שתיקת "הזאבים": לאיפה נעלמו היחצנים בסוגיית מעריב?

יהודה, ליאורה, הדר, מורן, שלומית, כרמית (שהאירה את עיניי), אביה, דורית, עופר, רובי, ליאור, מיקי, אלון, אביעד, בן, בן דרור, שרה, אייל, אודטה, נטע, רונן, נעה, שרי, לילך, עופרה, ברוריה, ועוד רשימה ארוכה ארוכה, סליחה ותודה. תודה על עבודת רבת שנים, על הקשבה, על שיתוף פעולה, על ההבנה ועל התמיכה. וסליחה על כך שכעסתי מעט יותר מידי, על כך שהלאיתי רבים מכם בשיחות ארוכות ומייגעות שלרוב היו שיחות סובייקטיביות, על הנדנוד הבלתי פוסק לשים לב אליי ולסיפורי השיווק המרתקים והמשמימים כאחד אותם ניסיתי למכור, סליחה ענקית על כך שאף אחד מאתנו אנשי התקשורת, היועצים החשובים, החכמים עם חרצובות הלשון שלעיתים לא יודעים גבול, שכל כך יודעים לדבר, לבקש, לפתור משברים, אבל פתאום קולם נדם.

קשה לנו להביע אמפתיה לעובדים ולעיתונאים המסורים, אולי זה לא פוליטיקלי קורקט, אולי חלילה נעצבן איזה עסק כלכלי שאולי נקבל. אבל סליחה על האטימות שלי ושל חבריי שלא פצו פה ולא אמרו דבר והיו עדיין עסוקים בלהשיג עוד ועוד אייטמים.

לקראת יום כיפור אני רוצה להכות על חטא, כיצד עולם התקשורת עמד מן הצד והתפלל שהעיתון לא ייסגר, אבל לא בטוח בגלל המניעים ההומאניים שהיו מצופים מאתנו. בעסק הזה קשורה שרשרת עסקית ואסור להרגיז אף אחד, תמיכה ואמפטיה בריש גליי לא בבית ספרנו, לרגע לא נעשתה חשיבה על אנשים שעומדים מאחורי העט, המצלמה ובית הדפוס.

אני לא מחובבי האיגודים השונים. לנו יש את איגוד יחסי ציבור, מדוע לא נשמע קולו? איפה אגודת העיתונאים שיכולה לשלוח מיילים זועמים לכל העיתונאים - בכללם עיתונאי מעריב. אם חס וחלילה קבעתי מועד למסיבת עיתונאים מבלי לעבור דרכם - שלא יגיעו רחמנא לצלן לאירוע שלי, אבל הודעה תומכת זה לא, אולי כי בזה אין רווח אישי?

אני זוכרת שמעריב בזמנו הוביל מהלך נאיבי משהו תחת הכותרת "איפה הבושה?". הבושה התאיידה, עיתונאים שנתנו נשמתם יומם ולילה, שעמלו ועבדו שנים רבות, עכשיו הולכים הביתה. רווקים ונשואים עם ילדים, שפתאום הברז שלהם נסגר מבלי לקבל התרעה.

אנו יודעים לרקוד על הדם, מומחים בחוסר פרגון שפשה בנו והפך לטבע שני, חכו חכו לעכברים הטוקבקיסטים נטולי השמות למאמר הזה, כמו עכברים שיוצאים לשפוך ים של מילים רעות וחוזרים למחילותיהם. למה הפכנו לכל כך אטומים? איך זה קרה? איך אנחנו לא יודעים להביע כאב ורגש? זה לא מקצועי, צריכים להיות ענייניים, גם אותי מעניין העסק שלי, אבל יש גבול שממנו לא ניתן לברוח, כי אתה נשאר עם עצמך ועצמך אומר לך שנעשה כאן מעשה נבלה, ממש כך. כיצד אני - כעסק קטן - לא שלחתי אף פעם עובד הביתה ללא פיצויים ובטח ללא שכר, אבוי אם הייתי מעיזה, אבל מה שמותר למורמים מעם, אסור לפשוטי העם. הבטחתי לעצמי שברגע שלא אוכל לשלם שכר לעובדיי, פשוט אסגור את העסק כי אבין שזה לא כלכלי. לא העזתי להציע 69% ולא 79%. להסתכל על ההתנהלות הלא אחראית והאטומה וכולם שם מסביב שאפשרו את זה, והכתובת שהייתה על הקיר באותיות ענק. ליבי ליבי על העיתונאים שבוכים וחרדים.

עוד תכניות

ואנחנו שותקים ולא מבינים שבעצם זו ירייה לעצמנו ברגל, חזון אפוקליפטי, אנו והמדיה והתקשורת שותפים, להם רע מאוד אך גם לנו, מייחלת ומתפללת שכל אחד מעיתונאי ועובדי מעריב ימצא את דרכו ועתידו, שכל מה שמגיע לכם תקבלו, כי זה שלכם. גמר חתימה טובה יפה אפרתי

יפה אפרתי היא מבעלי משרד יפה אפרתי תקשורת - מאיה אפרתי אידלסון ונטע הר-לב