: "התקשורת מתעלמת מכמעט 4 מיליון תושבים שבחרו לא לגור בגוש דן"

לרגל חג הסוכות, החלטנו באייס לחרוג מהנוהג, ולארח 2 אנשים יחדיו בפינת under 40. השניים הם אלירן טל, כתב ערוץ 1 בחיפה ובגליל, בן 34, נשוי פלוס 2, שמתגורר בחיפה; ואלי לוי, כתב חיפה והצפון של 'חדשות 10', בן 37, נשוי פלוס 2, שמתגורר ביישוב רמת ישי שבעמק יזרעאל.

1. מה הכי אנדר רייטד בתחום שלך?
אלירן טל: הפריפריה. קיפוח הפריפריה מתחיל בתקשורת. שוב ושוב אני נזכר במחקר המעולה והמדויק של ד"ר אלי אברהם "תקשורת ופריפריה". במאמר שנכתב לפני למעלה מעשור, מתברר שהצפון והדרום מסוקרים בתקשורת כמעט אך ורק בהקשרים של מלחמות, עוני ופלילים. למרות הזמן שחלף מאז פרסום המחקר, התקשורת הישראלית ממשיכה להתעלם בהפגנתיות מכמעט 4 מיליון תושבים שבחרו שלא להתגורר בגוש דן. הם לא זוכים למצוא את עצמם ואת הסביבה שלהם בעיתון הארצי או במהדורת החדשות שבה הם צופים. מתי בפעם האחרונה קראתם או צפיתם בכתבה צפונית בנושא נדל"ן או תרבות? איכות סביבה או בני מיעוטים? חריגים בנוף התקשורתי הזה הם מנהליי בערוץ 1 שנותנים לי את כל הכלים ואת זמן המסך היקר כדי להביא לצופים את הצפון מהיבטים שונים.

* לדף הפייסבוק של אייס - לחצו כאן

אלי לוי: עבודת שטח. מבחינתי לא משנה אם מדובר בידיעה קצרה, כתבה או דיווח, בכל מקרה אני עושה את כל המאמצים להיות בשטח, ובחלק מהמקרים גם באירועים שכלל לא נכנסים בסוף למהדורה. אני חושב שכתב חייב להיות בשטח בכל אירוע, לראות בעיניים את מה שמתרחש ולשמוע בעצמו את הקולות והתגובות מהשטח. אני מאמין בעבודת שטח ואני חושב שסיקור בשלט רחוק, או לשלוח צלם ולקבל חומרים אחר הצהריים בחדר עריכה, זה בגידה במקצוע ובצופה או בקורא שלך. נכון שאי אפשר להגיע לכל האירועים, וטוב שיש ציוותי צילום, אבל אין תחליף לשטח.

2. מהו ההישג הכי משמעותי בקריירה שלך עד היום?
אלירן טל: ברמה האישית, הישג עיתונאי מבחינתי הוא להשתמש בהשפעתי כעיתונאי ולסייע למשפחה נזקקת, לקשיש או נכה שנתקל בנבכי הבירוקרטיה, למפעל בצפון שנמצא בסכנת סגירה. למשל - בימים אלה אני מלווה מקרוב את מאבקם הצודק של עובדי פניציה. אבל 2 תחקירים שפרסמתי וזכו לתהודה ולשינוי, הם החשיפה על הפדופיל המורשע אורן קורידו שהציע לילדים ולבני נוער שהכיר בפייסבוק להיפגש עמו ולקיים עמו יחסי מין, כל זה מתחת לאף של המשטרה וההורים. בעקבות התחקיר שזכה לפולו-אפים בכל כלי התקשורת, קורידו נעצר ובקרוב ייגזר דינו. הסיפור השני: רופא ילדים שהואשם בהפצה של 190 אלף סרטים פדופיליים מזוויעים, המשיך בעבודתו כרגיל בקופת חולים מאוחדת וטיפל בעשרות ילדים! בעקבות החשיפה נשלל רישיון הרופא שלו ולא מכבר הוא נשלח למאסר בפועל של שנתיים.

אלי לוי: הייתי בן 23 אולי, כתב פלילים בעיתון 'כלבו' של שוקן וקיבלתי טיפ מחבר שהשב"כ עצר תושב טבעון בחשד שניסה לסחוט את רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו אחרי שמצא במזבלה מחברות שלה מילדות. זו הייתה הכהונה הראשונה של ביבי ושרה הייתה בכותרות לא תמיד באופן מחמיא. רצתי לכתובת שאותו חבר מסר לי, ומצאתי את החשוד יושב בבית מבוהל. הוצאתי טייפ קטן ובמשך שעה וחצי הוא סיפר לי את כל הפרטים על החקירה, המעצר, על זה שאמרו לו לשתוק על המחברות ועל שיחות הטלפון עם שרה נתניהו. חזרתי למערכת בחיפה, זה היה יום רביעי, בו סוגרים את העיתון, וסיפרתי לעורך החדשות דוד רטנר והוא התחיל לשאול אותי עוד ועוד שאלות. ותוך דקה החדר שלו התמלא בכל העורכים, הכתבים, הצלמים ועל הקו ברמקול היה מנכ"ל שוקן דאז, יוסי ורשבסקי, כולם התייעצו מה לעשות. אני, שהבאתי את הסיפור, מצאתי את עצמי יושב בצד קצת מבוהל האמת. פתאום שמעתי את ורשבסקי צועק בטלפון "תשלחו את אלי לוי בחזרה לטבעון עם צלם ואני מביא לשם את ערוץ 1". ראיינו אותי בכל העולם וההקלטה שעשינו הופיע בכל כלי התקשורת.

היו הרבה סיפורים, אבל הישג עבורי הוא גם כשאני נוסע לעשות כתבה על נזקקים בערב חג ומצליח לסדר עבודה לאבא ל-5 ילדים, מובטל, שעוד רגע רוצה להתאבד מהבושה או לארגן בת מצווה לילדה שכל הבית שלה נשרף בחנוכה רגע לפני החגיגה הגדולה.

3. מהו הרגע שהיית רוצה למחוק מהקריירה?
אלירן טל: שבת בצהריים, יום לפני כיפור, בדיוק לפני 9 שנים. פיגוע במסעדת מקסים בחיפה. אני מגיע לסקר את הפיגוע ביחד עם חברי הטוב, המפיק איתי שיינר. אני מצלם, מראיין, כמעט על אוטומט. מנסה להדחיק את המראות הקשים שלנגד עיניי. עד הרגע שבו יוצא אליי קצין משטרה ומספר לי, כשדמעות בעיניו, שבין הנרצחים גם הקולגה שלנו, מארק ביאנו, שעבד איתי בערוץ 3, ואשתו נעמי. באותו רגע, הנחנו את המצלמות והמיקרופונים ופשוט התפרקנו.

אלי לוי: ללא ספק הייתי רוצה למחוק מהקריירה כל פעם שהתבקשתי לנסוע למשפחה שכולה רגע אחרי שהיקיר או היקירה שלהם נהרגו. אם אפשר היה להיות כתב שטח בלי לעשות את זה הייתי מעדיף. צברתי כבר מאות משפחות שכולות שסיקרתי רגע אחרי שפוקד אותם אסון וכל פעם מחדש זה קשה יותר. זה לא משנה אם זה אחרי פיגוע או תאונה, לדפוק בדלת של משפחה שכולה שעה אחרי אסון שפקד אותם, זו סיטואציה שכל כתב היה מוותר עליה.

4. מי פתח לך דלת?
אלירן טל: התחלתי לכתוב כנער ב'ראש 1'. אחרי שירות צבאי ב-8200 ביקשתי לחזור לעיתונות. מי שנתנו לי את ההזדמנות הראשונה הם יורם מארק רייך ויעקב שחם, עורך 'ידיעות חיפה'. את ההזדמנות לעשות טלוויזיה נתן לי אבשלום גינוסר, אז עורך 'חדשות HOT' שהאמין בי ולימד אותי הרבה. אני חייב גם תודה מיוחדת ליורם אבגר ועמוס רגב מ'ישראל היום', שם עשיתי את צעדיי הראשונים ככתב ארצי.

אלי לוי: יש הרבה. יניר אלפיה, עורך 'כלבו' ואבי שמול עורך 'הד הקריות'. שניהם קיבלו אותי בגיל 21 ולימדו אותי המון. דוד רטנר, היום דובר בית החולים רמב"ם ואז עורך חדשות ב'כלבו'. אמיר גילת, היום יו"ר רשות השידור שקיבל אותי ל'עדשה מקומית' בכבלים. דני נישליס מנכ"ל רדיו חיפה, רון לשם, אסף מצנע, אורי רוזן ונטע ליבנה במעריב . אורי רוזן שוב ואסף זוהר ב'חדשות 10' וכרמל לוצאטי מ'חדשות 2'. כל אחד מהם נתן לי הזדמנות קטנה ואני לא אשכח להם את זה לעולם.

5. מה האתגר הגדול ביותר בסיקור הפריפריה?
אלירן טל: לעיתים כתבי הצפון/דרום צריכים להילחם, ממש כך, כדי להכניס כתבות אזוריות למהדורות או לעיתון. אחרים פשוט התייאשו ומסקרים רק מה שהם יודעים בוודאות שייכנס. המסר שלי לקולגות: תמשיכו להילחם, בעיקר למען התושבים בחיפה, בצפון ובדרום שאנחנו השופר שלהם ולעורכים מתל אביב: תפתחו את העיניים, הסתכלו סביב...

אלי לוי: האתגר ככתב אזורי זה באמת להיות כל הזמן מוזן במידע בזמן אמת על מה שמתרחש באזור שלך ולדעת גם לסנן מה חשוב, במה להעסיק את המערכת והעורך ואת מה עם כל הצער לזרוק לפח. יש כמות עצומה של מידע שהולך "לפח", בטח ובטח שאתה בכלי תקשורת ארצי גדול.

6. כלל אחד בעבודה שאתה לעולם לא מפר.
אלירן טל: לא אחת אנחנו חורצים גורלות של בני אדם. התקשורת יכולה להאדיר או לרמוס, ולכן עלינו להיזהר בכל מילה שנאמרת, בכל תחקיר שמתפרסם. לא מעט סיפורים בלעדיים וסנסציוניים השארתי בחדר העריכה כי לא הרגשתי שלם במאת האחוזים עם פרסומם. לצערי, אני מכיר לא מעט עיתונאים שהיו עושים מטעמים מאותם סיפורים, להם חשובה יותר התהילה מאשר האמת המוחלטת.

אלי לוי: אני לעולם לא אפרסם שם ותמונה של חלל או הרוג לפני שיש אישור רשמי מהמשפחה שלו או מגוף סמכותי, כמו המשטרה, דובר צה"ל וכו'.

7. את מי היית מזמין לסוכה שלך?
אלירן טל: את כל העובדים המצוינים של חטיבת החדשות בערוץ 1. אז גם נשבור שיא גינס: הסוכה הגדולה ביותר בעולם.

אלי לוי: את גלעד שליט, גבי אשכנזי שאשתי מעריצה שלו, את רון קופמן וכל הדמויות מ'בובה של לילה' בערוץ הספורט.



8. אם לא היית עיתונאי, בטוח היית...
אלירן טל: בעל משרד יחסי ציבור או עורך דין. החלום שלי הוא בכלל להיות סופר ותסריטאי אבל אפשר בכלל להתפרנס מזה בארץ?

אלי לוי: אם לא הייתי עיתונאי ,לדעתי הייתי בעלים של משתלה גדולה או מדריך טיולים. עד שעברתי לערוץ 10, עבדתי במקביל לעבודה העיתונאית גם כמאמן כדור מים בקבוצת הילדים של הפועל קריית טבעון, ולאחרונה הקמנו ברמת ישי קבוצת ותיקים שאני מאמן אותה בהתנדבות - האימונים מתחילים ב-22:30 בלילה!. אם את שואלת מה החלום שלי, החלום שלי היה להיות רק מאמן כדור מים ושחייה מבוקר עד ערב, ילדים, נוער, אבל בארץ אי אפשר להתפרנס מזה.

9. מיתוס אחד שיש לברנז'ה על הצפון.
אלירן טל: לידיעת העורכים ומנהלי המדיה: כתב צפוני יכול להצליח בשלל תפקידים במערכת. כתב צפוני יכול להתקדם ולשמש כתב צבאי מעולה, לסקר תחומים כמו כלכלה או מדיני ולעשות זאת לא פחות טוב מהחברים בתל אביב. מיקום פיזי לא מעיד בהכרח על איכויות עיתונאיות.

אלי לוי: שהכתבים הצפוניים הם אפורים וקצת יותר מידי נחמדים עם מי שהם מסקרים. לדעתי זה שייך אולי לשנים עברו, היום זה כבר לא כך.

10. פרגן למתחרה.
אלירן טל: אלי לוי הוא חיית שטח, כתב ותיק ואהוב מאד בצפון. יוסי מזרחי הוא הצ'יף של ערוץ 2 בחיפה. כיף גדול לשמוע ממנו סיפורים על מאחורי הקלעים בתחום בתי המשפט והפלילים בצפון. יש לו לא מעט סיפורים שאפילו אני לא הכרתי...

אלי לוי: אלירן טל ויוסי מזרחי, המתחרים המובהקים שלי, הם חברים טובים וקרובים מאוד. מעטים יודעים אבל יוסי מזרחי היה אחד המעטים שידע שאני בקשר עם ערוץ 10 לפני שעברתי מ'מעריב' וייעץ לי בכמה דברים חשובים לפני שחתמתי, ואני לא שוכח לו את זה. לאחרונה אגב מאד מוזר לי שרובי הרמשלג עבר מערוץ 10 לערוץ 1 ולמעשה על הנייר נהיה מתחרה. רובי הוא חבר טוב . לשרון גל, שהתחיל איתנו בקטן במקומונים בחיפה, והפך לטאלנט - אני גאה בו מאוד, לדעתי הוא עוד יגיש את המהדורה המרכזית יום אחד. אבל מעל הכל אני מפרגן ליונתן הללי מ'מעריב' איתו עבדתי צמוד שנים. האיש הוא העיתונאי מספר אחד בארץ, איש שטח, בית ספר מהלך לתקשורת - בעיקר על הקשר המדהים שהוא מצליח לשמור כל השנים עם המקורות שנשארו נאמנים אליו ורק אליו, למרות כול הפיתויים מסביב.