שניים שנפלו לאחרונה: אז מה ההבדל בין דנקנר לשי אגסי?

לאחרונה נשאלתי על ידי עיתונאית של עיתון כלכלי "איך אתה מסביר את זה שכולם מתנפלים על נוחי דנקנר, אבל איש לא אומר מילה רעה על שי אגסי?". "זה ברור", השבתי מבלי לחשוב פעמיים, "נוחי דנקנר תמיד ברח מהתקשורת בעוד ששי אגסי התמסר לה ותינה איתה אהבים והתקשורת החזירה לו אהבה".

אחרי שנפרדה מעליי, התעמקתי יותר בשאלה וניחמתי על תשובתי החפוזה. ההבדלים בין 2 האישים האלה והסיבות ליחס השונה שהם זוכים לו בתקשורת ובציבוריות, מורכבות יותר. בעצם אנחנו מדברים על 2 אנשים הניצבים בשני קצוות הסקאלה. בקצה האחד עומד נוחי דנקנר - "טייקון" כמו שאנחנו אוהבים לכנות אותם היום. איש שלא בנה שום מפעל, לא ייצר דבר ולא הקים אף חברה. או במילים אחרות: פיננסייר. הוא לא הקים את 'סלקום', הוא קנה אותה. הוא גם לא הקים את 'כלל פיננסים' ולא את 'שופרסל' ולא את 'מכתשים אגן' ולא אף אחת מעשרות החברות בפירמידה שלו. הוא קנה אותן. ובכסף של מי? לא שלו.

נוחי ידע לזהות הזדמנויות עסקיות ולהשתלט עליהן בכספי אחרים בעיקר. מה זאת אומרת? זה לא שהוא קנה חברות מכספו הפרטי - הוא הצליח בכוח הכריזמה שלו, לשכנע בנקאים וגופים פיננסיים (מה שנקרא מוסדיים) להלוות לו סכומי עתק תמורת שיעבוד העסקים שקנה, וכך הוא השכיל להקים פירמידה מרובת קומות, כשכל קומה קונה את הקומה שמתחתיה באותה השיטה, בכסף של הבנקים ושלנו (כן, כספי המוסדיים אלה כספי הפנסיה שלנו).

על פי שיטת הפירמידה, העומד בראשה ושולט בה, עושה זאת חרף העובדה שלא השקיע בה באופן אישי אף פרוטה. היופי שבשיטה הוא שבעוד שבנית את הפירמידה המפוארת בכספי אחרים, אתה אדון לעשות בה כרצונך (הדירקטוריונים ממילא סרים למרותך). אתה יכול לגבות דיבידנדים ושכר גבוהים, אתה מוזמן לשלם משכורות עתק לבני משפחתך ולמקורביך, ובעיקר - אתה יכול להתנהל כגביר בעיירה כאילו הכל באמת שלך.

כל זה טוב ויפה עד אשר החברות המרכיבות את הפירמידה מפסיקות להניב את הרווחים הגדולים, ואין לך מהיכן להחזיר את ההלוואות הגדולות שנטלת. המנוף מפסיק להניף ואתה נשאר על קרקע המציאות שקוע בחובות שאין באפשרותך לפרוע. זה בסך הכל עיקרון שיטת גלגול החובות העתיקה במסווה מכובד יותר. הפתרון החל על אנשים כמוני וכמוך, במצב דומה, הוא שלוקחים מאתנו את העסק ומכריזים עלינו פושטי רגל. לא כן כשמדובר ב"טייקונים". מסתבר שלגביהם חל דין שונה. מותר להם לקצץ בחובותיהם באופן שרירותי (קוראים לזה תספורת. זה נשמע אסתטי יותר). הבנקים מוחלים להם על חובותיהם והם יכולים להמשיך ולהתנהל כאילו לא היו דברים מעולם.

בזה הציבור מאס. הציבור לא מבין למה צריך להמשיך לשלם משכורות דמיוניות למנהלים בכלל, וקל וחומר למנהלים שכשלו, ועוד על חשבון החובות המצטברים. הציבור לא מבין למה אדם יכול להמשיך להתגורר בארמון ולהחזיק בנכסים פרטיים, לרוב בעת שחברותיו חייבות מיליארדי שקלים. כל ההסברים על ההבדל בין רכוש פרטי לחברה בע"מ, נשמעים כמו פלפול משפטי מתוחכם ותו לא.

לציבור קל לשמוח לאידו של נוחי דנקנר כי הוא כלל לא מכיר אותו. הוא כמעט מעולם לא התראיין ולא חשף את צדדיו החיוביים (בהנחה שישנם גם כאלה), ולכן, בעת צרה הוא מצטייר כנסיך האופל. שי אגסי הוא כל מה שנוחי לא. הוא לא נפל לקטגוריית הטייקונים: אגסי שייך לקטגוריה שונה לגמרי, זו של "הכוכבים", או אם תרצו - "המצליחים".

הוא הגיע לתפקיד השני בבכירותו בתאגיד הענקSAP , הוא ויתר על האופציה להיות מספר אחת בארגון לטובת הגשמת החזון שהיה לו - החלום לייצר שחרור מהנפט הערבי. מי לא היה שותף לחלום הזה? הוא נרתם במלוא אונו ומרצו לקידום הרעיון מבלי ליטול הלוואות מהציבור.

הוא הקים עסק וכשל. הוא כשל כי הרעיון לא היה בשל. הוא כשל בגלל החלטות אסטרטגיות שגויות ובגלל שתעשיות הרכב הענקיות שחשו מאוימות, יצאו נגדו במלחמת חורמה. אבל, כל זה לא חשוב, מותר להיכשל. אין כל בושה בכישלון, הפחד מהכישלון הוא בושה, הפחד להעז הוא בושה.

האנשים המצליחים ביותר בעולם, בכל התחומים, רושמים לחובתם יותר כישלונות מהצלחות. הם הצליחו כי לא נבהלו מכישלונותיהם והמשיכו לנסות. שי אגסי לא לווה כסף מאף אחד ולא חייב כסף לאף אחד. בקיצור, הוא ההפך הגמור מנוחי דנקנר. כשהמשקיע העיקרי שלח אותו הביתה בבושת פנים מהמיזם שהוא היה אביו מולידו, הוא פרש בשקט כדי להגות את הרעיון הבא, הרי זו דרכם של יזמים.

אך זה לא ההבדל היחידי. שי אגסי מעולם לא עלה לכלות פניהם ולא נישק את ידיהם של מכשפים דתיים מנתיבות או משדרות ולא דרש בעצתם, כמו שנהג לעשות דנקנר וכמה מחבריו לדרג הטייקונים, שהקשיבו למכשפים והשאירו לציבור לשלם את חשבונות הייעוץ האלוהי שהם קיבלו.

ואולי זה כל ההבדל כולו.

גינגי פרידמן הוא מנכ"ל ADMAN- החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת