"התחקירים מתרככים, בעיקר בטלוויזיה - לעיתונות המסחרית זה קוץ בתחת"

בשבוע שעבר גילה חנוך מרמרי, כמו שאר קוראי 'הארץ', כי שמו ושמות שאר עורכי העבר של העיתון, נמחק מבוקסת הקרדיטים. את התגובה שלו הוא פרסם באתר 'העין השביעית' אותו החל לערוך בחודשים האחרונים.

מרמרי לא שש לשאת את התואר עורך 'הארץ' במיל, אבל גם לא אהב כשהתקשרו לבטל לו את המנוי חינם פחות משנה אחרי שפרש מתפקידו, ולא, היחסים לא נגמרו יפה. עכשיו הוא עוסק בביקורת תקשורת ומקווה שהתחקיר העיתונאי המשמעותי לא ייעלם לגמרי, ויש לו גם רעיון איפה הוא יכול להתקיים ללא מורא וללא משוא פנים.

-איך זה לעסוק בביקורת התקשורת?
ה'עין' הוא עיתון לכל דבר, יש לו ממדים אחרים מעיתון יומי , גודלו כ-2% מ'הארץ' כפי שאני מכיר אותו. אנחנו 4 מקבלי משכורות, יש קבוצת פרילנסים ותורמי חומר שמציעים מאמרים. זה מאד קטן. אנחנו עושים הכל לבד וביד. אין רכזים ומפיקים.

-יש מקום פיזי, מערכת?
המערכת היא וירטואלית, כל אחד מביתו - אנחנו נועדים פעם בשבוע לישיבת צוות וגם זה נעשה במקום ציבורי, בבית קפה, וכשצריך אנחנו נפגשים לעניין זה או אחר, וכל אחד עושה את מלאכתו. יש בינינו הבנה ברורה, כמו בצוות קטן, מה השפה ומה הטון וחלוקת התפקידים. יש הרבה התייעצויות. יש לנו גם קבוצה יותר רחבה של אנשים שאנחנו מתייעצים איתם ברשת, של בעלי הטורים בקבועים. כל הזמן בחילופי מיילים. אם תראי אותי עובד, תשמעי דממה דקה, לכל היותר תקתוק מקלדת.

-יש קו חברתי-פוליטי ברור?
זה לא על לא סקלה של שמאל ימין בכלל. זה כן פוליטי במובן שהכל פוליטי - מקביליות כוח שאנחנו מנסים לחשוף ולפענח, אבל אין הנחות או נטל נוסף למי שלא משתייך לצד זה או אחר.

-חני לוז, שזכתה בפרס ביקורת תקשורת לצידך, לא תסכים איתך בעניין
אני מניח שלא.

-באוקטובר קיבלת את פרס ביקורת התקשורת, באותו מעמד זכתה חני לוז בבחירת הקהל על הפרויקט האישי שלה של ביקורת התקשורת מנקודת מבט של מתנחלת. בראיון לאייס היא האשימה את העין במגמתיות שמאלנית
חני לוז היא מפלאי העולם החדש - יושבת בביתה, אשת חיל, מגדלת משפחה וילדים ומרימה מפעל יחיד. ויש לה קהל, מקורות מידע ודעות, ויש לה קהל נאמן.

-ומה לגבי הטענה שלה ש'העין' לא מראה את הטיית התקשורת שמאלה, כמו שהיא טוענת?
היהודי שנפצע מכוסה בהבלטה בתקשורת, בעוד היבטים אלימים לא פחות - כשמישהו מהצד האחר של המתרס, שהוא אולי אזרח ישראלי לא יהודי או תושב השטחים - את זה קל לתקשורת המוסדית להוריד מהשולחן. אם במבצע עמוד ענן ירו טיל והרגו 3 עיתונאים פלסטינים וזה לא נחקר ואין מסקנות וצה"ל לא אומר כלום ומערכות משפט לא עוסקות בזה כראוי - נותר לנו לעסוק בזה כי זה לא גלוי. קולה של חני לוז נשמע וגם קולי נשמע וזה בסדר.

-כבר 5 שנים אתם עיתון מקוון - זה לא טריוויאלי. זה דורש הסתגלות מהקורא, נכון?
זה דורש מהקורא יותר. מצד אחד - זה שאנחנו עברנו לרשת - אני כותב שם הרבה שנים עוד שהייתי ב'הארץ' אז אני רואה את עצמי חלק מהצוות - זה גורם לכך שהמדיום נשתנה אז גם השפה והקצב משתנים. היום זה עיתון מקוון עם חשיפה גבוהה, עם פייסבוק פעיל, אנטנות כל הזמן קשובות ועם ניהול שיח עם הקוראים. בהתחלה לא היה מקום לטוקבקים, הוא היה אתר קשה לתפעול וסגור. זה השתנה רק במארס השנה. אבל אי אפשר לדבר על שקיפות ולהיות סגור - עכשיו אנחנו סוף סוף פתוחים ושקופים ואנחנו מנסים לנהל שיח עם הקוראים.

-מי הקוראים שלכם - ברנז'ת התקשורת?
הקוראים/הגולשים הם גם עיתונאים וגם אנשים שהנושא מעניין אותם, אולי חלק מהתקשורת בדרך זו או אחרת. עם הזמן אני מניח שזה יגדל.

-הדיאלוג הזה עם הגולשים מניב שינויים?
זאת כתיבה אחרת לגמרי, חדה יותר, גם בעניין של לעורר שיח וגם בעניין של לא להגיד שטות כי תקבל אותה בחזרה לפנים. זה עדיין לא דומה לשידור חי, אבל אם אני כותב לפרינט, יש קצב אחר - עד שזה יוצא ומופץ. וכאן הופ זה באוויר וזה חשוף. זה היה סגור בהתחלה גם מסיבות רעיוניות. ה'עין' הוא בן של ארגון, המכון הישראלי לדמוקרטיה. קודמי, המייסד עוזי בנזימן שהקים אותו ב- 1996, לא היה מעוניין לדעתי להיכנס לחשיפה כזאת. אבל היום זה כבר הופך להיות אבסורד.

-כבר אין לו"ז ודד-ליין?
זה גם שונה לגמרי. זה כל יום, כל היום. גם בשבת. אתה עושה סוויץ' במוח. כשיש פרשה או פרויקט, אז יש לחץ לקראת השחרור ויש גם עבודה בשבת, אבל מתרגלים לזה, לקשב מתמיד.

-האתר הוא בחינם. יהיה מצב שתדרשו עבורו חומת תשלום?
העין הוא ארגון קטן מידי לחומת תשלום. הוא לא נועד להיות עיתון מסחרי שמייצר הכנסה מתפוצה. זה עיתון לקהילה די יציבה, גם בגודל שלה וגם בשפה ובתחומי עניין. הוא לא צריך להיות סגור. אנחנו עיתונות ללא כוונת רווח, וזה אחד היצורים שיהיו זמינים יותר ויותר בעולם החדש. זה יהפוך למודל. מבחינה זאת, אנחנו נסיינים.

-כתבת על זה השבוע בטור שלך. אז איך עושים עיתון ללא כוונת רווח?
מכוון שיש כיום ידע אקדמי רב גם בתחומי תקשורת, גם במובן היישומי, אנחנו עוקבים אחרי מה שקורה במקומות אחרים - עיתונים ללא כוונת רווח הם חלק מארגון יותר גדול. יש ארגונים שמקדמים ערכים חברתיים כמו זכויות אדם או אקולוגיה, ואם הם יכולים בתוקף זה לאפשר לתורמים פטור ממס, זה יאפשר תרומות. ארגון כזה יכול להקים עיתון כמו 'העין'.

-זה יקרה גם פה?
הייתי רוצה שתקנת מס 46 א' שניתנת למלכ"רים שעומדים בקריטריונים חברתיים מסוימים, תינתן גם לעיתונים מקוונים. הרי אין פקודת עיתונות שאומרת ככה נראית עיתונות, מה שיש היא פקודת עיתונות ישנה.

-אז מה ייחשב עיתון?
ארגונים שיכריזו על עצמם כעיתונים ועובדים לפי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות ועיסוקם היחיד הוא בהבאת מידע לפרסום לתועלת הציבור. אני רואה מצב שתיקון כזה יוכל לעבור.

-יש עם מי לדבר?
לא יודע, יש שר אוצר חדש, הוא היה עיתונאי. אולי. הוא קובע מה יהיו המטרות הציבוריות. אפשר להגיד שהמטרה הציבורית היא לשמר את העיתונות החוקרת. יש בזה ערכים של אזרחות ומעורבות ציבורית, של ביקורת על השלטון.

-איזה שלטון מעוניין לעודד את זה באמת?
שלטון אמיץ ופתוח. יכול להיות שפוליטית יהיה קשיים להעביר את זה. אני מקווה שרוב צלול בדעתו בוועדת הכספים, שרוצה לשמר את העיתונות, יתמוך בהצעה כזאת, אם תוגש.

-אתה אופטימי
אם זה יצלח, תהיה פה עיתונות קטנה, ממוקדת ועצמאית בבחירת תחומי העניין ובחשיפה ובהבעת דעה, וזה יהיה לטובת הציבור.

-זה מה שקורה בעולם?
בשוק האמריקאי יש מגמה לעודד ולהציל עיתונות עצמאית שהיא ללא כוונת רווח. פרס הפוליצר ניתן בעקביות זה 4 שנים ברציפות לעיתונים ללא כוונות רווח, על פרסום תחקיר או דיווחים בעל ערך רב. עיתון כמו 'אינסייד קליימט ניוז' שזכה השנה, מורכב מ-7 אנשים שפרוסים בכל מיני מקומות, וחיים מתרומות ומשכר שמאפשר קיום. מתן פרס כזה לעיתון וירטואלי ולא ל'בוסטון גלוב' הוא הצהרה, כי גם ל'בוסטון גלוב' ול'אל.איי טיימס' יש תחקירנים.

-וממה ירוויחו העיתונאים? זה יבוא על חשבונם? עוד יהיו עיתונים רגילים?
אני לא מאמין שה'אינסייד קליימט ניוז' מתחרה ב'ניו יורק טיימס', לא בגודל ולא במשאבים, אבל הרבה כאלה יכולים לייצר מסה של חומר עיתונאי טהור, שחשוב שיהיה ברשת.

-מה מפריע לך בעיתונות היום?
עיתונות התחקירים מתרככת, במיוחד בטלוויזיה. היום יש מעט תחקירנים. התפוקה של התחקירן איטית, צריך סבלנות - תחקירן עובד על 5- 6 סיפורים בשנה. התחלות טובות לפעמים נגמרות במפח נפש. עיתונים לא יכולים להחזיק אותם. מעבר לזה, לעיתונות מסחרית, תחקירים זה קוץ בתחת. זה יקר ומסוכן, זה בסיס לתביעות. הנה ערוץ 10 התקפל מול שלדון אדלסון, והאיתותים האלה נקלטים בכל חברת הפקה וזכיין. קל יותר לרכך את זה ולעבור למגזין. אני מרגיש שזה כבר קורה. למרות שיש תחקירים ב'עובדה' וב'המקור' ולפעמים בחדשות. אבל מי יודע מה יהיה בעוד שנתיים? אולי נקבל מהם סיפורים מצוינים על הילד שהושלך בפתח הכנסייה וגדל כערבי, ויום אחד מצאו אותו כשהוא כבר סבא.

-לא אהבת את הסיפור על משפחת בלקינד?
אהבתי אותו מאד. זה סיפור יפה, מרגש ונוגע ללב, אבל זה לא הדבר האמיתי.

-מה הדבר האמיתי?
מה שעשה עמרי אסנהיים עם תרגיל צאלים ב'עובדה', ותחקירים של גידי וייץ או מה שעושה רביב דרוקר ב'המקור'. יכול להיות שלא נזכה לנפחים כאלה בשנים הקרובות, אבל אולי כן נזכה ליתרון כמותי, אם כמה מלכ"רים כאלה יעסקו בתחקירים פרופר, שם תהיה תוצרת. צריך להבין שמלכ"ר כזה, ברוב המקרים לא מספק מוצר סופי, בטח לא לטלוויזיה, כמו אתר התחקירים 'פרו-פובליקה'. הוא יכול להציע לרשתות חבילה של סיפור סגור, ממוסמך, לתועלת הציבור, שאפשר לקחת ולהפוך לפורמט של וידאו. יכול להיות גם מצב שגופי מחקר ייחדו תרומות וקרנות כדי לייצר תחקירים עיתונאים, שעיתונאי יעשה דוקטורט פרקטי מקיף בנושא מסוים. חברה דמוקרטית לא יכולה לחיות בלי עיתונות אקטיבית, חושפנית שתראה מה קורה מסביב.

-לא הרבה יסכימו איתך
אנחנו בעיצומו של התהליך. חלק מהתהליכים שהביאו כאן לשינוי כיוון ומנעו שחיתות וסיאוב, קרו בזכות חשיפה של התקשורת. הרי "האזרח הקטן" לא יכול להגיע לדברים כמו שיטת השקשוקה או לכך שסוחרים בנכסיו או בקרנות הפנסיה שלו, בעצמו, ללא תיווך תחקירן.

-האזרח הקטן יודע היום יותר ויותר
נכון, ומצד שני, יש היום כוחות עיתונאים שלא מצאו יותר את מקומם, ואפשר לתעל אותם. אם פליטי העיתונות יהפכו ליועצי תקשורת או יחצנים, מה שקורה בדרך כלל, נקבל עולם של לוביסטים, יועצי תקשורת ויחצנים, ומגיע לנו יותר. אני אומר את זה כאזרח.

-כתבת השבוע על העול של להיות עורך במיל'. מעבר לאירוניה, זה באמת עול?
חשבתי לתומי שאהיה "רק" 30 שנה ב'הארץ', הרי קודמי היה 50. אבל העולם השתנה - אחרי שסיימתי את תפקידי כעורך, לא הייתי רצוי יותר ב'הארץ', גם ככותב, כי פיתחתי קו אופוזיציוני - ומי צריך נודניק? לא הייתי מספיק מבוגר כשהתחלתי או מספיק קשיש כשסיימתי. בשלב מסוים, התואר במיל' יכול להיות מעיק. זה אולי סוחט חצי קריאת התפעלות לא חשובה, אבל זה עוד מעט 10 שנים, ומאז עשיתי עוד דברים.

-בשבוע שעבר ביטלו את קוביית הקרדיטים לעורכים לשעבר ב'הארץ'. אתה מצליח להבין למה?
אני לא מבין ולא צריך להבין.

-זה נכון שביטלו לך את המנוי חינם לעיתון?
ביטלו לי את המנוי אחרי פחות משנה. לא רק לי... גם לאלמנתו של זאב סגל. אמרו שם - אבל זה לא קשור למערכת. אחרי שקשרי עם 'הארץ' התנתקו, בא הטלפון ורצו להציע לי מבצע. מישהו שם אמר מספיק עם מנויי חינם, זה לא אגד ודן או חברת חשמל. אין חשמל חינם לכל החיים או עיתון לכל החיים. בואו נתנתק. הפרט יותר זכאי להתנתק מעיתון, עיתון יכול לשמור כמה ספיחים. אבל מצד אחד אתם מתנתקים ומצד שני אני נושא את התואר במיל' על גבי.

-ובכל זאת - זה קשה להיפרד ככה מעיתון שערכת על כך הרבה שנים
הפרידה היא רגשית ומערכת היחסים שהתקלקלה היא גם ברמה הרגשית. אבל יש דרכים לרכך את זה. התנסתי כעורך בניתוק יחסים עם עובדים קרובים, והייתי משתדל להשקיע בלרכך את זה, עד כמה שניתן. בהרבה ארגונים אני רואה שאתה נכס יקר מציאות כל עוד אתה שם. לתת לעיתונאי לדעת שאני רואה בו נכס יקר מציאות למרות הכל. ב'הארץ' היה מקובל שאנשים בכירים ממשיכים לעבוד גם 20 שנה אחרי הפנסיה, במלוא מרצם. את זה כבר לא רואים היום. אדם כזה, אולי המקורות שלו הלכו לעולמם, אבל הזיכרון שלו כבר 50 שנה במשמרת.

-היום זה יחסים קצרי טווח
כשאתה נכנס בדלת מסתובבת, ברור שגם תצא ממנה מתישהו. אז זה היה פחות ברור. השיטה הייתה שאנשים באמצע הקריירה ואין להם אופק קידום, עושים להם את השיחה הגואלת ובתהליך הדרגתי לעזור להם למצוא עתיד מקצועי אחר, וזה היה נעשה בסבלנות, וזה היה תהליך איטי ומוצלח, גם אם כואב. אבל עכשיו אתה לא נקשר נפשית לעיתון. החיסרון הוא גם שלעיתונים היום אין ידע ואין זיכרון - ואת זה רואים בקלילות החומר. אם פעם עבדו שניים לפחות על תוצר עיתונאי - כותב ועורך, היום זה שגר ושלח. אני מכיר בזה שהתקופה היא אחרת.

-מה דעתך על חומת התשלום של 'הארץ'?
זה מעשה נועז וחלוצי של אין ברירה. השאלה היא לאן זה ילך. כשהכל פתוח מסביב ואתר אחד נסגר, הוא צריך לייצר תוכן ששווה לשלם בשבילו. צריך לקוות שזה יצליח, כי איך ניראה בלי עיתון 'הארץ' כמו שהוא היה.