נקודת קיצון? "דמייני שבמקום מיכל דליות שבאה לפתור לך בעיות - מגיע פורטיס"

אל תראו את תעשיית הטלוויזיה הישראלית ככה, ואל תבכו אותה. עמרי מרכוס עובד בתעשייה, טוב - לא הישראלית, והוא ממש אוהב את העבודה שלו. מרכוס, 33, שותף קריאטיב ב-RED ARROW, תאגיד המדיה השני בגודלו באירופה, היה בעבר תסריטאי ב-3 העונות הראשונות של 'ארץ נהדרת', וזכה במלגה של האנרטיימנט מאסטר קלאס מטעם האנטרטיימנט אקדמי.

היום הוא ממציא פורמטים לפרנסתו, מומחה לא קטן לעתיד המדיום, שחי על הקו תל אביב-ל.א, ניו יורק ולונדון, מרצה על מגמות עתידיות בטלוויזיה בכל העולם וגם שופט בפסטיבל הטלוויזיה הוותיק רוז ד'אור.

יש לו בלוג על טלוויזיה, והוא ישב על הכסא של קונאן אובריאן. ויותר מזה, פעמיים פתח אובריאן את התכנית שלו עם בדיחות של מרכוס. השבוע הגיע מרכוס לאירוע השקת טלוויזיית האולטרה HD של LG, ופינה מקום בלו"ז העמוס שלו כדי להסביר בראיון לאייס, לאן הטלוויזיה הולכת ולמה יש הרבה סיבות להתגאות בטלוויזיה הישראלית. קבלו ראיון אופטימי.

-אז ראית 'ארץ נהדרת'? מה חשבת?
התפיסה האנושית היא שמה שהיה פעם היה יותר מצחיק ויותר מוצלח, אבל האמת היא שזה ממש לא ככה. אחרי שראיתי את 'ארץ נהדרת' השבוע כתבתי למולי (שגב, נ.ת) שזה מעצבן, אבל הם יותר טובים ממה שהיינו אז.

-ומה תעלה בסופהשבוע הזה בבלוג שלך omarcus.tv
מחר (יום ו') אני מעלה משהו מTLC-, 'אקסטרים קוגר וויפז', בנות 60 פלוס שיוצאות עם בני 20.

-ריאלטי? דוקו ריאלטי? פורנו ריאלטי?
ההגדרות הז'אנריות מתו. כל ההסתכלות על טלוויזיה היא עכשיו שונה - בוחנים על איזה צורך התכנית באה לענות. מה שעוד משתנה זה שהצופה הופך מפסיבי לעד. אתה רוצה להיות עד. בגלל שיש כל כך הרבה הסחות דעת, אינטרנט, טבלטים, אולי אפילו ספר לקרוא - הטלוויזיה צריכה להיות נורא משמעותית.

-זה הופך אותה לקיצונית
נכון. לפני חודש, 'ניקולודאון' הוציאו אפליקציה לאייפד שמאפשרת לך לצפות בתכנית בצד שמאל של האייפד ולשחק במשחקים רלבנטיים של התכנית בצד ימין. אם את רוצה לראות את הדור הבא של הילדים עם הפרעות הקשב, זה מקום טוב להתחיל לחפש אותם.

- מדכא
אני לא שיפוטי. הדבר היחידי שאני עצוב עליו בכל מדיום, גם בעיתונות וגם באינטרנט, זה מותו של השעמום. תחשבי על התכניות של דיוויד אטנברו שגדלנו עליהן. זה מה שהיה לראות. אבל זה פתח אותנו להרבה דברים.

-מה צריך בשביל להמציא טרנדים? איך אתה יודע מה יקרה ב-2013?
זה לא מדע טילים. צריך להיות רגיש לראות את הצייטגייסט לדעת מה יהיה התרגום שלו לטלוויזיה מסחרית, מה יביא צופים לראות את זה. אחרי הכל, טלוויזיה נועדה לענות על צרכים, ואתה צריך לזהות על איזה צורך הטלוויזיה עונה עכשיו.

-יש לזה נוסחה?
תכניות טלוויזיה נוצרות בתהליך אבולוציוני ברור: כל תכנית היא בסיס לתכנית הבאה והיא שואבת את העקרונות שלה מתכניות שכבר היו. הדלק שמניע את התהליך הוא השעמום של הצופים והטכנולוגיה. מאז ומעולם אנשים אהבו לשיר סביב המדורה, להתחרות, אז תחרויות השירה התחילו ברדיו, ואז נוצרה אופציה לתקשר בין מדינות ונולד האירוויזיון. אחר כך הטכנולוגיה אפשרה את הריאליטי יחד עם הטכנולוגיה של ה-SMS, והשלב הבא זה התופעה של 'אמריקן איידול' או 'כוכב נולד'. תכניות כמו 'כוכב נולד' נעשו שנתיים קודם לכן בלי האלמנט של הסיפור האישי וה-SMS, וזה לא עבד. 2 הסיימונים (סיימון פולר וסיימון קאוול, יוצרי התכנית, נ.ת) זיהו את השעמום של הצופים, וידעו לאן לקחת את זה. אחרי זה בא The voice שהוסיף תבלין חדש, שיצר תכנית חדשה.

-אז הסוד הוא לקחת משהו ולהוסיף לו משהו קטן, בהתאם לרחשי הלב של הקהל בתקופה מסוימת?
זאת אופציה אחת. אופציה אחרת היא לשלב את זה עם ז'אנר אחר. התכנית היפנית שעלתה עכשיו ב-TRUE TV שנקראת 'קילר קריוקי', למשל, משלבת את תחרות השירה עם 'ווייפאאוט'. אתה שר בזמן שמענים אותך. או יש תכנית שנקראת 'רוק סטאר הום אינוויז'ן' - דמייני שבמקום מיכל דליות שבאה לפתור לך בעיות בבית, מגיע רמי פורטיס, או יותר נכון שולץ האיום.

קילר קריוקי


-מקסים. השעמום, כמו בכל מקום, גם בטלוויזיה, מאלץ אותך להגיע לאקסטרים
נורא חשוב לא להתנשא מעל הקהל שלך כי הוא יריח את זה מקילומטרים. והקהל לא אידיוט, להיפך, הוא נהיה יותר מתוחכם, והוא דורש גיוון. אז נכון, יש אבולוציה, במיוחד בטכנולוגיה, אבל יש דברים בסיסיים שנשארים תמיד שם.

-מה נשאר קבוע?
כשב-NYU ביקשו ממני הסטודנטים להמליץ להם על ספרי טלוויזיה, אמרתי להם "תקראו את 'פשר החלום' של פרויד, ואת ברונו בטלהיים על אגדות ילדים, ואתם מכוסים". פרויד - כי הצופים רוצים סיפוקים מהירים ולהימנע מכאב. ובטלהיים - כי בסופו של דבר, הנרטיב של הברווזון המכוער וסינדרלה, זה הנרטיב של כל תכניות המהפך. והז'אנר השני הוא של 'בן המלך והעני' שבו אתה מפגיש תרבויות. כמו התכנית GAY ARMY, למשל - 9 מהאנשים הכי גייז בסקנדינביה עושים טירונות של המארינס - הקלאש כבר שם. בארץ, אגב, עושים את התכניות האלה הרבה יותר טוב מכל מה שנעשה בעולם, 'מאסטר-שף' ו-The voice - למשל, ממה שראיתי, יש שם סיפורים אפקטיביים ויפים.

-אבל המניפולציה ידועה: ברור שמי שיש לו HIV יעבור את האודישן, בשביל זה הוא שם
כשאת הולכת לראות קומדיה רומנטית, נגיד עם ג'ניפר אניסטון, את יודעת שבסוף היא תהיה אם הבחור, זה מפריע לך, או שאת נהנית מהדרך? ככה זה בתכניות האלה - את יודעת מה קורה, אבל את נהנית מהדרך. כשהקהל כולו מרגיש שזה כבר לא עובד לו, מתחיל תהליך טבעי שקיעה, רגע לפני שימצאו את הדבר הבא. בדרך יהיה כתוב: "זאנר ה-X מת!", ואז, כעוף החול, הוא יחזור עוד כמה שנים. ז'אנרים לא מתים, הם תמיד חוזרים.

-אם הקהל נהיה יותר מתוחכם, איך זה מסתדר עם טלוויזיה יותר קיצונית?
אני תמיד אומר שהעבודה של מרצים לטלוויזיה היא הכי קלה שאפשר. כל דבר שהם אומרים, גם ההיפך הגמור ממנו נכון באותה מידה.

-מה זה ריאליטי טוב בעיניך?
כשלא מרגישים את התערבות ההפקה, וזה מה שטוב ב'אח הגדול' הישראלי, לפחות במה שאני ראיתי, כי אני לא נמצא פה הרבה לראות. גם ב'הישרדות אולסטארס' לא הרגשתי התערבות של הפקה. עושים הרבה עבודת הכנה, שמים את זיקוקי הדינור אחד ליד השני, זורקים את הגפרור וזה מדליק את עצמו.

-מה אנחנו בדיוק מוכרים לחו"ל?
אפשר למכור את הזכויות הרוחניות, אבל העולם הולך היום לכיוון אחר, אתה מוכר את ה-know how. כשאתה קונה תכנית לפריים טיים, אתה רוצה להוריד את הסיכון למינימום, אז אתה קונה הרבה know how על כל המסביב, כדי להימנע מטעויות שעשה כבר מי שמכר לך. וזה הדבר המשמעותי. 'מחוברות' הוא לא פורמט שמסובך לקנות, אבל כדי לא לחזור על טעויות של שיבוץ או של הפקה, את צריכה לשלם. הייתה מדינה שרצתה לשדר את זה פעם בשבוע, וזה איבד את החן שלו. 'מחוברים' באופן כללי, מעניינת באופן שבו שהיא נוצרה, מתחת לרדאר. זה המקום הכי טוב לתכניות טלוויזיה, בעיקר לקומדיה. אנשים אוהבים את חוויית הגילוי, לגלות לבד תכנית טלוויזיה ולספר עליה. היום, לשתף בפייסבוק משהו שאתה ראית, הופך להיות משהו משמעותי כבר בפיתוח הפורמט.

-אז מה אתה שיתפת עכשיו?
מה שאני מגלה, אני פחות משתף, כי אני יורד לנישות שלא מעניינות באמת אף אחד. התכנית שאני גיליתי היא תכנית משנת 97' בצ'אנל 4, 'דה הארי היל שואו (ׁThe Harry Hill Show). היא רצה 3 שנים ברציפות, כשמידי שבוע משודרת אותה תכנית בדיוק, עם שינויים קלים. בדיוק אותו דבר, אותם דיאלוגים ומונולוגים, רק בניואנסים קטנים. את יודעת שבדקה השישית אחיו ייכנס והם ינהלו אותו דיאלוג, אבל יוסיפו לו עוד שורה, ואחר כך יהיה אותו אסטבליש לאותו פאנץ', אבל הפאנץ' יהיה שונה.

-וזה רץ 3 עונות?
עונות בריטיות של 8 פרקים וספיישל כריסמס. אגב, הבריטים שאני פוגש תמיד המומים מכמה אנחנו מכירים את הטלוויזיה הבריטית.

The Harry Hill Show


-הם לא יודעים שערוץ 1 שלנו היה לנו פעם שלוחה של ה-BBC?
הבריטים הם בעיני בליגה אחרת של טלוויזיה. כשראיתי את 'בלק מירור' עפתי על הזה. אני בוועד ההיגוי וחבר בצוות השיפוט של קטגוריית הקומדיה והסאטירה ב'רוז ד'ואר', ואמרתי "זה יזכה השנה בתור התכנית הקומית של השנה".

-איך קומדיה?
זאת ללא ספק הייתה הסאטירה הטובה ביותר.

גם 'לואי' זאת לא קומדיה פרופר. הסצנה עם הילד שיושב באמבטיית חרא, היא ממש עצובה, וגם נורא מצחיקה.
גם 'המשרד' הישראלי - אתה צוחק ומתבאס, עצוב לך. לדעתי ההתעסקות בז'אנרים נגמרה והשאלה היא פשוט על איזה צורך הטלוויזיה עונה לך. זה מורכב יותר מאשר לקרוא למשהו קומדיה, או דרמה.

-מה הטרנדים החדשים של שעשועונים?
יש פחות ופחות שעשועונים עם 3 מתמודדים, ויותר של זוגות. פעם היה מתמודד אחד והצופים עברו איתו איזו אודיסיאה. בזוגות, הדינמיקה יוצרת את המתח, הדיאלוג הוא ביניהם ולא דיאלוג פנימי של דמות אחת. הקהל דורש היקשרות רגשית יותר עמוקה.



-ולאן הולכת הקומדיה?
כשאת מסתכלת על קומדיות אמריקאיות, כמות הפאנצ'ים הלכה וגדלה, עד שב'איש משפחה' את כבר צריכה לראות פרק יותר מפעם אחת כדי לשלוט בכל, כי המוח האנושי כבר לא מסוגל לעכל כל כך הרבה אירוניה ופאנצ'ים.

-אז מה יקרה כשהמוח כבר לא יוכל לעכל כמות כזאת של פאנצ'ים?
אז יהיה מעניין - כי אפשר יהיה לעשות רבדים של תכנים, וגם לערבב ז'אנרים .'לואי', למשל, זה שילוב של קומדיה ופואטיקה, הוא תפס את האירוניה של החיים בדיוק כירורגי.

-לאן הולכת הקומדיה?
הטלוויזיה הולכת להיות יותר אינטנסיבית, גם ההומור יהיה יותר קיצוני - גם איכותית וגם כמותית - אבל גם ההיפך לגמרי יקרה, כמו 'לואי', מחויך יותר, אפור יותר. אגב, הטלוויזיה הבריטית היא ברובה כזאת, בלי רחמים ובלי חמלה. כמו 'המשרד' של ריקי ג'רבייס. וגם 'המשרד' הישראלי.

-אז יש לנו במה להתגאות
היוצרים של הטלוויזיה בארץ טובים בעיני מיוצרים אחרים בעולם, כי מקורות ההשפעה שלנו הרבה יותר רחבים מאלה של הבריטים והאמריקאים. הישראלים מכירים גם סרט ערבי וגם טלוויזיה צרפתית. אנשי טלוויזיה וקריאייטיב בארץ הרבה פחות מקובעים.

-וזה הדיבור שיש עלינו בפסטיבל מיפ למשל?
לגמרי. המאבק בכל העולם עלIP - intellectual property, 'קשת' זיהתה את זה וגם 'רשת', וגם ערוץ 10 או מפיקים כמו אבי ארמוזה. המטרה שלהם היא לייצר כמה שיותר כמה שיותר IP, והמאבק הזה הוא בכל העולם, גם בטריטוריה אחרות. וכולם חושבים שהשוק שלהם במצב קשה, וכולם גם צודקים. הטריטוריות הסקנדינביות לא שונות בהרבה מישראל, כי גם להם יש כמות קטנה של צופים באותה שפה ייחודית.

-מה עוד קורה במיפ?
פעמיים בשנה, בכנסים שלפני מיפ, אבי ניר תמיד נואם אחרון כי כולם מחכים לשמוע אותו. אבי ניר הוא אחד ממנהלי הטלוויזיה הטובים בעולם, ואין לי שום אינטרס ב'קשת'. יש לו תפיסה רחבה ומרשימה של דברים. תחנות אחרות מסתכלות על הסלוט הבא, והוא, למרות שיש לו רק 3 או 4 ימים בשבוע, יש לו תפיסת עולם עמוקה ומבוססת. לאנשים ב'קשת' באופן כללי יש גאוות יחידה, תחושת מטרה ומקצועיות, וגם את הרעב.



-אתה מאד אוהב טלוויזיה.
מאד. ואני אוהב את העבודה שלי. מישהו אמר לי פעם "מה שנחמד בטלוויזיה - כל בוקר אנחנו קמים ומגלים כמה מעט אנחנו יודעים".

-מה מצפה לנו בעתיד הקצת יותר רחוק?
הטכנולוגיה הולכת ומשתכללת וכמו שאני רואה את זה, בעוד 15 שנה, איכות ההפקה של הוליווד כבר לא תהיה חסרת מתחרים. אפשר יהיה להפיק באותה איכות גם בבוליווד, וגם פה, וזה ישבור את המעמד של הוליווד בתחום הזה.

-ומה אתה מציע ליוצרי טלוויזיה שמחפשים את הפורמט הבא?
אני מציע ללמוד טלוויזיה אחורה. לחזור לטלוויזיה בראשיתית, ללימודית, לערוץ 1 הישן, להתחלת ערוץ 2, כשלא היה ידע קודם - היוצרים היו צריכים להיות סופר יצירתיים. זה מקום טוב ללמוד ממנו.