כוכב האולימפיאדה פורש לפנסיה; סמסונוב נפרד ממשה גרטל

כמו כולנו, כנראה גם אני צחקתי, הובכתי, משלל הרפליקות המוקצנות והמוזרות של משה גרטל בכל האולימפיאדות שאני זוכר. גם אני חייכתי במבוכה כשהמליץ על יחסי מין כמתכון להצלחה בשחייה, או כשהציג את גודל הציפורניים כיתרון בדרך לניצחון בבריכה, או כשעשה פרומואים מלהיבים לערוץ 1 כאילו אנחנו עדיין בשנות ה-70 ולערוץ אחד יש 50% רייטינג.

אבל באולימפיאדה הזו קרה משהו. לפתע קלטתי שיש עוד משהו מביך בשידורי גרטל לאומה, הפרשנות הציונית, הפטריוטיות המוקצנת שמחזירה אותנו לימי בן-גוריון ובגין. לפתע קלטתי כמה אנחנו רגילים לשתות את הטלוויזיה עם 2 סוכר, אנחנו רגילים לקבל מהמסך 0 כפיות סוכר, רגילים לציניות, לשנאה עצמית, לטעם של מלפפון חמוץ ולא פרי הדר ישראלי מתוק. קלטתי שפשוט גם אני התמכרתי לכל הציניות והרוע שמציפים את התקשורת הישראלית.

* לדף הפייסבוק של אייס - לחצו כאן

כשצחקתי כמו כולנו על הרפליקות הגרטליות שמשלבות ציונות של פעם עם שטויות קלילות, הבנתי שפשוט התרגלתי, התרגלנו, ל"היסטוריונים החדשים", לפרשנים החדשים, שתמיד לועגים למדינה, תמיד מבקרים, תמיד מחפשים רע. והנה אני מופתע ואולי בתחילה גם לועג לציונות הגרטלית, לאהבת המדינה של האיש הוותיק הזה. ותוך כדי השידורים, הבנתי שבאולימפיאדה הזו אנחנו נפרדים מגרטל. נפרדים מדור של ישראלים שאוהבים את ישראל בלי בושה, גאים במדינה שלהם, מתרגשים מכל הישג ישראלי קטן.

אולי כבר לא נראה יותר כתבים ופרשנים שמזילים דמעה עם עליית שחיין ישראלי לגמר אולימפי. כבר לא נשמע יותר ''משפטים גרטליים'' נרגשים בזמן משחה של שחיין שלנו: "תשחו לאט, תנו לילד היהודי להגיע לגמר", כמו בעליית השחיין איתן אורבך לגמר באולימפיאדת סידני: "צריך להצדיע לו בכל מקרה הגיע למעמד גדול, להישג נפלא, הוא חלק מדמנו, מגופנו", או כעת עם העפלת השחיינית הישראלית עמית עברי לחצי הגמר: "פתחנו צוהר, שלחנו יונה...", וכשהשחיין יואב גת במצב רע, לא נשמע לעג או כעס אלא אהבה: "זה נראה כאילו השחיינים האחרים בורחים מיואב גת, אבל אנחנו נשארים איתו". והשבוע, בשידור חי, גרטל לא מתבייש לחבק את חיילי חטיבה 188 ולשלוח להם אהבה. כמו פעם. כשהיה מותר לאהוב כאן.

רק כששומעים את גרטל מתרגש ורועש מכל הישג אולימפי ישראלי, מבינים עד כמה כולנו נדבקנו בהלקאה העצמית, בשנאה העצמית. בחוסר פרגון, בהעלמות הפרגון והחמלה והאהבה וכן, גם הפטריוטיות מהתקשורת שלנו עם עצמנו. כל הופעה של ישראלים בספורט מלווה בכל כך הרבה לעג, כל כישלון של הנבחרת בכדורגל מציף גל של רוע. בכלל הכל פה רע, הכלכלה, החברה, הפוליטיקה, הצבא, המשטרה, המדינה הכי איומה, וזה כשארה"ב שוקעת, כשאירופה מתפוררת, כשבעיית המהגרים בפריז וטולוז ולונדון מתפוצצת, כשהאבטלה מציפה את המדינות הכי נחשבות אצלנו. כשכל דוגמאות המופת שלנו מאירופה וארה"ב שקועות במיליון בעיות דומות לשלנו.

אז בפרידה שלנו מגרטל, אנחנו נפרדים מישראל הישנה והטובה והיפה, מדור שלחם למען עצמאות ישראל ללא היסוס, שחלם ולחם למען מדינה ולא חשב על עצמו. הגיע הזמן להתחיל להתגעגע לישראל הישנה והיפה והאמיתית והציונית והחיובית והמפרגנת, כי המרים והחמצמצים מנצחים ושולטים בנו. והם כאן כדי להישאר.

משה גרטל שלום, סליחה שצחקנו מכל השטויות שלך, עוד נתגעגע לצניעות שלך, ליכולת שלך לצחוק על עצמך, עוד נתגעגע לאופטימיות, לציונות, להתרגשות, לאהבה שלך לספורט, לשחייה, למדינה שלך.

אני כאן החותם הראשון על העצומה שעוד לא נכתבה למען שליחת גרטל לאולימפיאדה הבאה בריו בברזיל. הכותרת שלי לעצומה: גרטל יותר צעיר מכל הצעירים החמוצים, שבעיני הם זקנים הרבה יותר ממנו.

גיל סמסונוב הוא מהבעלי משרד הפרסום גליקמן נטלר סמסונוב