מבקרת הטלוויזיה של אתר ynet, אריאנה מלמד, כתבה לפני שבועיים במדורה כי העולם שייך לצעירים, למרות שדייריו הזקנים הולכים ומתרבים (ידיעה על הגידול הצפוי בעשור הקרוב של יותר מפי שניים במספר הזקנים בישראל, זכתה לאזכור מינורי באתרי האינטרנט בלבד). "מאחורי זה עומדת תפיסה תרבותית מוכללת", כתבה, "שרואה את הזקן כסוג של מטרד, ודאי לא כמשהו שאפשר לזהותו עם שעות ההתרגעות וההנאה שלנו בטלוויזיה או בקריאת העיתון".

עוד תכניות

המחאה החברתית בקיץ האחרון הייתה כולה עטופה בפנים צעירות, מיליטנטיות, לוחמניות וצעקניות. הזקנים, שהמחאה הזאת הייתה אמורה לכלול גם אותם, בהיותם כאלה שידם לפעמים אינה משגת לצרוך תרופות מהכספים העלובים של קצבת הזקנה, נשארו שקופים, בלתי נראים ולא נשמעים.

האם גם הסבים והסבתות של אותם עורכים בדסק החדשות, כמו גם עורכי המדורים השונים בתקשורת, שקופים מבחינתם? האם בשם הסגידה לנעורים נשכח מהם כי יום אחד גם הם יגיעו לגיל הזה?

התקשורת לא אוהבת זקנים, שמהווים 10% מאזרחי המדינה, למרות היותם צרכני תקשורת אלקטרונית כבדים, ומהאחרונים שעדיין נאמנים למילה המודפסת בעיתון. הגיע הזמן שהתקשורת תפסיק להדיר אותם, כי הרי כולנו שואפים להיות יום אחד חלק מהם. דוד גולן הוא הבעלים של משרד 'דוד גולן - תקשורת ואסטרטגיה', יועץ תקשורת לכנס האגודה הישראלית לגרונטולוגיה