עיתונאי, סופר, עסקים, ועכשיו גם סדרה חדשה בערוץ 1: יובל אברמוביץ' בפול גז

הוא כבר הספיק להוציא 2 ספרים ועובד על השלישי, הוא עיתונאי כבר 20 שנה עם התמחות בתרבות, כותב כבר 3 שנים ב'ישראל היום', מאחוריו להיטי טלוויזיה בהם כיכב כשחקן, הוא הבעלים של 2 חנויות עיצוב, ולאחרונה פתח בית ספר לכותבים יחד עם אמנון ז'קונט.

השבוע גם התחילו צילומי סדרה דוקומנטרית רחבת היקף בהגשתו בערוץ 1, 'אירופה ל-3 דקות', וכל זאת, רגע אחרי שסיים את הסכסוך המתוקשר שלו עם גרופון, שפרנס את הרשתות החברתיות והעיתונים הכלכליים.

השבוע, בסוף יום הצילומים הראשון של הסדרה, ואחרי שבילה את הבוקר עם שירי מימון, יובל אברמוביץ' מצא זמן לספר לאייס, מה בעצם מריץ אותו, ומתברר, יובל ממש לא מבולבל.

-לאן אתה ממהר כל כך? כולה בן 36
הייתה לי תאונה בגיל 16 ואני מוגדר נס רפואי. הבנתי אז מה שאנשים מבינים בגיל 60, 70 או אף פעם לא מבינים - כמה החיים שבריריים. עבדתי בתור פיקולו בסטיקייה והחלקתי על כתם שמן, נפתח לי הראש מאחור וזזו לי החוליות בגב, והוגדרתי כנכה. לא יודע אם נולדתי אופטימי או שהתאונה הפכה אותי לכזה, אבל ידעתי שאצא מזה, כי היו לי תכניות ברורות: לכתוב, לשחק, לכתוב, להוציא ספרים ושיהיו לי עסקים. וחלום חיי היה שיהיה לי יומן וכל יום אני אצטרך לפתוח אותו, כדי להיזכר מה יש לי מחר. וזה מה שקורה היום - אני כל יום במשהו אחר.

-לא ריחמת על עצמך?
היה ברור לי שזה זמני. לא הלכתי לבית ספר וכתיכוניסט שמחתי, התעקשתי רק לעשות בגרות במשחק - וקיבלתי 100, זה היה עיבוד ל'לא שם זין' ואמרו לי שאני ממש אמין. אבל חוץ מזה אין לי בגרות.

-איך זה שהנכות עברה?
שוחררתי כמקרה של נס רפואי, אחת האבחנות דיברה על "רגל שמוטה" שזה סוג של שיתוק זמני.

-איך חזרה התחושה?
אחרי פיזיותרפיה ארוכה, אתה מרגיש גירוד ברגל, נמלים ברגל השנייה - פריצת הדרך לקחה 3.5 חודשים.

-ועשית צבא?
הייתי מפקד קורס מפקדים ואני שמח שעשיתי צבא, זה נתן לי כלים ניהוליים וכלים כשחקן, וגם החברים הכי טובים שלי משם.

-בית הספר 'גיבור תרבות' התחיל בעצם בתור אתר, איך זה קרה?
לפני שנה וחצי הוצאתי את הספר השני שלי 'נא להתנהג בהתאם'. ישבתי עם אמנון ז'קונט, עורך הספר, והרמנו כוסית. אמרתי לו, "יש כל כך הרבה ספרים בשוק, איך ייקחו דווקא את הספר הזה מהמדף?". גם בתקשורת לא כל כך מפרגנים - בעיתון הזה לא כותבים, ובעיתון ההוא לא כותבים. גם אמנון נתקל במקומות שלא רצו לכתוב עליו. אז התחלנו לדבר, אני הכרתי לו את הפייסבוק, ובלוגים. והוא אמר: "אולי נפתח בלוג ונכתוב שם על ספרים". הרגשנו שיש אנשים שרוצים לדבר על תרבות. באיזשהו שלב, המון פנו אלינו ושאלו איפה אפשר ללמוד כתיבה, והפנינו לקורסים שאנחנו מכירים. יום אחד אמרתי, "למה אנחנו מפנים לאחרים? בוא נעשה מקום שיהיה באג'נדה הפרטית שלנו".

-שהיא?
קודם כל - מקום מפגש לאנשים כותבים. בית לאנשים כותבים. אני מרגיש שאנחנו דור בודד. זה גם גיל כזה, כולם עסוקים במשפחה ובקריירה. 2 החבורות שהיו לי - חבורת הצבא והחבורה האורבנית - התפיידו כל אחד לביתו. הרגשתי שצריך מקום משותף לאנשים כותבים, גם כאלו עם ותק, שרוצים לבוא ולהרחיב את שריר הכתיבה שלהם. כותבים בעיתונות שרוצים לכתוב תסריטים, מחזות וספרים. התפיסה שלנו היא שכותב הוא כותב הוא כותב.

-אני חולקת עליך בזה. נתת פעם כדוגמה לזה את קרן פלס, והיא בעיני דוגמה הפוכה. היא כותבת פזמונים ומלחינה טובה אולי, אבל לא בטוחה שהיא כותבת טורים מוצלחת. ולמה צריך ללמד כתיבת בלוגים? ומי אומר שכל מי שכותב בעיתון יכול להוציא ספר? ולמה ללמד לכתוב בלוגים וסטטוסים?
אני רואה סטטוסים בפייסבוק - בוקר טוב ושבת שלום. מצד שני, יש אנשים שאני ממש קורא אותם...

-אז אולי אנחנו מבזבזים שם את הכישרון שלנו בחינם בפייסבוק. זה ימנע עבודה ולא להיפך
יש לי 6,500 עוקבים בפייסבוק ואני מתייחס לזה כאל יובלון - זה העיתון שלי ואני מחויב לקוראים שלי, ואני מנסה לספק להם אייטמים מעניינים, ולא תמיד מצליח. אני מספר סיפורים. אדם שיודע לספר סיפור - יודע לספר סיפור, ולא חשוב באיזה אופן.

-ויש פה עניין עסקי וגם אינפלציה של בתי ספר לכתיבה. למה יש לכם יותר סיכוי?
בשיא הצניעות, אפשר כבר להגיד שזו הצלחה מוכחת. חודשיים אחרי שיצאנו עם זה לפרסום, יש לנו 2 כתות מלאות, בכל אחת 25 תלמידים, ואנחנו סגורים עם 6 כיתות עד 2014.

-אינטנסיבי וקצר. אינסטנט?
35 שבועות, 2 מפגשים בשבוע - ממש לא אינסטנט. באים אלינו הרבה אנשים אבודים שידועים לכתוב, אבל לא יודעים במה להתמקד. אנחנו אומרים "בואו לטעום", 15 שעות בכתיבה עיתונאית עם דנה ספקטור, 15 שעות שלי בראיון, 25 שעות בפרוזה - קבלו פידבקים מהחבר'ה בכיתה, מהמרצים ומעצמכם - וגלו במה אתם באמת טובים. זה במקום יעוץ במכון הדסה. אנחנו מספקים מסע אישי ככותבים, ממש לא אינסטנט. אני לא מאמין באינסטנט.


מורה בלי תעודת בגרות


-זה שאתה מלמד ולא למדת, זו בעיה בעיניך, בעיני התלמידים?
אני אענה לך בסיפור: אמנון דנקנר הציע לי לכתוב את מדור האוכל ב'מעריב', כשהייתי בן 23, כשמאחורי כלום ניסיון. הוא שאל - אתה חושב שאתה תוכל לכתוב מדור אוכל? עניתי לו: כן. הוא שאל למה? עניתי - אני אולי לא מבין באוכל, אבל אני יודע לכתוב, אז אני אלמד תוך כדי. הוא אהב את זה. בסוף הלכתי ל'הארץ'... אז לא למדתי, אבל ללמד אני יכול. לעמוד מול קהל אני מבין, גם כשחקן וגם כמפקד קורס מפקדים.

-אבל אתה הדוגמה לזה שלא צריך ללמוד לכתוב
נכון, אבל אני לומד תוך כדי תנועה.

-התלמידים יודעים?
ברור. אני מספר במפגש הראשון שאין לי בגרות. הבעיה תהיה עם שירה, הבת שלי. מה אני אגיד לה? צריך בגרות ואז היא תעשה גוגל ותגלה שלאבא אין בגרות.

-למה אתה רוצה שהיא תעשה בגרות?
כי כאילו צריך... אני פשוט ידעתי מה אני רוצה מגיל צעיר.

-אז בסופו של דבר, יש יותר מידי כותבים, לא? למה צריך עוד בית ספר?
נכון שכולם כותבים, אבל אם יבוא מישהו בלי כישרון, הוא לא יתקבל - אנחנו עושים מיונים, זאת לא חלטורה. אבל את יודעת שלפרוץ ככותב, לא מספיק כישרון כתיבה. אני לא חושב שאני כותב הכי טוב בתקשורת או בספרות הישראלית. אני לא כותב ספרי טיסה אפילו, זה יותר ספרי קו 5. אבל אני מקצועי, עומד בדד-ליין, הטקסטים שלי נקיים, יש לי אמביציה, ואני רוצה להאמין שאני חביב למי שעובד איתי, וגם אסרטיבי.

-יש לך גם את החנויות 'ממגנטת' ו'מייד אין TLV' - מה לך ולזה?
כל מה שאני מתעסק בו קשור לתרבות. אין לי שווארמה. 'ממגנטת' זו חנות מגנטים מעוצבים שם אני נותן במה למעצבים. בחנות השנייה אני נותן במה ל-200 מעצבים תל אביבים. אני מזדהה עם הצורך בבמה, כך גם בבית הספר. זה כמובן עסק, אבל גם שליחות במרכאות כפולות. שפר עלי מזלי והתגלגלתי דרך דלתות פתוחות - אז אם אני יכול להחזיר לאנשים, למה לא. אגב זה מה שכואב לי בברנז'ה...

-מה כואב?
בכל ברנז'ה יש תחרות, אבל אצלנו זה מאד אכזרי כי אנחנו אנשים מושחזים ומלאי ארס. אני קורא טוקבקים, אני אוהב לקרוא טוקבקים...

-למה לך?
למה אני מראיין 20 שנה? כי אני סקרן לגבי המין האנושי.

-אבל מה לזה ולטוקבקים?
מסקרן אותי לקרוא למה אנשים כותבים את מה שהם כותבים. הטוקבק הראשון על הידיעה שאני מגיש תכנית בערוץ 1 היה "למה דווקא הוא"? אז אני קורא טוקבקים.

-כשאתה כותב ספר, אתה כותב אחרת? אתה נלחם בעיתונאי שבך? זה סוג של סכיזופרניה?
לא נלחם, משחרר. אני מרשה לעצמי להתפרע.

-אין לך ביקורת עצמית?
יש לי, אבל לא מסרסרת. אני כותב את הספרים בקול אישה. גם את הספר השלישי, אני כותב עכשיו עוד ספר.

-די! בסוף הריאיון תיתן לי בבקשה פתק עם הוראות - איך להיות יובל אברמוביץ'
אני מזמין אותך להרצאה שלי שנקראת 'הרשימה' - איך להגשים את החלומות שלך.

-כמו הבלוג שלך?
היא נולדה מהבלוג וכבר עשיתי 100 הרצאות. בשישי הבא אני מרצה לקראת פתיחת השנה בבית הספר. בעיתון אני כותב אסוף ונוח לקריאה, לכל הגילאים. יש לי 3,000 מילה ואני לא מאמין בלספר על עצמי, כמו שאני קורא בהרבה כתבות, או על מטפורות יפות שיש לי - תיכנסו לפייסבוק שלי או תקראו ספרים שלי בשביל זה. אני מאמין ש-3,000 המילה הן של הקורא.

-אתה חושב שאנשים רוצים לקרוא כזאת כמות של מילים?
אני מקבל בין עשרות למאות תגובות על הכתבות שלי, אז כן. עם השנים למדתי לכתוב על מה שאני אוהב.


צפיתי בתחקיר כמו הרבה מעובדי 'ישראל היום'


-אתה כותב 3 שנים ב'ישראל היום', הריב הגדול של 'ידיעות אחרונות' ו'ישראל היום'. זה מעסיק אותך?
לא. יש לי דעה כמובן, אבל זה לא מעסיק אותי.

-מה דעתך על התחקיר של רביב דרוקר?
קודם כל, כל הכבוד לו על התחקיר. ישבתי, כמו הרבה עובדי 'ישראל היום' אחרים, לצפות והסתמסנו תוך כדי, וניחשנו מי המרואיינים. וגם גילינו. לא נפלתי. חידש לך משהו?

-לא, אבל לא זה היה העניין - השורה התחתונה הייתה שיושב מישהו ממשרד ראש הממשלה ועורך את העיתון
אני לא יודע אם זה ככה, לא כי לא נוח לי לדבר על העיתון. אני נמצא שם רק פעם ב-4 חודשים לפגישה עם העורך שלי, ברוך רון. מעולם לא צונזרתי, בוודאי לא בתחום שלי. וגם לא הצבעתי לביבי.

-לא שאלו אותך למי אתה מצביע?
לא. אבל ברצינות, אני חושב שיש שנאת ביבי ושרה על כלום, כל דבר שקורה - מיחסים לביבי. יכול להיות שאני נאיבי וקורים דברים מזעזעים. אם יום אחד אני אראה עדויות לכך, אולי אשים מכתב התפטרות, בינתיים זה לא קרה. מהרגע ש'ישראל היום' יצא לאוויר העולם, התחיל מסע הפחדה מוצלח מצד 'מעריב' ו'ידיעות'. אז הייתי ב'מעריב'. העליהום הזה הצליח. עובדה שאומרים "ביביתון". אבל הייתי בכל העיתונים, וכולם נגועים בקשרים כאלו ואחרים ולכולם יש אג'נדה.

-זה ברור. גם 'הארץ' שם את האג'נדה שלו במכתב המערכת. השאלה היא מי מנהל את העיתון ועד כמה העיתונאים חופשיים לעשות את עבודתם העיתונאית
מהתחקיר לא למדתי על דברים כאלה. אני יודע שעמוס רגב הוא עורך מקצועי ועובר על כך הטקסטים בעיתון, ובעיני זה ראוי להערכה. גם אם מחר יהיה כתוב כל יום בכותרת "ביבי המלך" או בתכנים מוסתרים, אתה צריך להיות אוויל מוחלט לגבש אג'נדה פוליטית על סמך קריאת עיתון אחד.

-הרבה אנשים קוראים רק עיתון אחד
אני אוהב לקרוא את כל הדעות בכל המקורות, מנעד שלם של דעות מנוגדות, וכאדם עם מוח, אני מגבש לי את האג'נדה הפרטית שלי. אני חושב שזו חובתו של אזרח. לי, ההורות שינתה לי את האג'נדה הפוליטית. מאז שיש לי ילדה ואני רוצה לשמור עליה, אני יותר ימני.

-למה?
הרצון לגונן מוציא ממני משפטים כמו אבותינו, זאת ארצנו, צריך להתגונן. בואי נגיד ששמעתי את נפתלי בנט במלחמה האחרונה, והיו דברים שהסכמתי איתם. אבל לא הצבעתי לו.

-אתה לא רציני!
עכשיו את מייצגת את חוסר הסובלנות הברנז'אי לכל מי שקצת לא בשמאל.

-עכשיו אתה מדבר כמו עובד של 'ישראל היום'
תני לי קרדיט שיש לי אג'נדה שאני מגבש לבד.

-אז מה, התקשורת שמאלנית? זה לא נורא בעיני
זה לא מעניין אותי, זה גם לא חשוב לי מאיזו עדה את. אבל יש חוסר סבלנות ברנז'אי כלפי אנשים שלא שמים את משקפי הראיה של ההיפסטרים, שלא זורמים עם זרם הברנז'ה, שלא הולכים למקומות הנכונים ולאירועים הנכונים, שלא יושבים ב'קנטינה'. ואני לא שייך לאנשים האלה ובגלל זה אני לפעמים בבעיה.

-איזו מן בעיה?
כשמגיע היום שאני צריך חשיפה על ספר, בית ספר, תכנית טלוויזיה - אני לא זוכה לה בחלק מהמקומות.

-אתה אומר שיש מחיר לשלם
האמת שאני משלם אותו בכאב, כי אני לא מבין למה לא לפרגן. יש עיתונאים או עיתונים שנמנעים מלכתוב על מה שאני עושה.

-לא לוקחים אותך ברצינות? כי אתה עושה יותר מידי דברים?
אומרים שאני חלטוריסט ושאחליט מה אני. אבל אם הייתי חלטוריסט, החנות שלי לא הייתה שורדת 3 שנים והספרים לא היו מגיעים לרבי מכר, והיו מפטרים אותי מהעיתונים.


עסקה בין עורכים ליחצנים


-תסביר לי משהו על כתבות תרבות במוספים: כששחקנית מספרת בכתבת שער באחד ממוספי התרבות של סוף השבוע, על החוויות המיניות הטראומטיות שלה בגיל 13, כדי לקדם הצגה חדשה, זה חלק מדיל שנעשה בין העורך ליח"צ? איך זה בדיוק עובד? מי מבקש מהאמנים לפתוח את הקרביים בתמורה לשער?
את מדברת על מניפולציה של מרואיין. אני הפלתי כמה כתבות עם מפורסמים שניסו למכור לי כל מיני סיפורים.

-אבל יש דיל כזה? קח שער - תן לי את הסיפור הכי חשוף שלך?
תן לי סיפור, לא את ה-סיפור. ראיינתי את שמואל וילוז'ני לפני כמה שבועות. לכאורה, מה יש לחדש, אבל הוא תכף בן 60 ויש לו 4 ילדים, והקטנה בת 4 או 5. זה סיפור. אני לא צריך שהוא יספר שהוא מכור לאוננות, כמו איזה שחקן שקראתי, או זמרת שסיפרה שהיא הזדיינה מלא לפני החתונה. למה זה טוב?

-אז אין עסקה כזאת אצלכם?
העורך שלי מבקש רק סיפור מעניין. ואצל וילוז'ני מהסיפור שהוא הולך לאסוף את הילדה מהגן ואומרים לה "הנה סבא הגיע". כשאני מראיין את ליאור אשכנזי אחרי 'הערת שוליים' והוא מספר לי שכבר אין לו חלומות על שטיחים אדומים, וטוב לו בטרנינג שלו ולנסוע בקו 5, זה יותר מעניין בעיניי מהסיפור שלו על הסמים והאורגיות. אגב, זאת הייתה כתבה נהדרת של אלון הדר ב'הארץ', גם אם לימים ליאור טען שהוא המציא את זה.

-אתה מראיין גם המון כוכבים הוליוודים, כמו ברוס וויליס. מתרגש מזה?
נסעתי לפריז להשקת הוודקה הפולנית שלו, והוא הגיע מספרד לפריז והיה עצבני והלך די מהר. הייתי אמור להביא כתבת שער, ולא היה לי כלום. אני והיחצנית רצינו לדפוק את הראש בקיר. אז הלכנו למסעדת פאר בשאנז אליזה למסיבה שהוא היה שם. הוא היה מוקף שומרים ואמרתי לה, "אם הוא יקום מהכסא להשתין - אני משיג ראיון". כשהוא קם ללחוץ ידיים, והגיע אלינו, אמרתי לו "ערב טוב ברוס"...



-ברוס? לא מסייה ויליס?
לא. אמרתי "אני יובל ואני כותב בעיתון הכי נפוץ בישראל, ואני אמור לחזור עם כתבת שער ואין לי, ואני צריך את העזרה שלך". הוא הסתכל עלי וחייך ושאל: "איך אני יכול לעזור לך?" אמרתי – "חשבתי שאולי נשב לאכול ארוחת ערב ביחד". הוא חייך ואמר "בתור התחלה, אני אשמח אם תדאג שיורידו פה את הווליום". רצתי לבקש שינמיכו את המוזיקה ואז חזרתי לשבת והתחלתי לכסוס ציפורניים. אחרי רבע שעה, העוזר שלו הזמין אותי לאכול איתו.

-כיף. את מי ראיינת בפסטיבל ברלין עכשיו?
עוד לא יכול לגלות, אבל הייתי במסיבת עיתונאים של 'עלובי החיים'. העיתונאים האירופאים כל כך משעממים: "כמה זמן ארכו צילומי הסרט"? את מי זה מעניין? לקחתי את המיקרופון ואמרתי לאן התוואי, "את שרה בסרט I HAVE A DREAM - מה החלום שלך?". היא אמרה לי "לשלב קריירה עם הורות". אמרתי לה - "נו, באמת!", אז היא החזירה לי – "ומה החלום שלך?" עניתי לה - "להצטלם איתך". אז היא אמרה: "בוא". לפני שנה, עם מריל סטריפ, עיתונאי מרוסיה אמר לה - "הבאתי לך בבושקה" ואחר אמר "הבאתי לך פרחים". ואני אמרתי: "הבאתי לך צ'ק". היא צחקה ואמרה לי -"תביא אותו".

-מה גילית על כוכבים הוליוודיים?
אני מתבונן עליהם כי אני סקרן לגבי המין האנושי. ובפסטיבלים האלה את רואה שאנג'לינה ג'ולי - הדבר האחרון שבא לה זה להיות עם השמלה החונקת שלה והכי בא לה היות עם תחתונים וגופיה בחדר שלה עם בראד או 7,000 הילדים שלהם. אני זוכר שהייתי ב'שיר שלנו' ו'בשמיניה', להבדיל אלף אלפי הבדלות, וכתבו עלי והיו פפרצי.

-זה לא מחרפן?
מאד. התקופה של 'השיר שלנו' חרפנה אותי. לא בא לי טוב שכל הזמן פנו אלי, לא מתוך סנוביזם. אני ביישן. זה מביך אותי כשאומרים לי "אני אוהב אותך" או "אני שונא אותך". עד היום פונים אליי או כרועי מ'השיר שלנו' או כ'צ'כוב' מהשמינייה.

-זה מדהים שאתה נמצא במקום שאתה נמצא - כי אתה גם צריך את זה וגם לא סובל את זה
בחודשיים שבין העונה הראשונה לשנייה של 'השיר שלנו', מצאתי את עצמי יוצא מהבית מאד פונקציונאלי - לחדר כושר, למכולת. ואני עוד הגעתי לשם מכמה שנים של משחק, אז תחשבי מה קורה לאנשים שזה קורה להם בבום, כמו נינט או רן דנקר. זה מחרפן. יש מחיר לתהילה. לא נהניתי מזה.

-אבל הנה אתה שוב בפרונט, סדרה תיעודית חדשה בערוץ 1. מה יש לערוץ 1 עם האירוויזיון, חוץ מארכיון?
ב-2 העשורים וחצי של האירווזיון היו קלאסיקות מעולות, אילנית, אבאניבי. זאת סדרה על 40 שנות השתתפות ישראל בארוויזיון. על התופעה, על הפריקים, על אלה שהשתתפו שוב ושוב בקדמים.



-איך אתה מבין את האובססיה הישראלית לאירוויזיון?
זאת שאלה שאני מנסה להבין ועדיין לא הבנתי. אולי כי זה אנחנו קטנטנים ופעם זה נתן לנו להרגיש שייכים לעולם.


ריאליטי? אולי כדי למנף את הצרכים שלי


-אתה חושב לפעמים על הביקורת שאומרת שאתה מתפזר?
חבר אחד אמר לי שאם הייתי רק שחקן, הייתי בתפקיד ראשי ב'הבימה'. אמרתי לו שאם אני ממש ארצה, זה יקרה, כי אני מכיר את האמביציה שלי. אבל אם הייתי השחקן ב'הבימה', הייתי גר בדירת חדר בדרום תל אביב, ולא בא לי. בא לי לחיות נחמד.

-מה לגבי ריאלטי?
היו תמיד פניות. ב'מחוברים' האחרון אני מודה שחשבתי על זה לילה אחד, עד שהטילו על זה וטו במשפחה. אמרתי לסוכנת שלי מיכל גבריאלוב, "בפעם הבאה, אם יש ריאליטי מעניין, תעבירי לי את האינפורמציה הזאת". כי אתה יכול לשבת על הגדר ולצקצק, או לקחת חלק במשחק. וזה המשחק היום.

-מה תשיג מזה שלא תשיג בדרך אחרת, חוץ מכל הנלווים שסבלת מהם ב'שיר שלנו'?
אז זה בדיוק מה שאני שואל את עצמי, רגע אחרי שאני חושב על זה בחיוב. אני הולך בדרך שלי, אולי קצת יותר לאט. כנראה שבגלל זה אני אומר "לא" בסוף.

-אז למה התלבטת בעצם?
לפעמים אני חושב שאוכל למנף את זה לצרכים שלי. לחנויות, לספרים, לבית הספר. לא יודע. את יודעת מה, הייתה לי תובנה עכשיו על החיים שלי תוך כדי שיחה: מבחוץ החיים שלי נראים נורא רועשים, אבל הראש שלי מאד שקט, אני ישן מעולה בלילה ולפעמים גם בצהרים. אז כנראה שאני לא צריך ריאליטי. אל תעבירי לי את האינפורמציה, מיכל.

-בבלוג שלך 'הרשימה', רשמת 10 דברים לעשות תוך 400 יום. אחד מהם היה לפגוש את אופרה וינפרי. נפגשת?
הגעתי למשרד שלה בניו יורק התחזיתי לשליח של רשת NBC עם ערמה של 100 מכתבים עבורה, ובכולם כתבתי לה וסיפרתי על הבלוג וכמה צפיתי בה כשהייתי נכה ושלמדתי ממנה הרבה על ראיונות ועל החיים. באתי בנונשלאנט, אבל זה היה יום ראשון והמשרד היה כמעט ריק. שמתי את המכתבים לכל אחד מהעובדים שלה על השולחן. לא חושב שהיא הייתה שם. קיבלתי מייל מהעוזר האישי שלה, שהמכתב הגיע. אבל יש לי תחושה שעוקבים אחרי הבלוג שלי. יכול להיות שאני נראה להם סטוקר... שלחתי לכל העובדים שלה מיילים אישיים. אני לא סטוקר, אני פשוט יסודי.

-ומה הדבר הבא ברשימה?
קיבלתי חוזה לספר שנקרא 'הרשימה' שמדבר על הגשמת יעדים ויזמות. אז אני עובד גם עליו.

-נו, אז מה הסוד שלך?
זה לא שלא חטפתי כאפות מהחיים, אני פשוט לא נותן לכאפות להשאיר אותי על הרצפה. אני לא מפחד.