"פוליטיקאים אוהבים שיהיה להם חומר על עיתונאים - ואני לא רוצה לתת להם נשק"

נדב פרי, הכתב הפוליטי של ערוץ 10, הוא רק בן 32, אבל עם רקורד ארוך ומרשים הן כאיש רדיו (התחיל בגלי צה"ל) והן כאיש 'חדשות 10' (משנת 2006). יחד עם עמיתו מערוץ 2, עמית סגל, הוא מגיש מידי שבוע את 'זוג או פרט', תכנית פרשנות אישית בערוץ הכנסת, ולאחרונה, לקראת הבחירות הממשמשות, גם את 'מטה הבחירות', בכל מוצאי שבת בערוץ הבית שלו. הוא גם מתחזק בלוג בנענע 10, ותכנית יומית ברדיו תל אביב. בקיצור, איש עסוק מאד בימים האלה.

לא מפתיע, לכן, שלפגישה הוא מגיע עם מייק אפ שלא הספיק להוריד, ושממילא יצטרך לחזק בטאץ'-אפ לקראת המהדורה שמחכה לו בעוד 3 שעות. ביום הכי קר בשנה הוא מסביר למה לו פוליטיקה עכשיו, אבל מבטיח שלעולם לא יחצה את הקווים וייכנס לתחום שאותו הוא מסקר.

-אתה בשיא הלחץ עכשיו? מחכה ל-23 בינואר?
זה לא השיא. לכתב המסקר מערכת בחירות מתחלקת ל-3 חלקים: החלק הראשון הוא מההחלטה על פיזור הכנסת ועד סגירת הרשימות, וזו הקרחנה בהתגלמותה. מה שקרה עד 6 בדצמבר היה דוגמה קיצונית. היינו בסיטואציה שהכל פתוח, שום דבר לא ברור. כאוס טוטלי. קמת בבוקר ולא ידעת איזו מפלגה קיימת ואיזו לא, איזו רשימה מתאחדת עם מי, ואיזה פוליטיקאי שהיה במפלגה א' עובר לב'. זה היה קשה לסיקור, כי החלק הזה היה דינמי.
החלק השני הוא זה שבו אנחנו נמצאים עכשיו - זה הבטן. ההתמודדות עצמה. פעם זאת הייתה תקופה - היו של עצרות וכינוסים גדולים, צמתים וקמפיינים. אבל עכשיו, כשאין את כל זה, ובקושי יש קמפיינים, זאת בעיקר תקופה משעממת. העבודה שלנו היא לנסות לעורר עניין בסיפור הזה. החלק השלישי מתחיל שבוע לפני הבחירות ונמשך עד הרכבת הממשלה.

-אז לא תנוח ב-23 בינואר
מבחינתי, העבודה על הבחירות לא מסתיימת למחרת הבחירות, אלא ביום הרכבת הממשלה. המו"מ הקואליציוני הוא אחד החלקים החשובים במערכת הבחירות.

-אז מה היה הדיבור לפני שבוע על הגוש החוסם, לקחת את זה ברצינות?
אני חושב שזה מעולם לא היה מהלך פוליטי אמיתי, זה היה יותר בלון ניסוי של ציפי לבני שנועד לשרת את הטענה שלה שהיא לא פילגה את מחנה המרכז-שמאל ב-2009. טענה - אגב - מוצדקת: היא כן פילגה את מחנה המרכז-שמאל וגרמה לו נזק בריצה שלה, בעיני. היא בלבלה הרבה שמאלנים ב-2009 שהצביעו לקדימה ומנעו את המנדט הרביעי ממרצ והכניסו לכנסת את עתניאל שנלר ויוליה שמאלוב ברקוביץ'. ועכשיו זה לא ממש הצליח לה.

-אז לא האמנת לזה?
אני ראיתי את מה שהקולגות בערוץ 2 שידרו בזמן אמת, את ההופעה שלה ואת שלי יחימוביץ' עם את ה-SMS שלה, והבנתי שזה יהיה הסיפור של הסופשבוע. אבל מה שמאפיין את מערכת הבחירות זה שכל 3 ימים יש סיפור חדש. לא באמת חשבתי - וגם רוב העמיתים שלי כמוני - שיש כאן מהפכה או שידוד מערכות כולל.

-אני מכירה אנשים שהתבלבלו לרגע
אם מוכרים למצביעי השמאל איזה לוקש שיש סיכוי להחליף את השלטון, אז הוא מתבלבל לרגע.

-בבחירות האלה ישנה הרגשה שאנשים יודעים פחות מה להצביע, או שנדמה לי?
בימין יש לך 2 אופציות קורצות: הליכוד, שהוא מאד מאד ימין, וגוש נוסף, מן מפדל ג'מבו-אטרקטיבי, עם בחורצ'יק צעיר שמפיח רוח רעננה. במרכז שמאל אין אף אופציה אטרקטיבית. אם אתה איש שמאל, אתה במבוכה.

-בעבודה שלך עכשיו יש מכבש לחצים? אתה הודף ספינים עם הקפה של הבוקר?
אני יודע שלאחר הבחירות אני אעבוד קשה, בשלב המו"מ הקואליציוני, אבל לפחות לא יהיו יותר מיילים וטלפונים, ספינים וניסיונות לחץ - כל זה ירד ב-90%. אני מת להשתחרר מזה, זה מכבש רציני.

-איזה מן לחץ מופעל עליך?
יש איזו ראיה, שהיא לא רלוונטית, של פוליטיקאים, שהם צריכים לתדרך את הכתב. אני, כשמתדרכים אותי, זה ישר מעורר אצלי את הנוגדנים. אם הפוליטיקאי מתדרך אותי שאומר משהו כך, אני מיד חושב למה אני לא צריך להגיד את זה כך. אני מתמודד עם ניסיונות להשפיע על הסיפור מצד כל הפוליטיקאים.

-כולם?
כל מפלגה וכל הפוליטיקאים רוצים להשפיע על איך שהם מסוקרים. זה לא רק בשיחות התדרוך, אלא גם בשאלה אם אתה בא לצלם את האירוע ההוא, ואת שלי עם אמא שלה או את יאיר לפיד עם איזו חברה.

-למה הם חושבים שזה עובד, האייטמים האלה?
בישראל אין תרבות בחירות. תראי מה היה בארה"ב. במדינת ענק עם 300 מיליון איש, מידי יום, בעשרות מקומות שונים, אנשים התכנסו לדבר על פוליטיקה! באירועים הגדולים הופיעו רומני ואובמה, באחרים הופיעו ביידן ופול ראיין, המועמדים לסגנים, והקונגרסמנים המקומיים במקומות אחרים. באמריקאית זה נקרא townhall meetings - יושבים בהיכל העיר ומדברים על פוליטיקה. אין לנו את זה פה.

-אתה יכול להגיד שפה, בקנה מידה קטן, זה המטבח של שלי
לא, אין פה כינוסים פוליטיים. מה שקורה בבחירות 2013, זה יצירת אירועים תקשורתיים יש מאין, כדי שבמהדורת הערב של ערוץ 2 וערוץ 10, הפוליטיקאים יבוא לידי ביטוי, באיזה אירוע שקרה במהלך היום. עושים כל מיני פאנלים: באיגוד המסחר, באוניברסיטאות, ועידות של עמותות נשים, ומזמינים פוליטיקאים. ומהאירועים האלה אנחנו לוקחים סינקים למהדורות הערב. אבל המפגש של הפוליטיקאים עם הציבור - זה לא קורה. תשבו ותעשו אירוע פוליטי עם הבוחרים!

-וזה לא היה פעם ככה?
בבחירות 2003, אני זוכר את עצמי כתב פוליטי בגלי צה"ל, אריק שרון היה ראש ממשלה והוא עשה כנסים. אמנם תחת בדיקות ביטחוניות קפדניות, אבל הוא יצא לשטח.

-אז מה קרה? הם מתעצלים?
אין כאן תרבות של בחירות, לא צריך את זה. תראי את נתניהו - כשאובמה רצה להיבחר מחדש, הוא הופיע כל יום במקום אחר ופרש את משנתו. כראש ממשלה בישראל רוצה להיבחר מחדש, הוא יושב בלשכה שלו, מזמין את הכתבים במשך כל הקמפיין.

-אז אל תלכו
אי אפשר להגיד "אל תלכו". כשיש לך הזדמנות לראיין ראש ממשלה לפני בחירות, אתה מראיין ראש ממשלה.

-את הראיון של יעקב אילון עם נתניהו ראית?
לא. לא הספקתי.

-מילא שביבי לא מתראיין, הליכוד אפילו לא פרסם עוד מצע
גם זה חלק מהעניין של העדר תרבות בחירות. מצע, שיח אמיתי על אידיאולוגיות, על אג'נדות. אני אוהב פוליטיקה אמריקאית ומתעניין בזה. צפיתי באדיקות בשידורים הפוליטיים בארה"ב בכל החודשים שקדמו לבחירות. העימות האידיאולוגי הרבה יותר חריף מכאן. גם בבריטניה ב-2010 זה היה ככה: אנשים מקדמים את עמדותיהם בלהט. כאן זה הכל הקצף שעל המים, שום התעסקות במהות. בסופן של דבר, אנחנו מנהלים כאן בחירות עכשיו בלי לדבר בכלל על העניין הפלסטיני. זה מטומטם, זו בדיחה, בין אם אתה ימין או שמאל. עד לפני 10 שנים, דיברו על זה. אולמרט ב-2006 אמר "אני רוצה תכנית התכנסות", והציג תכנית על השולחן. אפשר להגיד שהוא לא ביצע את זה והלך ל-2 מלחמות. אבל מה הפרוגרמה של נתניהו?

-זה לא התפקיד שלכם לשאול את זה בדיוק?
טרם הזדמן לי לראיין את ראש הממשלה בבחירות האלה, וכך גם לרוב עמיתי. אני מקווה שתהיה לי הזדמנות במסגרת התכנית שאני עושה במוצאי שבת. לא נשארו לי עוד יותר מידי הזדמנויות לפני הבחירות. אם זה יקרה, אני אנסה להפנות את השאלה הזאת.

-נסית, פנית?
ודאי. אבל זה 'בפרוצדורות'.

-זו בדיחה. זה כמו ש"זה לא הזמן למצע". למה בעצם לא להציף גם את הנושא הזה בחדשות?
אני חושב שיש מקום לאמירה שהבחירות האלה הן שטחיות ושנמנעים מלעסוק בדברים שחשובים באמת. אלה בחירות מאד נטולות תשוקה ולהט, בחירות לצורך בחירות. אין להט אידיאולוגי, הכל משחק של יועצים אסטרטגיים ועיתונאים. מצד שני, אני ככתב, לא חושב שתפקידי לקונן בערב במהדורה על למה זה ככה. תפקידי להוציא את המקסימום ממה שיש. שהאקדמאים והפובליציסטים יקוננו.

-תגיד, הקמפיין של 'ארץ חדשה' מזיז למישהו?
אני תושב תל אביב. חלק ניכר מהאנשים שסובבים אותי נוגעים לעולם העיתונות והתקשורת. כולם יודעים מי זה אלדד יניב וכולם שמעו על 'ארץ חדשה', וכולם אכלו ב-3 החודשים האחרונים או ב'קנטינה' או ב'נחמה וחצי'. להגיד לך אם זה קריטריון לגבי האם הם יעברו את אחוז החסימה - זה לא קריטריון.



-אם המסר שלהם נכון, למה העיתונאי לא הופכים את זה לתחקיר משמעותי?
הדברים שאלדד יניב אומר הם חשובים ומטרידים. הם לא יהפכו לחקירת משטרה ולא תחקיר מדהים מהרבה מאד סיבות. בראש ובראשונה, יש בסרטים שילוב של עדויות ראיה ושמיעה שלו ונקודות שנוגעות ברכילות אישית, שעיתונות אורתודוקסית לא תיגע בהם, עיין ערך עיני-ליברמן. יש גם הרבה מאד פוליטיקה פנימית של התקשורת - נוני, שלדון, שהתקשורת לא תעסוק בהם. העובדה שהתקשורת חלשה מבעבר, וכך גם העיתונאים, אני האחרון שצריך להגיד את זה. זה ידוע.

-העובדה שאתה בערוץ 10 פוגעת בעבודה היומיומית שלך? הפוליטיקאים מדברים איתך על זה?
הם עושים את זה יותר כשהנושא הזה עומד על הפרק. כמו עד לפני 3 שבועות. אני מחיל על עצמי כללים מאד נוקשים בעניין הזה: אני לא מדבר על מקום העבודה שלי עם פוליטיקאים, אני עושה הפרדה ברורה וחדה בנושא הזה; גם כשהתקיימו משמרות מחאה מול בתים של פוליטיקאים, אני הדרתי את רגלי משם. מאד קיוויתי שהחברים שלי יצליחו, אבל לא חשבתי שאני באופן אישי יכולתי להיות שם, כי חשבתי גם על היום שאחרי. ולשמחתי הגענו ליום שאחרי, ואני כתב פוליטי שצריך לסקר אותם בהגינות.

כמו שעיתונאים אוהבים שיהיה להם חומר על פוליטיקאים, גם פוליטיקאים אוהבים שיהיה להם חומר על עיתונאים. ואני לא רוצה לתת להם נשק. שלא יגידו, 'אה, זה נדב פרי, הוא שונא אותי והפגין לי מתחת לבית'. אני לא ביקשתי מאף אחד שיעזור לי.

-היה שלב שחשבת שאתה צריך לחפש עבודה חדשה?
הכנתי תרחישים ליום שאחרי שהערוץ ייסגר, כן. אנשים כל הזמן אומרים "אה, לא יסגרו אתכם!". אבל בסוף קיבלנו מכתבי פיטורים? היה ה-31 בדצמבר? אנשים לא מבינים שגם שאחרי שהחוק עבר, עדיין דבורה קמחי, היועצת המשפטית של הערוץ, עד 31 בדצמבר, במקום להתנשק, הייתה צריכה להעביר את האישורים האחרונים כדי לקבל את ההארכה של הזיכיון. לא מבינים כמה כחוט השערה היה בין הסוף הטוב לבין סגירת הערוץ.



-אז מה אתה עשית ב-31 בדצמבר?
הייתי בחתונה של חברה. תראי, זה לא שהסתכלתי במודעות דרושים, לזה לא הגעתי. אבל זה חלחל לעבודה. הייתה אווירה קשה במערכת, וזו לא הייתה הפעם הראשונה. בתקופות האלה, שיחד עם חברים לעבודה עוברים משברים ומתח והפגנות, וחרדים יחד, הגיבוש הפנימי רק מתעצם. הסיכון מתחדד כי זה לא רק לאבד מקום עבודה ופרנסה, זה גם להיפרד מחברים. זה היה מאד נוכח באווירה במסדרונות ואצל כל אחד מהעובדים. אני יודע מה זה ספינים, אבל היה בזה ממד אמיתי וקשה. הערוץ היה כפסע מלהחשיך את המסך ולהיסגר, ואני מקווה שעד 2015 הכל יהיה בסדר, וגם אחרי זה.

-אתה מרגיש שפחות אוהבים אתכם?
חד משמעית. אני נמצא בעמדת נחיתות כפולה מול הפוליטיקאים: פוליטיקאי שרוצה להגיע לקהל גדול הולך לערוץ 2, וזה מכשול אינהרנטי, אני לעד אהיה הבמה המשנית. אנחנו 'הפועל', לא 'מכבי'. לי זה טוב, כי אני אוהד הפועל. אבל אנחנו לא הקבוצה של המדינה.

-אתם גם הערוץ שנלחם בביבי
זה לא נכון שיש מלחמה של הערוץ בביבי. התחקיר של רביב דרוקר על נתניהו היה תחקיר מפואר, והתחקיר שהוא הרים על אולמרט שנתיים קודם היה מפואר באותה מידה. וכשברוך קרא נכנס באיווט ליברמן, אתה יכול להגיד שהוא נכנס בו כמו שהוא נכנס בחיים רמון. בסופו של דבר, העמדה הנשכנית הזאת, היא חלק מהאתוס של חברת החדשות של ערוץ 10 עוד הרבה לפני שאני הייתי חלק ממנה. זה נכון, אני, ככתב שמקיים את הכי הרבה חיכוך עם הפוליטיקאים, אוכל הכי הרבה חרא בגלל זה, כשפוליטיקאים אומרים לי "לא רוצה, תבוא אל רביב דרוקר בטענות, או לברוך קרא...".

-מי אמר?
הרבה מאד פעמים פוליטיקאים כביכול מענישים את הערוץ שלי או אותי בגלל דברים שנאמרו בערוץ, ואין לי בעיה עם זה. זה יכול לבאס אותי באופן אישי, כי אני רוצה להביא את הידיעה או את הריאיון, אבל אם זה המצב, אז כעובד 'חדשות 10', אני אשמח שהאופי הנון קונפורמיסטי הזה ימשיך להיות קיים, ואם צריך לשלם מחיר, אז אני אשלם.

-ואם היית עובר לערוץ 2 והמחיר היה להתכופף, היית חי עם זה בשלום?
אני לא חושב שבערוץ 2 מתכופפים. יש שם כתבים שהם חברים שלי ומוצרים חדשותיים מעולים, אבל עדיין רובץ עליהם המשא של להיות הערוץ של המדינה, המהדורה של המדינה. זה משא אמורפי שקיים שם. איך זה בדיוק משפיע על עריכת המהדורה או על הניסוחים, אני לא באמת יודע, אבל ברור שיש לזה מידה של השפעה.

-כשהתחקיר של 'המקור' על ליברמן שודר, צפו בו כ-9% לעומת כמעט 30% שצפו באותו זמן ב'מאסטר שף'. זה לא מדכא?
אני לא יכול להאשים את הציבור שמעדיף לצפות ב'מאסטר שף' על פני עלילות חיקור הדין של ליברמן בקפריסין. עדיין אני שמח שיש את אלה שהעדיפו לצפות בתחקיר של ברוך קרא.

-התרגלת כבר לראות עיתונאים שעברו לפוליטיקה, כמו עופר שלח או מיקי רוזנטל?
כששלי יחימוביץ' עברה לפוליטיקה, זה היה לי מוזר, כי עבדתי איתה בגלי צה"ל, וערכתי תכניות של 'מה בוער' כשהיא הגישה, והיה לי מוזר להסתגל לזה. עם מיקי ועופר אני כבר רגיל לזה. מה שכן, זה מעמיד אותך במבחנים שאני לא יודע איך אני אעמוד בהם, אם אני אצטרך.

-איזה מן מבחנים?
אם אני אקבל סיפור לא מחמיא על מיקי רוזנטל או עופר שלח, זה יעמיד אותי במבחן שאני מקווה לעמוד בו. אבל בכנסת האחרונה התחוור שלא תמיד העובדה שהיית עיתונאי טוב, גורמת לך להיות חבר כנסת בולט או מוצלח.

-אתה מדבר על אורי אורבך?
אורי אורבך לא היה בולט וגם לא דניאל בן סימון.

-אתה מבין למה הם הולכים לפוליטיקה? אולי עוד 10 שנים גם אתה תלך
בחיים אני לא אהיה פוליטיקאי. אין לי את היכולת הזאת.

-מה זה מצריך?
להיות פוליטיקאי זו לא עבודה, זה חיים.

-גם להיות עיתונאי
אני חושב שאני מנסה לראות בעבודה העיתונאית שלי עבודה. יש תקופות, כמו היום, שהעבודה היא החיים שלי, ויש תקופות רגועות, שבהן יש חיים מעבר לעבודה. אני לא מגדיר את עצמי כעיתונאי פר-סה. אני עובד כעיתונאי, אבל אני גם אוהד הפועל תל אביב, תושב תל אביב, אבא ואיש משפחה.

-מזל טוב. אז אולי זה עניין של גיל באמת, כשעיתונאי כבר לא משפיע יותר בכתיבה שלו ונמאס לו
תשימי לב שרוב העיתונאים שעברו לפוליטיקה הם לא אלה שסיקרו אותה ביומיום - פובליציסטים, פרשנים, מגישים, אנשים שהגיעו לשם ממגדל השן. פועלי השטח, כמוני, קיבלו מזה מספיק. אין סיכוי שאני אגיע לפוליטיקה.

-טוב, אז מי זכה?
מי זכה במה?

-בבחירות
ביבי, מה זאת אומרת?