"אני לא נבהלת בקלות; אני מסחטת טוקבקים, עברתי הכל, כולל איומים ברצח"

זה לא יהיה מוגזם לומר שהפוסט של אריאנה מלמד על אונס שעברה לפני 40 שנה, התחיל את כדור השלג המהיר שהביא לפיטוריו של השופט ניסים ישעיה, אחרי שהביע את דעתו המלומדת על הנאתן של נשים אחדות לאונס.

הדברים האלו והתגובה שלה, שכללה גם אזכור של 2 שופטים אחרים שחולקים איתו את הדעה המעוותת הזאת, הביאו את מלמד לסדרה של ראיונות עיתונאיים, וגם לדיון של הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, ואולי - מי יודע - גם לכך ששופטים יעברו הכשרה לפני שהם באים לדון בעבירות מין.

בראיון לאייס, מלמד מסבירה כי זה "לא היא, זה הפייסבוק שחולל את השינוי הזה". וחוץ מזה, יש לה - למלמד - עוד כמה עניינים חברתיים חשובים לקדם בעזרת הרשת החברתית, ורק שתדעו, אף קבוצת שנאה לא תעצור אותה.

-השבוע פרסמת בפייסבוק פניה לנשים לא לכתוב שם סיפורים אישיים עם שמות
זה לא שבפייסבוק מותר להגיד הכל. ברגע שאני מרשה לתגובות להתפרסם על הקיר שלי, אני חשופה לביעות דיבה. כשהיה מדובר בעיתונאית שמכירה את החוקים, זה משהו אחד, אבל כשזה אמא של בת מבית ספר של הבת שלי, אני לא יכולה להרשות את זה.

פנו אלי מאות נשים בפרטי שאמרו "גם אני עברתי מקרה דומה" - ועם תמונות - נתתי לכולן תחושה של חיבוק וירטואלי. אבל אני לא יודעת ולא יכולה לטפל. אני רק יודעת שצריך לטפל ומיד. אני לא יכולה להגיד להתלונן. כשיש בתוך המערכת שופטים ושוטרים עם תפיסת עולם פורנוגרפית, אני מבינה שנשים לא ששות להתלונן.

-סיפור השופט ישעיה התגלגל מהר מאד בעקבות הפוסט שלך
כשראיתי את הפרסום של הדס שטייף על השופט ישעיה ועל מה שהוא אמר על נשים שנהנות מאונס - זאת הייתה הפעם השלישית ב-10 השנים האחרונות שאמירה כזאת מגיעה משופטים. בפעם הראשונה זה היה ציון קפאח שכתב ב-2003 בהחלטה לשלוח למעצר בית של עבריין מין שביצע עברות מין בילדה בת 9, שלילדה יש "אופי מתירני". הייתי בטוחה אז שהשופט יעוף למחרת, וזה לא קרה - הוא קודם למחוזי. ב-2007, השופט אהרון אמינוף כתב במשפט של אב שאנס את בו המאומצת מגיל 6 עד 16 - שהיא נהנתה מתשומת הלב. כתבתי אז טור נגדו ב-ynet על איך זה מרגיש להיאנס יום אחרי יום אחרי יום על ידי האבא המאמץ. הייתי בטוחה שהוא יעוף, אבל הוא נשאר עוד שנתיים עד לפרישה.

-אז מה השתנה עכשיו?
עכשיו יש הבדל גדול - יש פייסבוק.

-איזה שינוי עושה פייסבוק?
אני לא משתמשת בפייסבוק שימוש תמים, אני מכוונת מטרה. כשכתבתי על האונס שלי, ידעתי מה אני רוצה. יש לי את הסיפור שלי ועיבדתי אותו במשך 40 שנה וחשבתי שזה המקום הנכון להשתמש בו בצורה האפקטיבית ביותר - וצדקתי. עד הצהריים היו משהו כמו 6,000 תגובות, זעם ציבורי מקיר לקיר.

-אז את הבאת לכך שהשופט יעוף אחרי יום?
אני לא יכולה להגיד בוודאות שהוא הועף מכל תפקידיו הציבוריים בזכות מה שכתבתי בפייסבוק, אבל היתה לזה השפעה. ב-ynet ביקשו שאכתוב על זה טור, וגם שם היו לזה מאות תגובות. זה המשיך להזמנה לריאיונות מקיר לקיר ואחרי כן הוזמנתי לוועדה לקידום מעמד האישה, ושם היה לי הכבוד לשמוע מהשופט מיכאל שפיצר, מנהל בתי המשפט, שהוא לא ידע על השופט אמינוף ואמר שהשופט ישעיה התנצל.

הדיון היה בנושא הצורך להכשיר שופטים לדון במקרים של עברות מין, אבל עוד לא הגענו לזה. אני מתכוונת להפעיל לחץ ולפעול בנושא, לשבת על זנב של שופטים ולעשות עבודה. בשביל זה הפייסבוק לא מספיק. הגיעו אלינו שופטות בדימוס ועורכות דין שהיו עדות לשופטים נוספים שאמרו דברים כאלה. אלה 2 מכות מדינה - השופטים שדיברו כמו שדיברו, והנשים שלא היה להן כוח לדבר.



-אז מצאת את עצמך מנהיגה של נשים שלא מצאו מקום אחר לספר את הסיפור שלהן, אלא על הקיר שלך?
לא התכוונתי. אני לא טיפוס של מנהיגה, אני בנאדם של עבודת צוות.

-איך את מבינה את התגובה המהירה לאחר שהעלת את הסיפור שלך?
זה מה שפייסבוק עשה. התגובה הראשונה של בתי המשפט היתה התנצלות, והם חשבו שזה מספיק. אבל הם טעו. אז כתבתי ב-ynet בערבו של אותו יום שהוא צריך ללכת הביתה, כולל מתפקידו בוועדת האיתורים ברשות השידור, והוא אכן הודח, וזאת הייתה השתלשלות המקרים הכי מהירה שקרתה בעקבות גילוי כזה.

-היו כאלה, גם נשים, שמיהרו לטעון שזה משפט שדה
את מתכוונת ליעל ערבה שולדמן, עיתונאית כושלת שחיה בלונדון. וגם יעל פז מלמד, שתאכל בסוף את הכובע. משפט שדה זה בדרך כלל פעולה במסגרת החוק הצבאי, כשאין שופט ואין דיין ואין אף אחד. פלוגה מחליטה שאחד מחבריה עבר עברה אומרת לו את זה ויורה לו בראש. זה משפט שדה.

-זאת היתה גם האשמה נגד תא העיתונאיות במקרה עמנואל רוזן
הדברים של עמנואל רוזן היו ידועים 15 שנה. מביך. לא פחות מביך היה הפוסט של רביב דרוקר על רוזן והשתיקה של בן כספית. הוא פוטר לפני 3 שנים מערוץ 2 בעקבות שימוע על עבירות מיניות והטרדות. בערוץ 10 שאלו אותו מה קרה בדיוק בערוץ 2 והוא לא ענה לעניין. צריך לזכור - הוא נחשף על ידי עתון הארץ, שיכול היה להרשות את זה לעצמו, לא בפייסבוק ולא בתא העיתונאיות. הסיפור של שרון גל התחיל בתוך הערוץ שלו .

-מה היה קורה אם "א' מבית הנשיא", אורלי רביבו, היתה כותבת פוסט?
אני חושבת שהיא לא הייתה יכולה לכתוב את זה מייד אחרי, אבל לו זה היה קורה היום, והיא היתה כותבת, היו משכנעים את כבוד הנשיא לעוף. בפייסבוק יש אפשרות לראות מה עשרות אלפי אנשים חושבים באותו נושא. לא רק לתקשר עם המון אנשים, אלא לראות איפה אתה עומד במערך הדעות הכללי בציבור, בקבוצת השווים שלך.

אופי העבודה של היום והמשפחות הגרעיניות הקטנות, גורמים לכך שאנחנו מקבלים תמונת מציאות מהטלוויזיה, אבל זאת תמונת מציאות מוכתבת. ואז בא פייסבוק ואומר מה אנשים באמת חושבים, לא בסקרי דעת קהל, אלא בעצמם. תא העיתונאיות קם בתקופה שבה פייסבוק הפך לכלי הפצה שמאפשר להפיץ דברים שאי אפשר להפיץ בתקשורת רגילה, כי היא לא מעוניינת בהם. בעקבות הווידוי שלי, באו העיתונאיות שרון שפורר ואורה קורן עם הווידויים שלהן וזה נפלא בעיני.

-אז הגענו אל הנחלה?
ממש לא. עיתונאית מובילה בארצנו, עם קריירה יותר ענפה משלי, פנתה אלי כדי לשתף אותי במשהו שקרה לה לפי 40 שנה, בגיל 12, ואמרה שהיא לא יכולה לחשוף את זה. המצב שבו קורבן שעברה אלימות, לא מסוגל לדבר על העברה, הוא המצב הנורא שפייסבוק יכול לפתוח.

-מה יקרה עכשיו, אחרי שהוצאת את הסיפור האישי שלך?
צריך לעשות פולו-אפ. ציפי לבני התחייבה להגיש המלצות תוך חודשים בנושא הכשרת השופטים. אני אנדנד, אעקוב אחרי הנהלת בתי המשפט.

-מי הגיבורה הנשית שלך?
בוועדת הכנסת שאלו אותי את זה. אמרתי שזאת א' מכיתה ד' בבית הספר של הבת שלי. אבא של אחת הבנות בכיתה שלה התעמר בגוף הקטן שלה. היא סיפרה לאמא שלה, הקיאה ובכתה, ולא הלכה לבית הספר. אבל למחרת היא אמרה לאמא שלה: "אני לא אתן לו לנהל את החיים שלי, בואי נלך למשטרה". ועכשיו האיש במעצר עד תום ההליכים והיא מקבלת טיפול מהמדינה. היא הגיבורה שלי.

-אז פייסבוק מעצים נשים שעד עכשיו היו רגילות לשתוק?
נשים תמיד ישבו בשקט בצד. פייסבוק שינה את זה. פייסבוק נותן הגנה מסוימת, את אפילו לא יוצאת מדלת אמותיך, ולא צריך להתלבש יפה.

-את חושבת שעכשיו גברים יחשבו קודם לפני שהם מציעים הצעות מגונות לעובדות/קולגות/נשים בכלל?
גברים ישנו את המהלכים שלהם מחוסר ברירה. זאת העוצמה של פייסבוק. קחי למשל את סיפור המחאה נגד הגז. הסיפור הזה תפס תאוצה והממשלה מתחילה לעסוק בזה בזכות ישראל יקרה לנו - 11 אלף חברים שהקימה העיתונאית חנה קים, והיא עושה עבודה בהיקף שאין דוגמה לו. עיתונאים מצטטים את 'ישראל יקרה לנו' כאילו זה גוף פוליטי.

אני חושבת שפיסבוק בישראל הוא כלי אפקטיבי לשינוי תודעה, ומשינוי תודעה לשינוי מציאות זה כבר תלוי במי שמשנה את התודעה. אפשר להתחיל בפייסבוק אבל אי אפשר להישאר בו.

-מה השתנה בעיתונות מאז שעבדת בפרינט?
אני כ-18 שנה באינטרנט - עוד לפני שהיה בישראל. הרבה דברים השתנו, הסבלנות לקרוא סדינים נעלמה לגמרי. המהירות שבה עיתונאים אמורים לספק חומרים היא בלתי אנושית. הפכנו להיות עבדים 24/7. הפרינט מת - כך אומרים. אני כבר עשור לא קוראת עיתוני פרינט, הכל באינטרנט. אני מנויה על הוושינגטון פוסט ועל הניו יורק טיימס, על 2 עיתונים בגרמנית ואחד בצרפתית. וקוראת דבקה ורוטר.נט. מקורות המידע שלי מגוונים.

-כמה זמן את מבלה מול המחשב ביום?
5-6 שעות. אבל אני גם קוראת ספרים וגם אמורה לצפות בטלוויזיה כדי לכתוב על זה. בפייסבוק אני לא יותר משעה ביום. אם את מתמקדת באקטיביזם, את צריכה הרבה נוכחות שם. ויש בפייסבוק עדיין תחושה של קהילה, שרוצים לעזור לכולם. זה יותר חינני מהרחוב הישראלי וגם הרבה פחות מזיעים. פעם היית צריכה לחכות לעיתונאי כדי לספר סיפור אישי נורא, בדרך כלל כדי לקדם איזה סרט. אבל אור השמש מחטא ויש הרבה אור שמש בפייסבוק.

-מה עוד היית רוצה לעשות בעזרתו?
אני רוצה רפורמות בכל מיני אגפים חשוכים במציאות, כמו נושא האימוץ. פייסבוק הוא מקום מדהים להוציא מהמחשכים תופעות שליליות כמו הונאות באימוץ, או העובדה שלישראל הגיעו הרבה יותר ילדים חולים ופגועים מכדי שמישהו מוכן להודות. לראשונה אני מובילה עכשיו מאבק של הורים שפנו אלי בעקבות פוסט שלי בפייסבוק. עשרות זוגות שאימצו ילדים שהובטח להם שהם בריאים, ולא כך התברר בדיעבד.

-למרות התגובות האוהדות הרבות, את לא רק אהובה בפייסבוק
הקימו לכבודי קבוצת שינאה בעקבות פוסט שהוצא מהקשרו, מישהו אמר שקראתי לחיילים יודו-נאצים ושלחו אותו לאתרי הימין ומצאתי את עצמי בעין הסערה. נכנסתי לקבוצה וגיליתי שם מאות אנשים שדרשו את פיטורי מ-ynet. אפילו הלכו להתלונן עלי במשטרה בטענה שיש חוק נגד זילות השואה, אבל אין חוק כזה.

-נבהלת?
אני לא נבהלת בקלות. אני מסחטת טוקבקים מצד הימין. עברתי כבר הכל - מטוקבקים, כולל איומים ברצח, כולל "אנחנו יודעים איפה את גרה ואיך קוראים לילדים שלך". לו הייתי עיתונאית פלסטינית, הייתי נבהלת נורא.