אין מחאות נחמדות: צריך יועץ תקשורת שילחם בביבי

הפוליטיקאים התנתקו מהציבור שהם אמורים לייצג ועושים ככל העולה על רוחם. למה? כי הם יכולים. בעצם הימים שאנשים נואשים מציתים את עצמם כי המוסדות הציבוריים מתעמרים בהם ללא רחם, חברי הכנסת אצים רצים, מחלקים שלל.

כסף להעלאות שכר? יש. כסף למכוניות יקרות? יש. 12 מיליון שקלים לסגני שרים שאיש לא צריך? יש. 50 מיליון שקלים לאוניברסיטה פוליטית? יש. אבל פרוטות לאנשים קשי יום, אין. העלאת מסים לחברות ולעשירים? תשכחו מזה. דיור ציבורי? אין. דיור מוזל? רק אם אתה חרדי. שוויון בנטל? הצחקתם אותם. צדק חברתי? לא יותר מסיסמא ריקה.

* לעמוד הפייסבוק של אייס - לחצו כאן

אז למה זה קורה לנו? כי הפוליטיקאים שלנו יודעים ששום דבר לא יעמוד בדרכם. איך הם יודעים? הם ראו את הפגנות המחאה הנחמדות, הבלתי ממוקדות והמפוצלות. והבינו שהן לא מכוונות נגדם. היחידי שנלחץ קצת היה ביבי אבל גם הוא מיהר להתעשת ולהתעלם ממסקנות הוועדה שהוא עצמו מינה ברגע שראה שהמוחים הלכו הביתה.

ככה לא עושים מחאה וככה בוודאי לא משיגים שום דבר. כי כמו שכל פרח פרסום יודע - כל זה לא כלום. זה כמו כל מפרסם מצוי שרוצה להכניס לפרסום שלו את כל המסרים ולדבר אל כל הקהלים בעת ובעונה אחת. אין חיה כזאת. אפילו חז"לינו ידעו זאת כבר ואמרו "תפסת מרובה לא תפסת".

אבל אנחנו הישראלים מסרבים ללמוד מאחרים, אנחנו תמיד מתעקשים להמציא את הגלגל מחדש. אם היינו לומדים משכנינו בטוניסיה, לוב ומצרים, היינו יודעים שהמחאות שלהם הצליחו כי הן היו ממוקדות, הן קראו לילד בשמו - בלי לפחד ובלי להתנחמד. הם דרשו רק דבר אחד - את הראש של הנשיא, והם עשו זאת בזעם, בחרון ובאלימות. ימים ולילות, חודשים רבים, עד שהשיגו את מטרתם. אבל לא כך אצלנו.

הציבור הישראלי יוצא למחאות שלו רק בקיץ. בחורף קר וגשום. הציבור הישראלי חושש מהמילה מהפכה כי זה לא דמוקרטי. ראשי המחאה הישראלים חוששים לדרוש את הראש של נתניהו כי חלק מהציבור דווקא בעדו והם חוששים לאבד אותם.

במקום למנף את ההתאבדות של סילמן, ראשי המחאה שלנו נבהלו ונסוגו כדי "לעשות חושבים", שהרי זה לא נאה למנף את האסון הזה למטרותיהם. אבל זה בדיוק מה שהיה עליהם לעשות. ההצתה העצמית של סילמן ז"ל הייתה צריכה לשמש כחומר הבעירה של המחאה ולהוציא לרחובות מיליונים ולא כמה אלפים בודדים, כי "לא נעים". מחאות כמו מלחמות, הן לא דבר נעים - הן משחק מלוכלך שבו המפסיד מפסיד הכל. ולצערנו, המפסיד זה אנחנו.

אם ראשי המחאה היו שואלים אותי (והם לא), הייתי ממליץ להם לשכור את שירותיו של יועץ אסטרטגי לוחמני, ואני מכיר לפחות 3 כאלה. יועץ שישכנע אותם להפסיק לפחד מהדימוי שלהם ולהתחיל להיות "לא נחמדים" ובעיקר ללכת על הראש של נתניהו. אז נכון שהם יאבדו את המתנחלים שממילא לא איתם, והם יאבדו את מצביעי הליכוד המושבעים שממילא לא איתם, אבל כל יתר הציבור הדפוק, הכועס והנאנק תחת מכבש השוק החזירי והמיסוי הכפול, יהיה מאוחד ומגובש כמו אגרוף קפוץ המכה בכל העוצמה במטרה ברורה וממוקדת.

לכל הדרישות: דיור בר השגה, מחירי מזון שפויים, מחירי דלק הוגנים, מחירי גני ילדים סבירים, מיסוי הוגן, גיוס לכולם וכל השאר, יש כתובת אחת ברורה - ראש הממשלה. במקום "העם רוצה צדק חברתי" שזאת סיסמא חסרת תכלית, יש לדרוש "ביבי הביתה" פשוט ולעניין, ואם המוחים יהיו עקביים ונחושים ויישארו בכיכר העיר יומם ולילה כמו בתחריר, ולא רק בקיץ, אז בסוף זה יקרה.

ואותו דבר אמור גם לגבי מחאת הפראיירים. כל עוד הם יהיו נחמדים ויחתימו על עצומות באוהלים, דבר לא ישתנה. פראיירים נחמדים מול קולות החרדים, החרדים מנצחים, בהליכה.

הדרך היחידה לשינוי היא לשנות אסטרטגיה. רק כאשר הפראיירים יכריזו שהפסיקו להיות פראיירים והם לא מתייצבים למילואים עד אשר גם החרדים יגויסו, ביבי לא יזוז. וכמו שהוא לא חולם להכניס אלפי חרדים לכלא, כך גם לא יוכל להכניס אלפי מילואימניקים לכלא. חייבים להעמיד אותו בפני הברירה.

ועד שזה יקרה, הישראלי היפה והישראלי הנחמד ימשיכו לקטר בעוד ביבי מקטר עשן סיגרים.

גינגי פרידמן הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת