עיתונות לא מפרנסת, צילום זה לא מקצוע: ענת סרגוסטי מנסה להישאר אופטימית

לענת סרגוסטי קילומטרז' ארוך בשוק התקשורת הישראלית, כצלמת, עיתונאית, אבל לעולם יזכרו לה את הראיון המפורסם ההוא עם ערפאת בביירות במלחמת ללבנון הראשונה, יחד עם אורי אבנרי ושרית ישי לוי.

אבל היא גם פמיניסטית, משפטנית, פעילה למען זכויות האדם והאזרח, וב-4 השנים האחרונות כי כבר לא עיתונאית מן המניין (למרות שמעולם לא הפסיקה לכתוב), ומשמשת כמנכ"ל עמותת אג'נדה - מרכז ישראלי לאסטרטגיה תקשורתית. השבוע, בביתה, היא ניסתה למצוא סיבות למה עיתונאים צריכים להישאר אופטימיים. זה לא היה קל, אבל היא לפחות הצליחה, מבחינתה.

-את מלמדת תחקיר עיתונאי במכללה למינהל. זה לא מקצוע נכחד, העיתונאות?
זה מקצוע נכחד, במידה מסוימת, זה כבר לא מקצוע שאפשר יהיה להתפרנס ממנו, הוא עובר מטמורפוזה. צילום עיתונות למשל - זה ממש מקצוע נכחד. כל אייפון זה מצלמה, וכל אדם צלם, לא צריך כבר את המקצוען.

-נשאר רק הפפראצי
הייתה הפגנה בדרום תל אביב השבוע ולא ראיתי שם צלמים. למה לשלם להם? אנשים מצלמים באייפון ושולחים. כשפיטרו את כל האנשים ב'מעריב', אמרו שם ש"הצלמים הם לא עיתונאים".

-את אומרת לסטודנטים שלך מה קורה בשוק?
ברור. הם גם ימצאו עבודה, אבל הבעיה היא שאין להם אופק קידום. התחלופה גבוהה. הם מתגלגלים ממקום למקום, מתחילים כתחקירנים, מקבלים יחס משפיל, מנצלים אותם בצורה מחפירה. אני זוכרת את זה מהתקופה שאני עבדתי ב'חמש עם' ו'שש עם'. הם עובדים 24/7, מוציאים אותם לשטח לכל שטות, שכר על הפנים, אבל יש להם תקווה שיום אחד הם יהיו כתבים. והם יהיו כתבים, אבל הם לא יקבלו יותר, פשוט יגידו את השם שלהם בטלוויזיה. אני עושה תרגיל עם הסטודנטים, לוקחת את העיתונים וכל אחד בוחר ידיעה ואנחנו בודקים מי המקור שלה: והכל יחסי ציבור, דוברות, אין שום ידיעות שהן יוזמה של עיתונאי, שהלך ולקושש בעצמו.

-אבל יש תחקירים, כמו השער של מוסף הארץ השבוע על דני דנקר ונוף ים.
אבל מאחורי זה יש לדעתי תביעה משפטית - יש בעל עניין שהוציא את זה החוצה. 90% מהידיעות מגיעות מבעלי עניין, שיוזמים את הידיעה לעיתונאי, ולא להיפך. ב'כלכליסט' למשל העורכת (גלית חמי, נ"ת) החליטה על יום ללא יחצנים, כי היא ראתה שהעיתונאים לא מדברים עם האדם עצמו, אלא עם מתווך שסוגר להם את הידיעה מכל הפינות. היא מוכנה לספוג את האיחור שבפרסום הידיעה, בדרך הזאת, למרות התחרות. לצערי, המשמעות הערכית של המקצוע נחלשה, לא זוכרים מה בעצם תפקידה של העיתונות.

-אולי בגלל זה הרבה עיתונאים עוזבים את המקצוע ועוברים לעשיה, כמו שאת עשית. זה מוזר, להפסיק פתאום להיות עיתונאית?
אחרי כל כך הרבה שנים, זה כמו ניתוח לשינוי זהות. אבל אני עדיין מגדירה את עצמי 'עיתונאית', אני עוד כותבת הרבה ואני ברדיו, ואני חושבת שהמשקפיים שדרכן אני רואה את העולם, הן מאד עיתונאיות.

-איך את מסבירה את המעבר של כל כך הרבה עיתונאים לפוליטיקה?
אולי זה עניין דורי באמת, וגם הטכנולוגיה מספקת עניין מאד משמעותי. כשאני התחלתי לעבוד בעיתון, היינו כותבים במכונת כתיבה. "קאט אנד פייסט" היה פיזי - גוזרים במספרים ומדביקים במקום אחר בכתבה. הזמן שלקח לכתבה להבשיל היה ארוך יותר, במיוחד כשעבדתי בשבועון - היה זמן לראות דברים לעומק. אם למשל את הולכת להפגנה, כמו שהייתה השבוע בדרום תל אביב, בואי נישאר אחרי שכולם הלכו, לדבר עם האנשים. היכולת לרדת לעומק של הדברים ולחפש זוויות, נעלמה. אין יותר זוויות.

-כי אין זמן
נכון, הטכנולוגיה השתלטה לנו על החיים, וצריך להשביע את המפלצת של האינטרנט. העיתונאים נהפכו לספקי תוכן, ואין לך זמן לחומר רקע. הם נסמכים על מקורות חיצוניים, כמו מחקרים, ואז מדברים על המחקרים. פעם עיתונאים היו עושים שיחות רקע וסופגים את התחום שלהם. יש מעט כאלה היום. המשבר הכלכלי גרם לכלי התקשורת לפטר את האנשים שהייתה להם מומחיות. רותי סיני כזאת. נשארנו עם אנשים צעירים מאד שאין מי שיגדל אותם ויחנוך אותם, אין מי שיעביר להם את האתוס. לי היה חונך מעולה, אורי אבנרי, ממנו למדתי את הא'-ב' של העיתונות, ואחר כך אני חנכתי אחרים.

-אז ממה הצעירים לומדים?
מהטלוויזיה והטלוויזיה מטבעה מאד שטחית - וזו לא אמירה שיפוטית, זה כלי מוגבל במהותו, בוודאי כשמדובר בתחקירים. אז מידי פעם אילנה דיין עושה תחקיר כזה, אבל גם היא מחפשת את הריגושים, ואת המשהו שישאיר את הצופים דבוקים לתכנית שלה. והעיתונות המודפסת, שאמורה לספק את התחקירים האלה - כמה מקום יש שם?

-למה, הייתה ידיעה מאד חשובה השבוע על טל רוסו ונטלי עטיה - הסוף, וחצי עמוד אחורי הידיעות על גדעון סער מנשק את גאולה אבן
תחשבי על זה שבעיתון בעצם אין לך כבר מה לקרוא - כל החדשות כבר היו באינטרנט, בטלוויזיה או ברדיו, אז נשאר להם לפרסם פרשנות ותמונות גדולות. אין שם כבר תוכן. לפרשנות יש את נחום ברנע נגיד, ועוד כמה פרשנים לסוף שבוע, אבל בעיתון היומי יש בעיקר טורי דעה ואת כל הרכילויות ופריק שואו מחו"ל.

-וקידום של יום שישי
כל העיתון עצמו הוא פרומו - העמוד הראשון מקדם את עצמו פנימה, וגם בחדשות בטלוויזיה זה אותו דבר. כל הבכי הזה - "קיצצו את המהדורה בחצי שעה!", מי אמר שצריך שעה של חדשות? זה היה פעם חצי שעה הדוקה וקצבית. ואז האריכו את זה עוד ועוד, כי יחסית זה זול לפריים טיים וזה גם עוגן לתכניות של הערב. הכל יחצנות ומלא תמונות של מצלמה נסתרת על מישהו שנכנס לפיצוציה וגנב מסטיק.

-או שראש הממשלה משתלט על האוויר ומדבר לאומה
עכשיו באמת הבחירות משתלטות על המסך, אבל אין שום דיון עומק, הכל זה רעש. תכניות אחרי הצהריים עורכות עימותים - נביא את הכי קיצוני מימין ואת הכי קיצוני משמאל, ויהיה שמח.

וגם הדבר המגוחך הזה שאסור לכאורה לעשות תעמולה, אבל מביאים פוליטיקאים לאולפן - מה מצפים שהם יביאו? החוק מטומטם ולא מתכתב עם הטכנולוגיה ועם הזמן שבו אנחנו חיים, אבל העיתונאים מביאים את הפוליטיקאים, פותחים להם מיקרופון ונותנים להם לדבר. לא שואלים שאלות.

-יש הבדל בעיניך בין חדשות ערוץ 2 וערוץ 10?
'המקור' של רביב דרוקר, וגם ברוך קרא הם יותר נשכנים, אבל זה בשוליים. אבל את הסיפורים האמיתיים לא מרימים. תראי מה קרה עם 'ארץ חדשה'. אם זה נכון, מה שהם מפרסמים בסרטים שלהם ביוטיוב - ואני בטוחה שזה נכון, איך העיתונאים לא עשו עם זה כלום? איך אף עיתונאי לא שאל את ליברמן איך הבת שלו מקבלת מיליונים לחשבון שלה?

-'המקור' שאלו
'המקור' עשו תחקיר על החשדות, אבל ליברמן עצמו מגיע לאולפנים עכשיו ואף אחד לא שואל אותו על זה. כולם הולכים איפה שהפנס - יישב עם ש"ס, לא יישב עם ש"ס, מי יהיה מספר 2, כתב אישום, תיק החוץ - כולם מסתובבים בריבוע הקטן ולא נוגעים באוקיינוס שבו קורים דברים איומים, ומעל לראשינו מעבירים כספים, מחליטים החלטות ששוות מיליונים. לקראת הבחירות, למשל, ועדת הכספים עושה שמות בתקציבים ואף אחד לא כותב על זה, חוץ מצביקה זרחיה מדי פעם ב-TheMarker, היחיד ששומר על הגחלת. להגיד שהתקשורת עושה את העבודה שלה? קשקוש מוחלט. אין להם זמן והם נורא עניים.

-יש על מי לסמוך בכלל?
בוודאי, יש הרבה עיתונאים שעושים עבודה - אור קשתי, קרן נויבך, טל שניידר עושה עבודה נהדרת, היא שואלת שאלות כי היא גם עצמאית והיא לא כפופה לאף אחד. גידי וויץ, ברוך קרא, יריב דרוקר. יש עיתונאים טובים שמחפשים מה רקוב ויוצאים לחפש, ועושים עבודה לא פופולרית.

-את מתגעגעת לטלוויזיה?
מתגעגעת לדברים שכבר אי אפשר לעשות בה.

-מה לגבי העיתונות המודפסת היום?
לכל עיתון יש אנשים שהוא בעדם ונגדם. במובן הזה אני יותר מעריכה את 'ישראל היום', כי הוא אומר - זאת האג'נדה שלי. כך גם 'הארץ' ו'מקור ראשון'.

-אולי זה מה שצריך להיות פה?
יכול להיות, באמריקה זה ככה. העיתון מצהיר "אני רפובליקאי או דמוקרטי, שפוט אם אני הגון או לא הגון, לא אם אני שמאלני או לא". מה זה משנה אם התקשורת שמאלנית? השאלה היא אם היא אמינה, אם כל הקולות נשמעים. זה יותר חמור בעיני - הערבים למשל, לא נשמעים בכלל, הם אינם, ואם כן - זה רק כי הם מאיימים על ביטחון המדינה ופושעים, ואז נראה לנו בסדר שצועקים על חנין זועבי בבית המשפט העליון ואף אחד לא מתערב, או שיורקים על אחמד טיבי ועוד מבריחים אותם בדלת האחורית.

-ואת היורקת הביאו ל'שש עם', איפרו אותה ועימתו אותה עם אחמד טיבי
למה נתנו לה במה? למה לא עצרו אותה? זאת תקיפה מה שהיא עשתה. הטלוויזיה נהייתה קרקס. הוא נבחר ציבור, מה יש להביא אותה? האירוע שקרה בבית המשפט העליון מאד מסוכן, אלה סמלי שלטון, סמלי המדינה - אני לא רוצה להגיד דמוקרטיה, כי זה כבר נחשב לדבר נורא, מחלת עור ממש - ואף אחד לא נרעש.

-אל תדאגי, בנט מבטיח לאזן את התקשורת
זה יקרה. הם יחוקקו חוק ועוד 2 מערכות בחירות ערבים לא יוכלו להתמודד בכנסת. זה הולך לשם. והתקשורת, מפחד ההמון המוסת - לא אומרת מילה. אנחנו לא מרגישים את הסחף, אבל אם לא ניתן לערבים לדבר כמו בני אדם, זה יקרה אחר כך לשמאלנים, וכן הלאה. זה קורה לנו מול העיניים. מרוב שאנחנו מדירים את האנשים שההמון המשולהב, הצעקני לא אוהב - אנחנו מתכופפים יותר ויותר. בסוף נישבר ונזחל לגמרי. זה מסוכן ומפחיד, והמנהיגים משתפים עם זה פעולה. ההמון המוסת הימני שולט ברחוב, והם רוצים שההמון הזה יבחר בהם עכשיו.

-עכשיו אני מדוכאת לגמרי. בואי נדבר על נשים. בפייסבוק את סופרת כל הזמן - כמה נשים יש בתכניות טלוויזיה, לעומת גברים. בדנה וייס נכנס ממש חזק לפני המלחמה
כתבתי שחסרות אצלה נשים, ולדעתי, בזכותי השתנה אצלה המאזן בין נשים וגברים. היא מכניסה את מזל מועלם ואת רינה מצליח, ומקפידה להזמין עוד נשים, והיא מתכתבת איתי על זה. נכנסתי גם ב'לונדון וקירשנבאום' והעורכים שלהם מתכתבים עם הדבר הזה. זה מחלחל. כבר יש אחרים שסופרים את המאזן הזה חוץ ממני. גם ב'אולפן שישי' נכנסתי, וזאת תכנית שערכתי.

-מה היה אז?
כשעשיתי כתבות הקפדתי שלא תהיה אף כתבה שלא יהיו בה נשים, כולל בנושאי ביטחון. כל התחקירנים שעבדו איתי ידעו שהם צריכים למצוא נשים.

-'עמוד ענן' היה שעתם היפה של הגנרלים בחליפות
זה היה אסון. איך שמתחילה מלחמה, את מקבלת את איתן בן אליהו ודומיו, ואז המסר שעובר הוא שרק גברים מבינים בנושאי ביטחון, ושכל הנושאים האחרים, שמשויכים לנשים צריכים להיות ב-HOLD. כל הגנרלים באים מאותה אסכולה וכולם מדברים מלחמה, וזה מגוחך כי המלחמה בכלל מתנהלת בעורף, והעורף הוא אזרחי. אז איפה העורף בא לידי ביטוי? והנשים הן החוסן של העורף. גם במלחמות הקודמות הייתי ב'חדשות 2' וניסיתי לעשות שינוי מבפנים, אבל זה לא עזר. הפעם, מטעם אג'נדה כתבתי מכתב לעורכים ברשות השידור וב'חדשות 2' ו'חדשות 10', ורק ברשות השידור ענו ואמרו "אנחנו רוצים לשתף איתכם פעולה, בוא נכין רשימת נשים שיכולות להתראיין בנושאים האלה".

-נו, תביאי
אנחנו עובדים על זה. זה מצריך שינוי מחשבה, כי תחום המומחיות שאת מחפשת מגדיר את מי תזמיני. אם את מחפשת גנרל לשעבר, ברור שתביאי רק גברים, אם תרצי מנכ"ל או פרופ' מן המניין באוניברסיטאות, אז גם יהיו רק גברים. מהבחינה הזאת, זה משקף את המציאות. בשביל למצוא אישה, את צריכה להגדיר אחרת את הנושא, או לחפש מתחת לאדמה מומחית לטרור, ויש כאלה.

-או את אווה אילוז
או אווה אילוז. אבל אז, כשאת מוצאת נשים גם יש בעיה. או שהן אומרות "לא הייתי במספרה", "אני לא מתראיינת טוב בטלוויזיה", או "זה לא בדיוק תחום המומחיות שלי". גברים - תני להם לדבר על ברז, הם ידברו על ברז, גם אם מדובר במומחה למערכות מידע. אנחנו רוצות ללכת על קרקע בטוחה, להרגיש שאנחנו שולטות בתחום. זה מראה על רצינות, אבל זה גם מאד מגביל.

-עכשיו, כש-3 נשים עומדות בראש מפלגות - מצבנו, הנשים, יותר טוב?
בכנסת החדשה תהיה מרב מיכאלי שהיא פמיניסטי בכל הווייתה, וזהבה גלאון שנבחרת פעם אחר פעם לאשה שהכי דואגת לנשים בכנסת. גם שלי יחימוביץ', במידה רבה מביעה עמדה פמיניסטית. כל הדיבור שלה על העניינים הכלכליים חברתיים, זה משליך על נשים כי נשים חיות יותר בעוני. אורלי לוי אותו דבר.

-אבל יחימוביץ לא מצהירה שהיא פמיניסטית
במידה מסוימת העובדה שהיא לא מוכנה להיגרר לדבר על ענייני ביטחון, זאת תפיסת עולם פמיניסטית. היא שמה בראש סדר היום את הנושא החברתי כלכלי. זה עניין מגדרי. זה בעיניה יותר חשוב, והיא לא נגררת לדיכוטומיה בין החברתי כלכלי לביטחוני. בעיני זה לא נובע מבורות בנושא בטחוני. אבל כל הפרשנים אומרים שאין לה מושג. צריך אוזן פמיניסטית בשביל לשמוע את זה ככה.

-וציפי לבני?
ציפי לבני לא פמיניסטית, זה דיבור ציני. היא מדברת דיבור פמיניסטי של שנות ה-70, לספור כמה נשים יש בחברות ממשלתיות, אבל הדיבור הפמיניסטי התפתח מאז. בסופו של דבר, כשאת כן סופרת נשים בדירקטוריונים, את מוצאת את עצמך עם נשים אשכנזיות, עשירות ומשכילות, וכל השאר נשארות בחוץ - המזרחיות, הערביות, העניות, נשות הפריפריה, ואלה שלא הסתדר להן להשיג תואר באוניברסיטה. אני מנסה להסתכל מהפרספקטיבות האלה, מי האישה ומה היא בעצם עושה שם. רק חקיקה של העדפה מתקנת, חקיקה שבוחנת את כל החוקים בהיבט מגדרי, תשנה את זה.

-וזה יקרה פה?
חייבים להיות אופטימיים. אני חושבת שאנחנו בזמן האישה עכשיו. בבחירות האלה שמו את הנשים במרכז, זה לא היה קודם ככה. אתרים כמו 'און לייף' ו'סלונה' עוסקים בנשים ומקדמים את הנושא הזה, ארגוני נשים פועלים נגד הדרת נשים, והטכנולוגיה מאפשרת את זה.

-אולי כי המצב החמיר ודורש תגובה. הדרת נשים הפכה אפשרית
אבל זה איחד את המחנה - מחנה הנשים פועל ביחד, ויצו ושדולת הנשים למשל, פתאום השדה מדבר יחד.

-את כבר יודעת למי תצביעי?
אני עוד מתלבטת קצת.