סודות מחדר השיפוט בקאן: דיל, הצבעות והצ'אפחה לגרמני

יום השיפוט הראשון, 08:30 בבוקר. מסביבי בחדר השיפוט - הכל מלבד המוכר והמרגיע. ערב רב של פרצופים, צבעים ושפות, 6 נשים, 20 גברים ולכולם מבט שאומר: פעם ראשונה בים? "לא, לא פעם ראשונה. כלומר כן, כשופטת...אבל בקאן כבר הייתי, וגם שפטתי בעבר, אתם יודעים, בישראל, you know Israel?, המדינה הזאת עם הפלסטינים, ושוק מקומי מצומצם ומשבר כלכלי..."

זה לא באמת עניין אף אחד! לא כי זה לא מעניין, אלא מפני שלניקו היו את אותן חששות רק בספרדית, יושיקי התרגש ביפנית וג'וג'ו נלחץ באנגלית במבטא הודי כבד. כולם הגיעו לקאן חדורי מוטיבציה על מנת לשפוט בתחרות מקצועית, מתוך אהבה למקצוע והבנה במקצוע. כל אחד עמס על גבו את חרדותיו מאותו מפגש ראשון בחדר השיפוט, ולכל אחד מהם מטען לוקאלי-תרבותי לא פשוט שהוא מביא איתו .

פעמים רבות מצאתי את עצמי נדהמת עד כמה המטען שלהם דומה לשלי, כמו שנאמר - Same shit only in English/German/French ....ברגע אחד הפכו הגישושים ולחיצות הידיים החלושות למסע קצר אך אינטנסיבי, אל לב המכנה המשותף הבינלאומי שחיבר את כולנו יחד-קריאייטיב במיטבו.

מארק טוטסל, נשיא חבר השופטים, ומנהל קריאייטיב ראשי של הרשת הבינלאומית - ליאו ברנט, נותן לנו מפה וירטואלית לחיפוש האוצר-עבודות הדיירקט הטובות ביותר בעולם. הוא מסביר לנו שכיום דיירקט זה הכל וכל דבר, ובלבד שיש בכוחו ליצור קשר ישיר ומיידי עם אנשים, מיקרו-מערכת יחסים, ולשנות את התנהגותם.

זו הגדרה רחבה וככזאת היא משאירה לנו טווח פעולה להביא את הפרשנות האישית שלנו לקווסט הזה. אנחנו מתחלקים רנדומלית ל-5 קבוצות ויוצאים לדרך. לפנינו 222 (!!!) קייסים לצפייה, טאבלטים עליהם מתבצעת ההצבעה, מסך טלוויזיה גדול ואינסוף עוגיות וקפה...

בשלב הזה כמעט ולא נערכים דיונים בחדר השיפוט למעט במקרים חריגים בהם יש חשד לעבודה מזויפת, או כאשר אחד השופטים מרגיש צורך להוסיף על מה שנראה בקייס.

אנחנו צופים ומעניקים ניקוד:
1-3 - סתאאאאאאם
4-6 - עבודה טובה וראויה, כנראה תיכנס לשורט-ליסט ולא יותר (אני מזכירה, שורט-ליסט זה וואחד פרס!)
7-9 - ללקק את האצבעות.

ואנחנו מלקקים, מעט, ובכל זאת, כשזה טוב-זה נהדר, וכשזה לא, ורוב העבודות הן כאלה, הן מנופות מהר ובמקצועיות כמו היינו דרק שפרד (...מהאנטומיה... של גריי...). ובשעה 22:00 בלילה, 13.5 שעות אחרי שהיום הזה התחיל, אני מדדה אל חדר המלון עייפה אך מרוצה - יום השיפוט הראשון, המרגש והמסעיר, נגמר.

יום השיפוט השני והשלישי נראים אותו הדבר. שוב חדר שיפוט, שוב צוותים רנדומליים, שוב רואים, ושוב מדרגים, והילדים מתקשרים מהבית ואני לא עונה כי "עניתי-פיספסתי" והראש עובד מהר, מפנים מסרים, מנתח נתונים והטוסיק כואב...אבל רגע, סטופ. אני רוצה להבהיר דבר אחד: נכון שבגלל כמות העבודות האינסופית, השופטים נכנסים למצב עבודה רובוטי כמעט- צופים מבינים ומדרגים סימולטנית ו-בום לעבודה הבאה, אבל...כל השופטים ללא יוצא מן הכלל הם אנשי קריאייטיב, כולם הגישו בעבר או בהווה עבודות לתחרויות וכולם מכירים היטב את העבודה הקשה המושקעת בסרטי ההגשה, את ההשקעה הכספית הלא מבוטלת ובעיקר את היצירה הקריאטיבית היומיומית שנדרשת בעבודה המוזרה הזאת שבחרנו לעצמנו, אשר מביאה אותנו, כל שנה באמצע יוני, לכסוס ציפורניים בציפייה מתוחה לדבר השופטים בפסטיבל קאן.

וההבנה הזו שלנו מדביקה אותנו כבר שלושה ימים לכיסא, וממסמרת לנו את העיניים למסך מתוך כבוד אינסופי לעבודות שעשו את דרכן מכל העולם אל החדר הזה וליוצריהן מלאי התקווה. ולכן אנחנו לא מחפפים וממשיכים במלוא הרצינות קדימה אל הקייס הבא. וביום הרביעי, 08:30 בבוקר, אנחנו מתחילים עם 271 עבודות.

271 עבודות שהן פרי עבודת הזיקוק של 25 שופטים שעברו ביניהם על 2578 קייסים במשך 3 ימים. אנחנו מתחילים את הדרך הארוכה אל השורט-ליסט, אותה רשימה שכבוד להיכלל בה. הרשימה שהיא מחד המשוכה הראשונה בדרך לאריה ומאידך, עבור רוב העבודות, התחנה האחרונה.

היום, עוברים שוב על ההההכל. צופים מחדש בכל סרטי ההגשה ובחומרים הנלווים ומקיימים דיונים על כל עבודה ועבודה. גם הפעם ההצבעה היא אישית וע"ג טאבלטים, אבל עכשיו הציון מורכב מ-4 פרמטרים: קריאטיביות, אסטרטגיה, אקסקיושן, ותוצאות.

16 שעות אחרי 08:30 בבוקר, לאחר שנסכמו כל הפרמטרים, הועלו כל הטיעונים בעד ונגד, התקיימו הצבעות והצבעות מחדש, התרוקנו הסוללות של האייפדים ומולאו שוב, ואחרי עוד קצת קוועץ' ותספורת בקצוות - נולדה לנו שורט-ליסט יפהפייה במשקל 247 קייסים. (כ-10% מסך ההגשות המקורי לקטגוריה). הברית תתקיים למחרת, או אז נחתוך בבשר החי ונעניק אריות.

היום החמישי (והאחרון לשיפוט) 08:30 בבוקר. "היום הולך להיות קצר, ואז אני בים", חשבתי לתומי, שהרי כבר צפינו 100 פעם בכל הקייסים, וכבר אמרנו את כל מה שהיה להגיד. היום באים-מצביעים-הולכים. אז זהו, שלא!

אנחנו מתחילים להצביע על כל עבודה. כולם מניפים את הידיים, וניק, מצוות הפסטיבל - סופר עם האצבע את כמות הקולות (נורא היי-טק...). רוב של 2/3מקדם את העבודה שלב (משורט-ליסט לברונזה, מברונזה לסילבר ועד לזהב). ממשיכים להתדיין ולנסות לשכנע, והכל באווירה חיובית, והטיעונים אינטליגנטים ולעיתים משכנעים.

ועכשיו תשאלו: פוליטיקות יש? ודילים? ואינטרסים? אז אני מניחה שיש הכל מכל וכל, אבל לא גס ולא נראה לעין והשיפוט אובייקטיבי. וגם אני מעלה טיעונים בעד עבודות שצדו את עיניי ולא זכו להכרה הולמת, ואני שוטחת את הנימוקים בפני חבריי, שחלקם מהנהנים בהסכמה וחלקם לא. ושוב מצביעים, והפעם עוד כמה ידיים מתרוממות, ויש רוב! והנה, אני, הדס ליבר, בת לשפרה ויעקב מפתח תקווה - זיכיתי את עבודה XXX באריה במקום שתסתפק בשורט-ליסט, חתכ'ת הישג!

(במקרה אחר, טענתי בגנות עבודה אחרת ודפקתי לה ת'גולד. יותר לא אוסיף כי הקולומביאנים מפחידים אותי...) וכשמצביעים עבור עבודתו של מי מהשופטים, הוא מגורש מן החדר ועומד בחוץ אחוז ציפייה לשמוע את מחיאות הכפיים שאומרות-זהב, אח שלו, לקחת זהב. וכשהוא חוזר לחדר, כולם עושים לו כבוד: אלכס מגרמניה לוחץ לו את היד, מנואל מפורטוגל מדביק לו נשיקה, ואני, אני דופקת לו צ'אפחה.

ובסוף היום, בסוף סוף סוף היום, אחרי שהענקנו 13 אריות זהב, 19 כסף ו-28 ברונזה, הגיע הרגע להצביע על עבודה אחת, מתוך זוכי אריות הזהב, אשר היא בעינינו (לפחות 2/3 מאיתנו) הראויה ביותר לקבל את הגראנד-פרי - הגביע הקדוש של פסטיבל קאן.

זו נראית החלטה קלה, אבל עוברות לא פחות מ-3 שעות ו-3 הצבעות עד שאנחנו מצליחים להגיע לרוב, כי דווקא בנקודה הזו, באמצע הלילה כשכולנו עייפים, זה הזמן להיזכר בחשיבות המעמד והתפקיד שלקחנו על עצמנו, ולא לחפף אפילו לרגע. אנחנו מתווכחים בלהט שלא היה מבייש סרט פרקליטים הוליוודי, ולבסוף מעניקים ל- Dumb ways to Die המפורסם והראוי ראוי ראוי, את האלפא-ליון, מלך הלהקה - הגראנד פרי.

סוף השיפוט. סוף סוף. סוף.

הכותבת היא סמנכ"לית הקריאייטיב במשרד הפרסום JWT ישראל