ביבי, הסתכל להם בעיניים: 5 מעובדי החדשות המקומיות כותבים על פיטוריהם

יום רגיל עבר אתמול (יום א') על עובדי החדשות המקומיות 'חדר החדשות'. ב-6 המהדורות קיימו כרגיל ישיבת בוקר, בהמשך יצאו כתבים וצלמים לשטח, להכין אייטמים ששודרו בשעות הערב המהדורות השונות. אבל אל הלו"ז הסיזיפי הזה, הצטרף אתמול בלת"ם - מכתב פיטורים. כל 180 עובדי החדשות המקומיות של 'קודה תקשורת', חזרו הביתה עם מכתבי פיטורים , וב-1 בינואר הם יהיו מובטלים.

אתמול, באינטנסיביות של העבודה, כשהמכתב עצמו לא הפתיע את 180 העובדים, ביקשנו מ-5 עובדים מהמערכות השונות, שיכתבו לנו על חשיבות המהדורות בהן עבדו, ובעיקר - על התחושות, אחרי שבועות רבים של מאבק. החמישה הם אביב עזוז ממהדורת 'חדר החדשות' בצפון ובעמקים (קריית שמונה), אורית קרזבום מהמהדורה בחיפה ובשרון, ליבנת גלבוע מהמהדורה בתל אביב, חיים הר-זהב ממהדורת ירושלים, וריקי כרמי מהמהדורה בבאר שבע.

"אביב עזוז היקר, לאחר ששקלנו בדבר בכובד ראש, החלטנו לסיים את עבודתך בחברה, זאת החלטה שהיינו מעדיפים שלא לדון בה ובוודאי לא לקבל כלל אבל בנסיבות העניין זאת החלטה בלתי נמנעת. היא נעשית מתוך כורח ובצער רב". למי שלא מכיר, זהו תמצית של מכתב פיטורים.

חודשיים חלפו מאז הצטרפנו במערכת חדר החדשות צפון והעמקים בקריית שמונה למאבק עובדי החדשות המקומיות, חודשיים בהם עשרות אנשים הקפיאו את כל התכניות לעתיד בהמתנה לאור הירוק של המשך שידור החדשות המקומית. היחידים שכבר עושים משהו הם החבר'ה הצעירים, הם כבר בודקים אופציות בתל אביב, ואנחנו - בני 30, 40 ו-50, עם המשכנתאות, שכר הדירה, הילדים, הפעוטונים, הגנים ובתי הספר, נתקענו כאן בגן העדן של הפריפריה. אותו מקום עלום ומרוחק שאליו הפנו ליצני האוצר את צעירי מחאת האוהלים בקיץ שעבר.

"מפונקים לכו לגור בפריפריה", הם אמרו, והנה, אנחנו בפריפריה - עשרות אנשים מקרית שמונה, חצור הגלילית, כרמיאל, רמת הגולן, המושבים והקיבוצים, שוכבים על הגדר תרתי משמע ומצפים מאותם מנותקים שיושיעו אותנו. אנחנו מנסים להסביר שאם לא כאן, אין לנו אופציות אחרות.

האזור שלנו לא משופע בכלי תקשורת, ואם לומר את האמת הוא לא משופע במשרות בכלל. פגשתי השבוע את מוטי חזיזה, יו"ר ועד עובדי פרי הגליל. "תשרפו צמיגים, תחסמו צמתים, תעשו רעש, אסור שיסגרו את הערוץ היחיד שהיה איתנו מהבוקר עד הלילה", אמר לי. "לא מאמין שסוגרים את החדשות המקומיות", הוסיף חיים קטרי, יו"ר ועד פניציה, "אתם מכירים את כל הפוליטיקאים, איך אתם לא עושים להם בלאגן? אם לי היו הקשרים שלכם, אף אחד לא היה חולם לסגור את המפעל שלנו". ניסיתי להסביר להם, לתרץ, לסובב, שיחקתי אותה ממלכתי וסיננתי איזו שטות על אתיקה עיתונאית, אם לומר את האמת, אפילו את עצמי לא הצלחתי לשכנע.

אביב עזוז, כתב בחדשות המקומיות צפון והעמקים (בקריית שמונה)



אנחנו, עובדי החדשות המקומיות פוטרנו היום! פוטרנו כי ממשלת ישראל לא מוצאת לנכון לשמר את המפעל החשוב הזה שנקרא החדשות המקומיות.

אמנם אנחנו עיתונאים, אבל כמו שאמרה לי מנהלת לשכת הרווחה בעיר, אולי תבואי לעבוד איתנו, את ממש עובדת סוציאלית. אנחנו מסקרים את כל מה שקורה בפריפריה שאין שום סיכוי בעולם שיגיע אל מהדורה מרכזית. גם לא אל תכנית אקטואליה כזו או אחרת.

הפריפריה מגיעה אל הפריים טיים רק אם חלילה אירע רצח מזעזע, תאונה קטלנית או פיגוע. אצלנו לא מראים מקרר ריק, רק כשמתפרסם דוח העוני ודואגים לזקנה במסדרון גם בלי שביתת אחיות.

אתמול בערב למשל, הבאנו את סיפורו של מיכאל דורפמן, עיוור מגבעת אולגה, שמתנדבים שיפצו את ביתו לאחר שהרשויות סרבו לסייע לו.

אנחנו חברי המהדורה בעברית וחברי המהדורה בערבית עובדים במערכת בשיתוף אמיתי ולשם אותה מטרה. כואב לנו על אלו שקולם לא יישמע יותר וזו לא קלישאה. וכן, כואב לנו על עצמנו. גם לנו יש משפחות לפרנס.

אורית קרזבום, כתבת בחדשות המקומיות חיפה והשרון



נאמר לי פעם שכדי לעשות חדשות, צריך לכוון ל"מסעודה משדרות" שתבין את הכתבה. אמרו לי שצריך להיות ברורים. כבר שנתיים שאני עובדת בחדשות המקומיות במרכז, ואם יש משהו שלמדתי - זה ש"מסעודה משדרות" או במקרה שלי, "מסעודה מבת ים" לא צריכה להבין את הכתבה, היא צריכה להיות הגיבורה של הכתבה. תפקידנו הוא לדאוג שאם יש לה בעיה אנחנו נהיה שם כדי לעזור לה, להציף את הבעיה ובתקווה גם לפתור אותה.

בשנתיים שאני עובדת בחדשות המקומיות, רוב העבודה שלי היא להקשיב לאין ספור סיפורים של אנשים. בין אם זה מאבק של תושבי דרום תל אביב על כך שהמדינה זנחה אותם והם לא יודעים מה לעשות עם גל מבקשי המקלט באזורם, ובין אם זה מבקש המקלט שאין לו לאן ללכת. אנחנו מקשיבים ומספרים את סיפורם שבוע אחרי שבוע. בתל אביב, ברמלה, בלוד, ברחובות, בפתח תקווה ובשאר ערי המרכז. אנחנו שם כדי להיות אוזן קשבת לתושב שמרגיש שהעירייה עשתה לו עוול או שאינה מתנהגת בהתאם. אנחנו שם כדי לבקש צדק, גם כאשר תביעות משפטיות מרחפות מעל לראשינו. זאת העבודה שלנו.

כבר כמה חודשיים שעננה שחורה מרחפת מעל למקום העבודה שלי. מצאתי את עצמי לוקחת חלק במאבק מורכב ומפרך, שברגע אחד רואים את האור בקצה המנהרה וברגע השני מישהו מכבה את האור ולפתע נהיה חושך. לפני חודש חילקו לנו מכתבי שימוע שאותם סירבנו לקחת. בתוך תוכי האמנתי שעוד רגע ייגמר המשבר ונחזור לשיגרה של מציאת הכתבה הבאה. גם היום, אני עדיין מאמינה בזה על אף שקיבלתי מכתב פיטורים.

במערכת החדשות שלי יש חבר'ה צעירים, בעלי משפחות, כאלה שמצפים לילד, ממש כמו בכל מקום עבודה, רק שבימים האחרונים אני פתאום רואה את הפחד האמיתי של חלק מהם ומחלחלת בי ההבנה שאולי הגענו לישורת האחרונה, עוד חודש הולכים הביתה.

לפני חודשיים התחתנתי, והדבר היחיד שמנחם אותי הוא שאין לי משכנתא על הראש וילד להאכיל. למי שיש לו משפחה לכלכל, יש חשש אמיתי, אני יכולה לראות זאת בעיניים. ומעבר לכך, לאף אחד לא ברור כמה זמן ייקח לו למצוא עבודה חדשה. קשה לחיות כאן.

ליבנת גלבוע, כתבת בחדשות המקומיות בתל אביב



מה זה חדר החדשות דרום? זו שאלה ששאלו אותי לא מעט בזמן האחרון, מי אתם? באיזה ערוץ זה מופיע? יש לכם בכלל רייטינג?

אז כן, אנחנו לא ערוץ 2 ולא ערוץ אחר שנמדד על פי רייטינג. אנחנו משדרים בערוץ 98, בין ערוץ הקבלה לערוץ הכנסת. מהדורה של 27 דקות כל יום, ואנחנו, לעומת הערוצים הגדולים, נמדדים בדרך שונה מהרייטינג. המדד שלנו הם האנשים להם אנחנו עוזרים ביום יום.

בכל בוקר אנחנו מגיעים למערכת בבאר שבע, לכולנו יש אג'נדה, לצאת לכתבה שתוביל בסופו של דבר לשינוי מהותי בחברה, בתפיסה ובסיפור אישי של לפחות תושב דרומי אחד. כן, זה מה שמניע אותנו, לצאת כל יום, ולדעת שבסופו של דבר האמת תיחשף, שהאדם שאף אחד לא היה מוכן להקשיב לו קיבל אצלנו את האוזן הקשבת ואת התמיכה, דווקא אצלנו במערכת דרום. העובדים אצלנו גרים בכל פינות הדרום, בבאר שבע, בנתיבות, ברביבים, במושב שלוה ליד קריית גת, בקיבוץ נחל עוז ומפלסים.

במבצע עמוד ענן, גם אנחנו כמו כל תושב אחר מהדרום, ספגנו לא מעט, אבל כך זה גם בשגרה. אנחנו סופגים, מתקשרים הביתה לוודא שהכל כשורה עם המשפחות, וממשיכים לעבוד. אף אחד לא פוצה פה. אף אחד לא אומר: "למה לנו? הרי גם ככה זה ישודר במהדורות המרכזיות". והסיבה שאף אחד לא אומר כלום היא שלא, אנחנו מסקרים הסיפורים שאף אחד לא רוצה לסקר, את הזווית המקומית.

היום, כולנו קיבלנו את מכתבי הפיטורים ובכל זאת יצאנו לשטח. יצאנו לסקר את עובדי המפעל בדימונה שנסגר, מחר נצא לסקר ילדה בעלת מוגבלויות שהחליטה לצאת עם מופע חדש באשקלון, ובוודאי על הדרך נסקר עוד עובד קבלן שלא קיבל את מה שמגיע לו ועוד תושב שנאבק בבירוקרטיה. את כל זה נעשה תחת הידיעה שבעוד חודש כבר לא נהיה, והקול של תושבי הדרום - הקול שלא מגיע למהדורות הארציות - ייעלם ולא יישמע.

ריקי כרמי, כתבת ומגישה בחדשות המקומיות בבאר שבע



בכל בוקר בשעה 9:00, מתכנסים כולם בדסק. יוצאים לצלם עוד אייטם על נכה מהקטמונים שעמידר לא עוזרת לה למצוא דיור הולם למחלתה; עוד סיפור על הביוב הזורם ברחובות במזרח ירושלים; עוד אייטם על מערכת הבריאות של בית שמש; אומרים שיש גם פסטיבל איכרים במושב במטה יהודה.

אלה בדיוק הסיפורים שאף אחד אחר לא עושה. כדי שהנכה מהקטמונים תקבל התייחסות תקשורתית (שמן הסתם תביא לשינוי במצבה) מהערוצים הארציים, היא צריכה לנעול את עצמה בבית עם בלוני גז ולהדליק אש. הביוב במזרח ירושלים יופיע בפריים של המהדורות של 20:00 רק בתור רקע מחוץ לפוקוס של ילד פלסטיני שמשליך אבנים על מג"ב ובורח מהשוטרים. כדי שבית שמש תופיע איפשהו, צריך שחרדי יירק על ילדה לעיני המצלמה. אצלנו אלה הסיפורים ערב אחרי ערב. אצלנו במהדורה אין סיפורים על כיכר תחריר, יש סיפורים על כיכר החתולות.

והיום פיטרו אותנו. את כל עובדי החדשות המקומיות בירושלים. השרים שיבקשו בקרוב מתושבי אזור ירושלים לשים פתקי מחל בקלפי בהמוניהם, הם אלה שסותמים לנו את הפה של התושבים האלה. ומי יטפל בנכה? ומי ידווח על הביוב? ומי יסקר את בית שמש? יובל שטייניץ?

180 עובדים יש בחדשות המקומיות מקרית שמונה עד באר שבע. היחידים שגרים בפריפריה ומסקרים אותה, היחידים שאכפת להם ממנה. לסגור אותנו זה כמו לומר לתושבי הפריפריה שהם לא מעניינים, שהם סתם, שהם לא חשובים. אסור לתת לזה לקרות. אסור.

חיים הר-זהב, עורך משנה בחדשות המקומיות בירושלים ויו"ר ועד העובדים