פשוט ועובד: אימפרזה עם אהבה חסרת פשרות ואמא מאוכזבת

בשורה התחתונה: הפרסומת מתמצתת באופן הכי פשוט ומינימליסטי את האמת הגדולה של מיתוג: המודעות למותג מחייבת שלב קודם של התאהבות והתלהבות.

זה כמעט ברור מאליו: אנחנו רוצים ללמוד לכתוב מלים שנחרטות על לוח ליבנו. רגע, נלך צעד אחד אחורה: אנחנו רוצים להגיד מלים שהן קריטיות לתחושת הנינוחות הקיומית שלנו. לכן, כל כך ברור מדוע תינוקות מתחילים בלומר 'אמא' ו'אבא' ו'בקבוק'. לכן מאד ברור שכשנגדל קצת ונתחיל לאחוז עפרון ביד - נרצה לדעת לכתוב את השם שלנו, אמא ואבא.

בדיוק בדיוק מאותה סיבה מתקיים, בהוראת הקריאה והכתיבה, הגל של "אוריינות חזותית" שגורסת כי אנו חווים את חיינו בתמונות ולא באותיות. סימולטאנית כאן ועכשיו ולא באופן סדרי מחושב. ובדיוק מסיבה זו ישנה הבנה עמוקה בקרב מחנכים כי קריאה צילומית של מילה יעילה יותר מקריאה דידקטית של אות אחרי אות.

בדיוק על בסיס תובנה זו בנויה שפת הסימנים של החירשים. תנועה אחת חוסכת מספר מלים והרבה אותיות. תראו למשל כמה הרבה מלים יש בשיר "אני ואתה נשנה את העולם" לעומת מספר התנועות המועט של שפת הסימנים, בקליפ של בנק הפועלים לטובת "שפה אחת" של חירשים ושומעים.



למעשה - מילה שנקשרה נפשנו במשמעות שלה מצטלמת במוחנו כמו סמל. את הסמל "נקרא" בשבריר שניה. יש שנלמד לקרוא אותה אפילו לפני שנדע את האותיות מהן היא מורכבת. לכן לימוד קריאה נעשה, בחלקו, "אחורה": קודם נצלם את המילה ורק אחר כך נלמד לפרק אותה לאותיות.

הדרגה האמוציונאלית ביותר של מילה אינה אחרת ממה שאנו מכנים "לוגו" - סמל שמקפל בתוכו את כל מסד התחושות והמחשבות שאנו מיועדים לחוש כלפי מותג מסוים. סמל שחוסך הרבה מלים ותיאורים רגשיים ומפעיל אותם בכל פעם מחדש. המותג הזה יכול, באותה מידה, להיות "אמא" או "אמפרזה".
בקליפ של סובארו אמפרזה אנחנו עדים לעלילה התמציתית של קיצור תולדות המיתוג, או הפנמת שפה כתובה.

הברור מאליו הוא שהמילה הראשונה שזאטוט יכתוב היא "אמא". הפרסומת נשענת על הברור מאליו ומאלתרת עליו. בסרטון ברור לנו שמדובר במילה הראשונה שהילדון כותב. ההורים נפעמים, והאמא מאותתת לאבא בתנועות שפתיים 'אמא'. כשמסתבר לנו שהמלה מתארכת ושהפעוט כותב "אמפרזה" - ברור לנו שהאקט הפשוט הזה מקפל את כל מה שסובארו רוצה להטמיע במוח קהלי היעד: את האהבה חסרת הפשרות והלא בהכרח רציונאלית למותג אמפרזה.



הקליפ מעביר את כל הרעיון הזה בפעולה אחת ברורה ומינימליסטית. ברור שהמכונית ממוצבת כרכב נחשק, גברי - משפחתי ומעורר בטחון יחד עם ריגוש. מה עוד נותר לומר בתקשורת רזה ומדויקת שכזו מלבד להראות את האמפרזה חונה בחצר הבית וכמובן, כ-gag סיום הכרחי - את אכזבתה של האם?