"אצל האמריקאים הכל סובב סביב הכסף, כאן עסקנו גם בבעיות כמו שואה ומוות"

למרות השיבוץ הבלתי אפשרי מול המרוץ למיליון והרייטינג הפושר יחסית לעונה הראשונה, אורנה בן דור מרוצה מהעונה השנייה של מעושרות שהסתיימה בשבוע שעבר , וכבר עסוקה בצילומי העונה השלישית, שבה ישתתף לראשונה גם גבר.

השבוע היא הסבירה בראיון לאייס למה המסר של הסדרה אינו בעייתי בעיניה יותר מהמסר של האח הגדול, מה בעצם חסר לאנשים שיש להם הכל, ולמה היא עדיין מתנצלת בעיקר בפני עצמה על השאיפה להיות בלב הפריים טיים.

-בעונה השלישית ליקטתם גם את מעצב השיער פיליפ וזנה. למה הוא?
הוא מעושר, הוא עשיר מכסף שעשה לבד. הוא בא מרקע עני. זה קשה ללהק את 'מעושרות', כי אלה אנשים שיש להם הכל. אלה לא גיבורי ריאליטי שמתחרים כי הם רוצים להתפרסם. אלה אנשים שרוצים להעשיר את חייהם בעוד חוויה. האלפיון העליון הוא מצומצם, ומתוכו כמות האנשים שאוהבים טלוויזיה מצומצמת. רובם מפחדים לחשוף את העושר שלהם. אנשים כמו סטף ורטהיימר לא הולכים לטלוויזיה, מדובר באנשים יותר צעירים, שמבינים את הכוח של המדיה כפלטפורמה להעביר מסרים.

-איזה מסר פיליפ וזנה רוצה להעביר?
הוא אמר לי - "אני מרגיש ששכחתי מאיפה באתי. אני כבר הרבה שנים חי בנוחות, אני גר במגדלי U, מעליי אהוד ברק מכר דירה ומתחתי מוכר איל גולן. אני רוצה להיזכר מאיפה באתי". וזה אחד הדברים הכי יפים שאמרו לי במסגרת הזאת. היה לי ברור שאני רוצה אותו. חוץ מזה, הוא מצחיק ושנון ויש לו מה להגיד, הוא יתחתן עם בן זוגו במהלך העונה ויש לו אג'נדות שהוא רוצה לקדם ושאני מאמינה בהם - כמו נישואים חד מיניים.

-ניקול ולאה לא ממשיכות לעונה החדשה. למה?
זאת הייתה בקשה של ערוץ 10 ובאמת גם הן הבינו שהגיע הזמן. זה לא כמו בסדרה האמריקאית, כאן יש גבול לחשיפה. לעונה החדשה ליהקנו את קרן בן דוד מחברת דוידסון, דור שלישי לכסף; את האמנית אליאור קסוביץ', הנכדה של בצלאל מזרחי, ויש גם ברונית, שלומית פון ביסמארק שחיה בספרד, דמות אלמודוברית מטורפת, שחוגגת את הנשיות שלה בגיל 60, ואת דליה ארזי, אלמנתו של אפי ארזי - מייסד סיאטקס. מהעונה הראשונה רוב הנשים הן נשים עצמאיות. אפשר להתווכח על ההבדל בין לעשות כסף מעבודה או מנישואין, אבל בלי ספק אלה נשים עצמאיות.



-אבל למה בעצם לא נשים מסוג של רקפת רוסק עמינח, בעצם?
הברודקאסטר רוצה הצצה לחיים של האלפיון העליון, מפה כל אחד יכול לקחת את זה לאן שהוא רוצה. אני לקחתי את זה למקום שמציג אותן באופן הוגן. הסדרה מציגה דמויות עגולות, שיש להן חיים שלמים.

-את לא חושבת שלאה יוצאת מגוחכת?
מגוחכת? אוי ואבוי, לא. היא נהפכה לחברה שלי... היא נראית נהדר, היא נהפכה לאיקון, היא זוכה להערצה של הרחוב. הייתי איתה בכנסת בכנס לכבוד יום האישה הבינ"ל. ניגשו אליה חברי כנסת וביקשו חתימה, זה היה מטורף, והיא אמרה להם - "אם לא היה מעושרות, לא הייתם מזמינים אותי", וזה היה לפני שהיא באה לקדם את הצעת החוק שלה.

הצעת החוק שהיא רצתה לקדם היא שהמדינה תשתף במימון הפריות מלאכותיות של נשים מבוגרות, היא נקודה שמאד בולטת במקום שבו עצרת את עצמך כיוצרת. הרי לא סביר שבגיל 49 היא נכנסה להריון ללא איזושהי התערבות, כמו תרומת ביצית או פונדקאות - אבל לא יודעים על זה כלום בסדרה. זאת הייתה הזדמנות לגעת בנושא בוער, והשקט פה מאד צועק.

לא שאלתי איך היא נכנסה להריון, לא נכנסתי לזה. כאן באמת עצרתי. זה כל מה שאני יכולה להגיד. יכול להיות שוויתרתי, אבל עשיתי שיקול של מה אני מקבלת ממנה לעומת מה אני לא מקבלת.

-ומה קיבלת?
חיפשתי נשים שיכולות גם לתת סיפורי חיים. הכסף של לאה בא ממקורות משפחתיים, אבל היא מנהלת את הבית ביד רמה ומציעה פתרונות לנשים מהסוג שהיא יכולה להציע. אף אחת מהן לא מתנצלת, אין כאן את העמדה הנשית הטיפוסים של התנצלות על המקום שאישה תופסת, גם בעולם של הכסף.

במחוברים את מחפשת בליהוק יכולות ורבליות מצטיינות. כאן לקחנו רעיון המבוסס על הסדרה האמריקאית נשות הפרברים האמיתיות, חיפשנו מה יהיה נכון גם לברודקסאט בפריים טיים ושגם נצליח להעביר עוד כמה דברים. אצל האמריקאים הכל סבב סביב הכסף, שם יש נשים שמוכנות לעשות הכל בשביל המעמד - זה גם הסלוגן שלהם. כאן עסקנו גם בבעיות כמו שואה, מוות, ותמיד יש דמות ששואלת שאלות על המעמד הזה - כמו ענבר בעונה הראשונה או יעל בשנייה.

משתתפות העונה השנייה של 'מעושרות' (צילום: אלכס ליפקין)

-המעבר מיוצרת דוקומנטרית ליוצרת דוקו-לייט מבלבל?
זה היה לי מוזר, אבל הדיון איפה הדוקו נגמר ומתחיל הדוקו-לייט הוא דיון משעמם. אנחנו חיים בעידן שבו כל ההגדרות נבחנות שוב ושום דבר אינו סטרילי ונכנס למגירה מובהקת. הכל מעורבב. מרגע שיש לכולם מצלמה בטלפון, הכל משתנה. ראיתי עכשיו סרט של רידלי סקוט שהוא ערך מקטעים שצולמו כולם בסמרטפון.

-אז הדוקו מתחיל ב'צינור לילה'?
כן. ואז את שואלת איפה לשים את הגבול? קתרין ביגלו ב'כוננות עם שחר', שחזרה קטעים מבוימים ממסמכים של ה-CIA, זה לא דוקו אבל החומרים מהחיים. אז אני לוקחת את הנשים האלה ומבקשת שיגעו בנושאים שקרובים ללבן, ויכולים להיות קרובים ללבן של המון נשים - נושאים אוניברסליים.

-זה ישנה את הגישה שלך לבימוי סרטים דוקומנטריים?
יש לי רצון לעשות סרט שמן הסתם ייועד ליום הזיכרון בטלוויזיה, על תאונות אימונים. האם אשתמש בכלים שלמדתי ב'מעושרות'? אולי כן ואולי לא. מה שבטוח, ההבדל הוא לא קליר קאט כבר.

התפקיד שלי כבמאית דוקו הוא להיות ציידת, אני יוצאת לצוד במצלמה את הרגעים שבהם קורה משהו אותנטי, בין אם זה מישהו משחזר קרב או קבוצת נשים שנפגשות לפתיחה חגיגית.

-אבל בריאליטי יש מניפולציות שמניעות את העלילה
מניפולציות יש תמיד - זה הקאט הראשון, הבחירה הראשונה, איפה את שמה את המצלמה. כל זה כבר מניפולציה.

-זה ברור. אבל עד איפה את מותחת את המניפולציה?
זאת שאלה שכל במאי צריך לשאול את עצמו ולבדוק אם זה פוגע בגיבורים, בצופים או באמת. אני קמה עם צליל מנדולינה בלב, כוונותיי טהורות. קרן בן דוד מדברת על עצמאות נשית הכי טוב ששמעתי מישהי בטלוויזיה וגם יש לה מלא כסף והיא נראית פנטסטי. אבל יש לה עוד נושאים להעלות, כמו דיאטה והפרעות אכילה, גירושים. היא רוצה לדבר על זה שעדיין ב-2013 שואלים אותה איך אישה עם 2 תינוקות יכולה לצאת לעבוד שבוע אחרי הלידה, הרי גבר לא ישאלו שאלה כזאת. אני שמחה שהסדרה מצליחה, שביטויים משם הפכו למטבע לשון, שהן הפכו לגיבורות תרבות.



-באמת?
בהחלט. ראיתי שועי עולם וגדולי רוח, סופרים שאני מעריצה הופכים לאסקופות נדרסות ליד טייקונים.

-ולכן אולי המסר בעייתי, לא? מה התגובות שאת מקבלת?
התגובות מתחלקות לשניים. חלק אומרות "הלוואי שהיה לי את חשבון הבנק שלהן", ואחרות אומרות שטוב לראות שכסף לא פותר כל בעיה. שנתיים וחצי עם התכנית, וגם אני השתנתי. אני עושה מניקור והנה יש לי תיק של דולצ'ה וגבאנה, אבל האם העובדה שגיליתי שעולם שלם של נשים שחושב שהכסף יקנה להן ביטחון קיומי - שינה אותי באופן מהותי? האם הכסף באמת מרגיע? הנשים האלה, יש להן כל כך הרבה כסף, אף אחת לא תמות ענייה ולא צריכה לחשוש שהילדים שלה יחפשו אוכל בזבל, כפי שהיו החרדות שלי כשהילדים שלי היו קטנים. אבל חרדת המוות של ניקול שעובדת להנציח את עצמה - מנציחה את הפער בין העושר לבנאדם. והפער הזה אומר שאנשים הם בני אדם, יצורי נקלים ועלובים שמתווכים על ידי החרדה.

-אבל מה שאת רואה זה אישה שעושה לעצמה פולחן אישיות ב-10 מיליון שקל. את אולי חושבת שהיא חרדה מהמוות, אבל היא לא מרגישה את זה
אני מעריצה את הדמיון שלה בתחומה, את העושר המטורף שהיא המציאה באירוע הזה. והפער הזה מלמד אותי על מצוקה שאני חושבת שהעברתי ב-2 העונות.

-איך את מסבירה את העליהום של המעושרות על אייריס שהתוודתה שמותו של בעלה הקל עליה?
אייריס בחרה להיות אלמנה יוצאת דופן, ולאנשים היה קשה עם זה. אתה רוצה שיתאבלו עליך, והנה יוצאת אישה אמיצה ואומרת "יחסינו לא היו מי יודע מה, והוא שחרר אותי". יש בזה קושי. גם אני רוצה לחשוב שיטפלו בי וירצו לטפל בי בזכות האשראי שנקנה במשך חיים שלמים ביחד. והנה היא אומרת - "אני לא רוצה את הסידור הזה".

-מה המוות של בעלה שינה בתסריט שלך?
החלום שלי כדוקומנטריסטית הוא שהתסריט ייזרק לפח ויקרו דברם אחרים. בניתי על הנייר מהלכים ל-20 פרקים וכל המערך הזה התמוטט ביום השני, כשהוא נפטר. אייריס הפכה לאלמנה שיש לה מה לומר על אלמנות. ביום השני לצילומים הייתה לוויה, והיא הזמינה אותנו לצלם. היא רצתה שנתעד את האבל ויצא מזה דיון אמיתי על איך מתאבלים.

-העונה הרייטינג היה נמוך יותר לעומת העונה הראשונה, והשיבוץ היה קשה - מול 'המרוץ למיליון'. זה מתסכל?
השיבוץ מול המרוץ למיליון הוא שיבוץ מכאיב, אבל אני רואה את הנתונים ורואה את התגובות ברחוב. אם זה 9% - זה לא רע. עשינו באזז יותר גדול מהאח הגדול, נגענו בעצב מאד מרכזי.

-היית רוצה להיות מעושרת?
כישרון לעשות כסף זה כמו כישרון מוזיקלי - או שנולדים עם זה או שלא. אני עובדת למחייתי קשה מאד, 17 שעות צילום ביום. אני לא יכולה לדמיין את עצמי באופן שונה גם אם תיפול עלי בוכטה של כסף. ואם הייתה נופלת עלי בוכטה, בטח הייתי מגלה שאני חייבת למשהו והיא מיד הייתה נעלמת. הדברים שלקחתי מהמעושרות הם הדברים שאני ושכמותי רגילות לשים במקום האחרון, כמו טיפוח או טיפוח הזוגיות.


אורנה בן דור (צילום: תום גת)

-מה לגבי הוויכוח על מידת המסר הפמיניסטי של הסדרה?
הפמיניזם של שנות ה-70 עליו גדלתי, היה מסלול ייסורים שבסופו את מקבלת מדליה על זה שהיית שפחה מושלמת בבית, ושפחה מושלמת לאג'נדה. בעשור שקדם לנו, לנשים היו 50% מהמטלות. לנו היו 100% מטלות של אימהות ו-100% של האבות. אני הייתי אימא ואישה עובדת יעילה מאד. אם ילד היה חולה, החזקתי צוות של אנשים שיעזרו לי רק כדי שאוכל לעבוד. היום נדמה לי שהחלוקה שוויונית יותר בבית, או שנשים בוחרות בבק-קלאש של הפמיניזם - ונשארות מבחירה בבית. ניקול שברה 2 תקרות זכוכית, גם של עולה חדשה וגם של אישה, ובקור רוח. אז מי מנצל את מי?

-את לא חושבת שיש כאן מסר בעייתי, נגיד לילדות?
אני חושבת שיש מקום להדריך ילדים אם הם צופים בזה, ולהגיד את דעתך על מה שהם רואים, האם זה מודל ראוי לחיקוי או לא ולהזכיר שמדובר בבידור. והמסר של 'האח הגדול' או 'הישרדות' יותר טוב? שאתה צריך להיות מניפולטיבי ותחמן כדי לזכות במיליון? אני לא בטוחה. טלוויזיה מסחרית היא דמוקרטיה מוחלטת. אתה בוחר באמצעות השלט. וכיוצר, אתה יכול להגיד פויה או לנצל את הפלטפורמה להעביר את המסרים שחשובים לך. הדבר הכי קשה לי זה גלגולי העיניים. כשאנשים אומרים לי - "אני לא רואה את 'מעשרות' אבל למה לאה אמרה ככה וככה לניקול". נו באמת. אבל כנראה שבחברה מסוימת זה לא נאה לצפות ב'מעושרות'.

-את עדיין מתנצלת על הסדרה. בפני מי, בפני קהילת היוצרים הדוקומנטריים, או שאת עדיין באיזה מאבק פנימי עם זה?
אני לא מתנצלת על העשייה של 'מעושרות', אני חושבת שאני לא מתנצלת. יש לי אג'נדה גם בסדרה על תאונות צבאיות וגם ב'מעושרות'. אני רוצה להציג נשים - תגדירי אותן איך שאת רוצה - שלקחו את סיפור סינדרלה ומקסמו אותו. כל אחת מאיתנו סיפרה לילדים את סיפרו סינדרלה, שהוא יותר חמור מבחינה פמיניסטית מ'מעושרות' - אישה שמחכה שהנסיך יבוא ויפתור לה את כל הבעיות. אני בחרתי נשים אקטיביות, שהפכו את הכסף שהן קיבלו ירשו לקרדום לחפור בו, כדי להוכיח את עצמן בעולם. ניקול עובדת כל היום, היא יזמית שהתחתנה עם משקיע, והיוזמה שלה היא ניקול ריידמן. וכן, אני שמחה לעמוד במרכז הברודקאסט. גם מי שיוצר בשוליים רוצה להגיע למרכז, ושלא יגידו לך אחרת.

-את שוב מתנצלת
כן, אבל כנראה שאני מתנצלת לעצמי.