פחד ושנאה: הימין מנצל זאת, השמאל לעולם לא ילמד

תשאלו כל פסיכולוג או מומחה לתעמולה או את ארתור פינקלשטיין. כולם יאמרו לכם שהפחד והשנאה הם המניעים החזקים ביותר בקרב בני האדם בכלל ובקרב המצביעים בבחירות, בפרט. הרבה יותר מאהבה ותקווה. גם במפלגות הימין יודעים זאת (הם תמיד ידעו) והם אף יודעים לנצל ולרכוב על החולשות האנושיות הללו לצורך קידום ענייניהן.

מבלי להפליג רחוק מדי מבחינה היסטורית או גיאוגרפית, הבה נבחן את ההיסטוריה הקצרה שלנו בארץ. בגין הצליח לעלות לשלטון בשנת 1977 בזכות השנאה שידע ללבות בקרב עדות המזרח כלפי שלטון מפא"י האשכנזי/הנצלני/הדפקני. עד כדי כך הצליח בכך שמרבית מצביעיו המזרחיים היו בטוחים שהוא עצמו מרוקני.

העבודה בראשות רבין הצליחה להדיח את הליכוד עם שמיר רק בגלל אוזלת ידו במאבקו בטרור שהשתולל בחוצות ערינו וכשמו כן הוא. הוא זרע פחד גם בקרב מצביעי ליכוד מסורתיים. נתניהו, אמן התעמולה ידע היטב את הסוד הזה. הוא ליבה את השנאה כלפי רבין במסע הסתה מתוזמר לעילא שפסגתו היתה התהלוכה עם ארון המתים.

את פרס הוא הביס באמצעות סיסמאות הפחדה כגון "פרס יחלק את ירושלים"
ו"ביבי טוב ליהודים" לצד הפצת השקרים "אמא של פרס ערבייה" ו"לפרס יש מניות בתדיראן". העבודה בראשות ברק הצליחה להדיח את ביבי הראשון רק בגלל כישלונו הקולוסאלי כראש ממשלה ובגלל התיעוב שהוא הצליח לעורר בקרב חלק ממצביעיו ואצל חלק גדול מהציבור האדיש בדרך כלל שהתנהלותו יחד עם אשתו הצליחה להוציא אותו מאדישותו ולהתגייס בהמוניו למען ברק.

ברק נפל (פעמיים) בגלל חטא היוהרה. בני אדם, בדרך כלל, סולדים ממי שבטוח שיש לו מונופול על החוכמה ומייחס אפס משקל לרגישות אנושית. מערכת הבחירות הנוכחית, איננה שונה כהוא זה מכל מה שראינו בעבר לבד מן העובדה המוזרה שמפלגת השלטון דבקה באסטרטגיית הפחד והשנאה כאילו היתה באופוזיציה. הליכוד-ביתנו מנסים להפחיד אותנו ממדינת חמסטאן בגדה ומהפצצה האיראנית, כמובן יחד עם ליבוי השנאה המסורתי כלפי "טהרני החוק" ו"יפי הנפש" שבעיניהם אלה כינויי גנאי.

ומה עושה השמאל? מה שעשה תמיד

שלי יחימוביץ' אימצה, בחוכמה רבה לדעתי, את אסטרטגיית הכלכלה-חברה, תוך התעלמות מוחלטת מהשאלות המדיניות. אלא שהיא טועה בכך שהיא מתעקשת לדבר על התקווה שתכניתה הכלכלית מבטיחה. אם היתה שואלת אותי (והיא לא) הייתי ממליץ לה להתמקד בכל מה שצפוי לנו בממשלת הליכוד-ביתנו הבאה:

גירעון עמוק של 15 מיליארד שקלים שיהיה צורך לכסותו באמצעות גזירות כלכליות כואבות. כואבות למי? נכון. לשכבות הביניים ולשכבות העניות (מצביעי הליכוד הטבעיים) למה זה ברור כל כך? כי בזה ביבי מאמין. הוא איננו מאמין בפגיעה בעשירים ובוודאי לא בחרדים. אז מה צפוי לנו? יותר מסים, פחות בריאות, פחות דיור, בקיצור: פחות לחם.

זה הקו שיש על שלי לנקוט אם חפצת שלטון היא. זה הקו היחידי שיש לו סיכוי להעביר מצביעי ליכוד מסורתיים להצביע עבודה. האם היא תנקוט אותו? יש להניח שלא. זה מנוגד לDNA של השמאל.

ציפי לבני, החליטה לבחור בדגל המדיני. מה היא מבטיחה לבוחרים? מו"מ והסדר מדיני עם הפלסטינים. האם יש לזה סיכוי? ממש לא. אל"ף ,כי מצביעי הליכוד-ביתנו לא מאמינים בזה. בי"ת, כי הם לא רוצים בזה. הם מעדיפים את ישראל הגדולה וגימ"ל, כי ביבי עם הפחדות חמסטאן וטילים על תל אביב גובר על כל הבטחותיה. אם ציפי היתה שואלת אותי (והיא לא) הייתי ממליץ לה לצאת בקמפיין שיזכיר לציבור את האוטובוסים המתפוצצים ברחובות ערינו כדי להפחיד אותו מפני הבאות אם לא יהיה כאן שלום. זה היה עשוי לעזור.

ויאיר לפיד? הוא ממשיך לדבר על שינוי השיטה, פוליטיקה חדשה ושאר ירקות שלא מעניינים איש מקרב מצביעי הימין. אלה אינם אלא זוטות או פינוקים שמעניינים אולי את "הסמולנים יפי הנפש" אבל לא את האדם העובד המנסה להביא לחם הביתה.

אז מה יהיה? מה שהיה הוא שיהיה. במדינה בה 70%% מהמצביעים היהודים הם בעלי נטיות ימניות ולמעלה מ-80% מאמינים באלוהים, אין שום סיכוי להביס את קואליציית הימין-דתיים, אלא במקרים קיצוניים ביותר, כגון בהתרחש אסון לאומי.

והשאלה הכבדה יותר בתחתית הדיון הזה, היא: האם במשטר דמוקרטי זה בכלל לגיטימי לצפות שהמיעוט ינצח את הרוב בבחירות? או, כמו שאמר יאיר גרבוז "אני בעד דמוקרטיה אבל אני שונא את תוצאותיה"

הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת