בכיר ב-RTL: "בגרמניה היתה אינפלציה של תכניות כשרונות, לצופים היתה רוויה"

מרקוס קוטנר מודה שהוא מוקף נשים שלא אוהבות ריאליטי - אשתו, אחותו וגם אימא שלו לא מתלהבות בכלל מהז'אנר שקוטנר אחראי עליו ב-RTL. מנהל תכניות הבידור והריאליטי בשל הערוץ הגרמני בן ה-41 מודה שהוא מבין לפעמים למה.

"הן לא אוהבות את הרווק, גבר אחד מוקף נשים שכולן רוצות לזכות בו. הקונספט הזה מאד לא לרוחן. אבל אצלנו 'הרווק' הוא לא כמו גבר בהרמון שכולן רק מתיפיפות מולו ומנסות למצוא חן בעיניו. כולן נשים עם קריירה, אקדמאיות, יש להן חיים מלאים, הן דעתניות. אז נכון, הן גם רוצות להתפרסם ובגלל זה הן שם, אבל הן גם מחפשות קשר אמיתי, ויודעות לא פחות ממנו מה הן מחפשות. ואם יש תכנית שבה אף אחת מהן לא מתלהבת ממנו, אנחנו לא נתערב, כמו שלא נתערב אם הרווק לא יתן את הוורד למי שנראית לנו הכי מתאימה מבחינת ריטינג ועניין.

-אני לא מאמינה, אין התערבות של ההפקה בתוכן?
לא. אני אומר לך, אם הן לא אוהבות את הרווק, אז זה מה שיראו בתכנית. הקהל הגרמני מאד רגיש לזיופים ואני חושב שאם זה מה שקורה במהלך התכנית, זה מה שמעניין בה, גם אם זה לא מה שתכנננו".

קוטנר, שמנהל מ-2009 את אסטרטגיית פיתוח התוכן של הערוץ הגדול בגרמניה וניהל את מחלקת הבידור, הגיע לכאן לכנס MAD של העיתון גלובס שנערך השבוע, והיה בין שופטי תחרות הפיצ'ינג של 'ארמוזה פורמטס' - פורמג'יניישן, שבה זכה ליאור לדרמן עם הפורמט whose house is it anyway.

בפגישה שנערכה לפני התחרות, הסביר קוטנר מה הוא מחפש: "אנחנו מחפשים פורמט חדש, שיהיה בו משהו אמיתי וגם משהו מוכר, שיהיה קל להתחבר אליו. אנחנו כבר לא מחפשים סיפורים עצובים או קורעי לב, אלא רגש ובידור. מה שכן, אני חייב לומר שאני לא חושב שיהיה עוד דבר כזה 'הדבר הגדול הבא'. בטלוויזיה היום יש הרבה מהכל, ויש כל הזמן יותר ויותר ערוצים שפונים לקהל מצומצם ונושאי. אני לא חושב שפורמט אחד יכול להצליח בכל העולם, ולא את זה אני בא לחפש פה. זה חלק מהעולם המשתנה, ואני חושב שזה גם אומר משהו עלינו. כשהייינו קטנים, היו בגרמניה 3 ערוצי ילדים והיום יש לילדים 25 ערוצים לבחור מהם. מבחינה הזאת הקהילה השתנתה - פעם יכולנו לדבר עם החברים על התכניות שראינו, היום זה כבר לא ככה".

-למה? מה הילדים שלך רואים?
פיניאס ופרב ובוב ספוג.

-אז אולי הקהילה התרחבה ונהיית גלובלית יותר, אבל בעצם נשארה באמת כפר קטן כי גם פה ילדים אוהבים את זה וגם בארה"ב. אז מה בעצם הקהל הגרמני אוהב, כשמדובר בריאלטי?
לפני 10 שנים היו מאד טרנדי תכניות מהסוג של סופר נני או קואצ'ר שעוזר להם לצאת מצרות כלכליות, אבל עכשיו אנשים לא רוצים יותר לראות אנשים אחרים בצרות. הצופים רוצים להירגע בסוף היום ולא לחשוב יותר מידי, ליהנות מבידור טוב.

-זה קשור לרווחה כלכלית, למצב פוליטי?
הכלכלה בגרמניה חזקה לעומת כל אירופה, אבל זה לא קשור לזה. אני חושב שזה רק עניין של טרנדים. ולאנשים נמאס מהטרנד של ה'סופר נני'. עכשיו היתה בגרמניה אינפלציה של תכניות כשרונות. הן שודרו אחת אחרי השניה, יכולת לראות כאלה 52 שבועות בשנה, כשפופ איידול נגמר, התחיל The voice, וכך הלאה, שנה שלמה ברצף. אבל לצופים היתה רוויה מזה והם גם הבינו שמתכניות כאלה לא יצמח הכוכב הבא, לפחות לא בגרמניה, אני יודע שבארה"ב זה אחרת.


הגרסה הגרמנית של I am a celebrity get me out of here עליה חתום קוטנר

-גם פה לא כל כך... ופה גם האוכלוסיה קטנה מאד, יש גבול לכמה זמרים ושפים יוצאי דופן יכולים להימצא כאן
מאסטר שף לא כל כך הצליחה בגרמניה ולא כל כך בגלל הפורמט, אני חושב שההפקה לא היתה מספיק איכותית. זה פשוט נראה זול. זה היה של אחד המתחרים שלנו, ואני יודע שזה מצליח בעולם, אבל בגרמניה לא.

-זה כי השוק הגרמני שונה משאר השווקים באירופה?
לא. אני חושב שלא תמצאי תכנית אחת שתצליח בכל השווקים בעולם.

-ספר לי על 'אני סלבריטי - תוציאו אותי מכאן?'
זאת תכנית הדגל שלנו והמצליחה ביותר. אני מחכה כבר להפקה הבאה, הצילומים יתחילו בינואר באוסטרליה.

-זה יותר קל לעשות ריאלטי עם כוכבים, לא? נקודת ההתחלה שלהם טובה יותר משל מתמודדים שאין להם מושג מטלוויזיה. אולי יש בזה אפילו משהו יותר מוסרי
נכון. סלברטיז יודעים מה הם עושים ולמה הם באו, ולכן זה גם מצחיק יותר, וזאת תכנית שגם כיף לי יותר להפיק.

-למה?
כי אנחנו רחוקים מאד מהבית, וגם בעידן אי-מיילים וקשר בלתי פוסק עם אנשים בכל העולם, כשאתה באמת מנותק בלוקשיין מבודד, כמו יערות הגשם באוסטרליה, האפשרות של הבוסים שלך להשפיע על התכנית, מוגבלת יותר. זאת התכנית היחידה שאני ממש נוסע לצילומים.

-ההגה בידך והרבה דברים יכולים לקרות שם רחוק, וכל האחריות על כתפיך - זה לא קצת מלחיץ?
מאד, אבל אם זה מצליח - כולנו מאושרים.

-חברות ישראליות כמו 'קשת' ו'רשת' מקימות חברות בינ"ל עם שותפים מאירופה וארה"ב. זה משהו שמדברים אתכם עליו?
כשמדובר בפורמטים, כמו של 'קשת' או 'ארמוזה', תמיד מדובר על לקנות ואז אנחנו מפיקים אותם עבור הקהל הגרמני ו'קשת', אם מדובר בקשת או בארמוזה, לא מתערבים בהפקה. חברה משותפת? מ'קשת' למשל לא דיברו איתי על דבר כזה.

-אתה אחראי גם על קומדיות. את 'רמזור' ראית?
ב'קשת' הראו לנו את זה, וזה מאד מצחיק. אני יודע שזה מאד מצליח כאן ונמכר לארה"ב, אבל אנחנו לא מחפשים קומדיות, כי קומדיות מאד מתבססות על הקומיקאי. הקומדיות בגרמניה בנויות סביב קומיקאי מצליח שסביבו בונים את התכנית. קנינו למשל את 'צחוק מהעבודה' ואז אנחנו מחפשים לשבץ את הקומיקאים בגרמנים המתאימים. אבל אנחנו לא יכולים לראות קומדיה כמו 'סינפלד' נגיד, ולהגיד - או, זה מצחיק, בוא נחפש את 'סיינפלד הגרמני'. זה לא יילך. עשו את זה אצלנו לפני 10 שנים עם 'נשואים פלוס' וזה פשוט לא עבד.

-גם פה לא
אתה חייב להתחיל מהקומיקאי, ואז לבנות לו את הקומדיה.

-מה לגבי תכניות ריאלטי אקסטרימיות כמו אלה היפניות. זה משהו שיכול לתפוס בגרמניה?
לנו זה לא טוב. אנחנו מחפשים תכניות לכל המשפחה וכאלה שפונות לנשים. אני לא רואה שזה קורה גם בערוצים קטנים בגרמניה. זה לא טרנד אצלנו.

-השוק הישראלי זול יותר מהשוק האמריקאי?
ממש לא. אבי ארמוזה או 'קשת' עושים ביזנס בכל העולם, וזה לא יותר זול לקנות מ'קשת' מאשר מוורנר., וזה טוב וגם הוגן. למה שנשלם ל'וורנר' הוותיקה יותר ממה שנשלם לחברה ישראלית שבה יש מורשת צעירה של טלוויזיה?

-מה שמעת על השוק הישראלי לפני שבאת לפה?
לצערי לא הרבה, אבל יש לכם מוניטין בעולם של מדינה מהמובילות בייצוא פורמטים למדינות בעולם. וזה לא מפסיק להפתיע אנשים, כמה מהפורמטים המוכרים בעולם מגיעים מישראל. ישראל קטנה, ובכל זאת היא ממוקמת במקום גבוה בין המדינות שמוכרות פורמטים: יש קודם כל את ארה"ב, ואז את אנגליה, הולנד וכמה מדינות סקנדיבנביות ואז - ישראל. אתם מוכרים יותר פורמטים מגרמניה בעשור האחרון, והשאלה שמציקה לנו - ושעוד אין לנו תשובה עליה - היא למה גרמניה לא מספיק קריאטיבית.

-למה זה, לדעתך?
ברור שכלכלית, הרבה יותר זול לפתח, ואני מבלה המון בסדנאות שבהן אנחנו מחפשים לפתח את הפורמט הבא, עם מפיקים וכותבים. וזה פשוט לא הולך. זה מוזר. אני חושב שזה קשור להיסטוריה שלנו, כי כנראה שאנחנו חסרים את הביטחון לעמוד בשורה הראשונה כשאנחנו מגיעים לשווקים בינ"ל. הגרמנים תמיד רוצים להישאר בשורה השניה ולא לבלוט יותר מידי, וזה נדמה לי חלק מהעניין.

אחרי פרסום הזכיה של לדרמן בתחרות פורמג'יניישן, הסביר קוטנר מה הוא אהב בפורמט המנצח: "מי שהמציא את הפורמט, הצליח לשלב בו אלמנטים חדשים יחד עם אלמנטים מוכרים מתכניות ריאלטי מצליחות, וזה יכול לעבוד בכל מקום, למרות שאני לא בטוח שזה מתאים ל-RTL. כמו ש'בוא לאכול איתי' הוא פורמט קטן ונהדר שלא מתאים לנו. מה שהיה מעניין באירוע הוא שכל פיץ' היה משהו טוב, וגם הרעיונות של האנשים הלא מקצועיים היו מאד אינטליגנטיים. תהיתי אם האנשים האלה היו אנשים שהיו להם כבר רעיונות ושמעו על התחרות או שלהיפך. מה שעוד בלט היה האווירה התומכת של הקהל, כולם אנשי התעשייה. זה היה יכול להיות מאד תחרותי ועוין, אבל הקהל היה מאד ידידותי".