כוחני, שחצן אבל לוחם: נמרודי אהב את מעריב, ודנקנר?

זו הייתה רק של שאלה של זמן עד שלהבות הזעם של עובדי מעריב יתפשטו בשדה הקוצים התקשורתי ויגיעו לפתחו של מי שהיה עד לפני שנתיים הבעלים של העיתון ומסומן כעת, בטוש שחור, כאחד מאדריכלי הקריסה של מעריב.

ביום רביעי התייצבו כמה מעובדי העיתון מול ביתו של עופר נמרודי בסביון ומחו באמצעות שלטים על כך שלא העביר, לטענתם, כספים לטובת קופות הפיצויים שלהם. בתגובה מיהר נמרודי לשגר מכתב הזדהות עם העובדים ובו הבהיר כי כל כספי הפיצויים הועברו לקופתם בזמן שהכשרת הישוב, החברה המוחזקת כיום בבעלותו, שלטה במעריב.

אין לי כלים לקבוע אם נמרודי דובר אמת או שקר בכל הנוגע להעברת כספי הפיצויים בתקופת היותו הבעלים, אולם על חלקים אחרים במכתבו אין אני מטיל לרגע ספק בכנותו. "רבים מכם שהכירו אותי מקרוב יודעים עד כמה מעריב יקר ללבי ואת האהבה הרבה שיש לי לעיתון ולעובדיו - משפחת מעריב", כתב נמרודי. "משך קרוב ל-20 שנה ליווינו את מעריב יום וליל במלוא תשומת הלב והשקענו בו משאבים רבים, ולא תהיה זו מליצה אם אומר - בדם לבי. כואב לי לראות את מפעל חיי וחייכם קורס".

תהיה הדעה הרווחת אשר תהיה על נמרודי, אי אפשר לבטל בהינף יד את השקעתו ותרומתו לעיתון, ולהופכו בצוק העתים לשעיר לעזאזל ולמקור התחלואים של מעריב ו-2,000 עובדיו. אף שלא מעט מעובדי מעריב הם מכריי וחבריי, צר לי שאיני מוצא לנכון ליישר עימם קו בכל הנוגע להטחת בוץ בפרצופו של נמרודי. עם זאת, בלתי נמנע לצרף הערת הסתייגות: אם יימצא כי בתקופת הבעלות של נמרודי לא הועברו כספי הפיצויים לקופת העובדים כנדרש בחוק, הרי שיש לקוות שייענש על כך בכל חומרת הדין. אך אם לא כך הוא, נמרודי אינו צריך להימצא במסדר הנאשמים ולעבור מסע צלב רק בשביל לספק את זעם ההמון. הוא אינו נוטל חלק פעיל בניהול מעריב, ומשכך ראוי להניח לו להמשיך בעיסוקיו האחרים ובחייו האישיים.

למען הסר ספק, אין בכוונתי להפוך כעת לסנגור של נמרודי. היו שעשו את העבודה (ביניהם עיתונאים בכירים) טוב יותר מכפי שאוכל לייצג אי פעם את הוריי. נפלאותיו ומעלליו של נמרודי בשנים האחרונות יכולים להעיד כ-1,000 מונים על אישיותו. המילים יושרה, ניקיון כפיים והוגנות רחוקות ממנו כמזרח ממערב. ואולם, בה בעת קשה לחשוד כי זקי רכיב ונוחי דנקנר, שתפסו בהתאמה את מקומו במעריב, הם כה תמימים ובעלי חוש עסקים נפסד, שבבדיקות הנאותות שערכו, כל אחד בזמנו, לא עלו על אי סדרים, אם אכן היו כאלה, בקופות הפיצויים. ואם נמצאו אי סדרים בקופות הפיצויים של העובדים ורכיב ודנקנר העדיפו לעצום עין ולגלגל את העניין הלאה, אזי הם - ורק הם - צריכים לשאת באחריות כלפי העובדים.

על רקע קריסת מעריב תחת ידיו הבטוחות לכאורה של דנקנר וקצו הקרב והולך של העיתון, אודה בלב כבד: אני מתגעגע לנמרודי. אכן, מי היה מאמין? והגעגועים האלה יותר מאשר מלמדים על נמרודי, יש בהם כדי ללמוד על סלידה עמוקה מחוסר הכישרון הזועק שבו דנקנר מנהל את מעריב בשנה וחצי האחרונות. 18 שנים שלט נמרודי ביד רמה במעריב. במרוצת השנים הללו העיתון יצא לאור בדמותו ובצלמו. הוא היה העיתון, והעיתון היה הוא. נמרודי התנהל כאילו אין אחר מלבדו. אישיותו נטולת הרסן וחסרת המעצורים הובילה אותו, באחד משיאי השפל של העיתונות, אל מאחורי הסורגים. גם כאשר יצא לחופשי, הוא התקשה ללמוד את הלקח והמשיך, בהתנהגותו הכוחנית, לדרוס כל מי ומה שנקרה בדרכו. כמעט שלא היו לו גבולות.

עוד תכניות

אלה היו מגרעותיו הידועות. אבל היו לו גם מעלות. ואחת הבולטות שבהן, אשר בימים אלה מקבלת משמעות שאין משתווה לה, הוא שנמרודי אהב את מעריב בכל לבו. הוא התייחס אליו כאל הבייבי המועדף ולא חשב לרגע ברצינות לסגור את הבאסטה, גם כאשר טבעת החנק הכלכלית הלכה והתהדקה סביב צווארו. יהיו שיאמרו שהתאהב בשיכרון הכוח, ביצר השליטה, באתנן הפסול שנהג לגזור מעצם תפקידו ומעמדו. ייתכן מאוד שהצדק עימם. אך מגרעותיו אלה אינם מעקרים את החשיבות העצומה בכך שנמרודי נשא על גבו את מעריב במשך כמעט 2 עשורים ופרנס מאות משפחות. בעתות משבר, בתקופות שהמשק נאנק תחת עול המיתון, בימים שמחירי הנייר האמירו והכנסות הפרסום התקשו לכסות את ההוצאות. נמרודי תמיד היה שם, בבית מעריב, ולא חשב לקום ולנטוש.

נכון, יהיו שיאמרו כי התקופה היא לא אותה תקופה, הזמנים השתנו, והתקשורת, בעיקר זו המודפסת, נאלצת עתה להתמודד עם אחד המשברים הגדולים שידעה מעודה. הכול נכון, אך באותה נשימה צריך לזכור כי גם בעשור החולף ובזה שלפניו כלי התקשורת, או לפחות ברובם, לא נהנו משגשוג כלכלי ומהתכסות בעודף שומנים. אפשר, כמובן, להיכנס לנעלי הציניקנים ולומר בצקצוק שיניים שנמרודי לא נשאר על כיסאו המרופד במשך כל השנים הללו למען רווחתם של העובדים, אלא למען רווחתו שלו. גם אם אכן כך, עובדי מעריב היו חותמים ב-2 ידיים על מצב שדנקנר ימשיך להישאר על כיסאו ויטפח את עסקיו ובה בעת ימשיך להחזיק את העיתון מעל פני המים ולפרנסם בשנים הבאות.

הנה כי כן, מתחזק ההסבר מדוע אני מתגעגע לנמרודי. כמעט 14 שנים עבדתי בקבוצת מעריב בתפקידי כתיבה ועריכה שונים, ולא זכורה לי אף לא פעם אחת שהמשכורת לא נחתה ברכות בחשבון הבנק. היו שנים שלא קיבלנו שי לחג, היו חודשים שאולצנו לוותר על ימי חופשה, היו ימים שנדרשנו לקצץ, אבל הלנת שכר הייתה קו אדום אפילו עבור מו"ל חסר גבולות כמו נמרודי. ועל כך - על עניין שאמור להיות מובן מאליו אך למרבה הצער אינו כזה - צריך להעריכו ולהוקירו.

אני מסכים עם מבקריו של נמרודי כי התנהגותו התאפיינה בשחצנות מקוממת ובגינונים הראויים למטר של בוז. מנגד, הוא היה ער לנעשה סביבו. נמרודי חי ונשם את מעריב ולא ניהל אותו בשלט רחוק או באמצעות אנשי שלומו. פעמים רבות השתתף בישיבות עורכים ונהג להחמיא להם על עבודתם. זכור לי במיוחד מקרה שבו העורך הראשי של המקומונים דאז, יואב צור, פיטר את אחד מעורכיו, ונמרודי התרעם על כך שעודכן באמצעות אחד מאתרי התקשורת באינטרנט. הוא דרש מצור לשנות את הנוהל ולעדכנו בכל פיטורים עתידיים של אחד מהעורכים. אנו, עורכי המקומונים, ראינו בכך מעורבות מבורכת. המו"ל, הלבוש בחליפה וחמוש בסיגר איכותי, מכיר כל אחד מאיתנו בשמו. במקרה אחר נמרודי זימן אליו לשיחת נזיפה עורך מקומון שבלי משים, פרסם תמונה ענקית בשער של 3 אנשים אוחזים, רחמנא לצלן, עיתון שהתברר כמתחרה מרחוב מוזס.

מבקריו של נמרודי ימהרו להסביר כי עצם התגובה ממחישה את כוחניותו. חסידיו יפרשו את המקרה כדאגה ואכפתיות לנעשה תחת כנפיו. כך או כך, ראוי לתהות האם דנקנר מכיר את כל שדרת העורכים בעיתון היומי על שלל מוספיו? האם העניק טפיחה על השכם של אחד מהם בהנחה ששמו אינו ניר חפץ? האם עקב פעם בעיניים סורקות אחר אחד השערים של המקומונים שלו? הרשו לי להביע ספק.

על כל אלה ועוד, גם אם מעולם לא הועלו על נס, אני מתגעגע לנמרודי. מתגעגע אל גאוות היחידה שמנעה ממנו בשנים האחרונות לחתום על תעודת הפטירה של מעריב. מתגעגע אל האגו העצום והבלתי נגמר שלו, שלא נתן לו לסגור את העיתון כשברז המזומנים הלך והתייבש ולא נמצאו מקורות מימון. אני משוכנע שאילו נמרודי היה היום הבעלים של מעריב, הוא היה עושה שמיניות באוויר לפני שהיה שוקל בכובד ראש אפשרות של סגירה. ואין זה משנה כלל וכלל אם היה נמנע מלעשות זאת ממניעים של אגו ומשיקולים אינטרסנטיים טהורים. מבחינת העובדים, השורה התחתונה הייתה הקובעת: העיתון ממשיך לתפקד והם לא נזרקים ערב החג לרחוב.

חגי ירון היה עד לפני מספר חודשים עורך אשכול השרון של 'זמן מעריב'