"אני לא מאמינה בלהסתכן ולרוץ בתוך האש, תפקידי לשמור על הצוות שלי"

בשלב מסוים נמאס ליעל לביא מלהתרוצץ באזורי מלחמות בעולם לערוך ולהפיק משם ספיישלים לטלוויזיה. זה קרה דווקא אחרי רעידת האדמה בהאיטי לפני כ-3 שנים, אבל עד אז היא הספיקה לערוך ולהפיק שידורים מיוחדים ל-abc NEWS האמריקאית ולסקיי הבריטית במשך כמעט 17 שנים.

היא הייתה בעיראק יום לאחר תפיסתו של סדאם חוסיין, במומבאי לאחר התקפת הטרור ב-2008, וב-2001 הייתה חלק מצוות הפקה מיוחד ששידר 90 שעות ברצף במהלך ולאחר הפיגוע במגדלי התאומים - ושזכה על כך בפרס האמי. על כל זה הא כתבה גם ספר - מפיקת מלחמות.

השנה היא השאירה בבית תינוקת ובעל, ויצאה למצרים בחסות הדרכון האמריקאי שלה, להביא את נקודת המבט המצרית למלחמת יום כיפור, מלחמת אוקטובר, שבה ישראל ניצחה מבחינתה, ויצאה מרוסקת, ואילו מצרים ניצחה מבחינה מדינית ויצאה חוגגת. הסרט, 'האם ניצחנו' שודר אתמול בזכיינית 'רשת' בערוץ 2.

"העובדה שהמצרים חושבים שהם ניצחו במלחמה, תמיד סקרנה אותי", היא אומרת בראיון לאייס. "כשהייתי בקהיר ב-2011 כדי לסקר את המהפכה, שיכנו אותי במלון בסמוך לכיכר תחריר ליד גשר ה-6 באוקטובר. זה מאד מסקרן היחס שלהם למלחמה".

-איך נולד הרעיון לסרט?
ב-2011 חברתי לחברת ארצה הפקות. היה אז מכרז על סדרה בת 4 פרקים לערוץ 1, וכתבתי הצעה לפרק אחד על המלחמה הזאת רק מהצד הערבי.

-למה בעצם?
כסטודנטית לקולנוע לשעבר, אני זוכרת את הסרט הנהדר של אקירה קורוסאווה 'רשומון'. אני חושבת שחשוב - במיוחד באזור שבו אנחנו חיים - להסתכל על מלחמה דרך החוויות של הצד השני.

-איך זה הגיע ל'רשת'?
במכרז ההוא לא זכינו ואני נשארתי עם הרעיון של הפרק שלי והסתובבתי איתו. ככה הגעתי ל'רשת' ונפלתי על שי גולדן וגילי גאון ולהפתעתי הם קנו את זה.



-למה להפתעתך?
חשבתי שיהיה קשה לאנשים בישראל לקחת את הצ'אנס הזה. מלחמת יום כיפור שזורה בנרטיב הלאומי שלנו - 40 שנה חלפו, ויש שלום ואפשר לדבר על זה. והיה ברור שאסע למצרים. כולנו יודעים מה המצב בסוריה ולסוריה אמרתי שאני לא נוסעת. נסעתי למצרים לפני ההפגנה הגדול. היה לי מפיק מקומי שם שאמר לי "את חייבת להגיע בשבוע האחרון של יוני, אחרת אני לא יכול להבטיח שיהיה עם מי לדבר, יהיה פה בלאגן".

-פחדת?
יש לי בבית תינוקת בת 10 חודשים ולא חיפשתי להסתכן, אבל ב-9 הימים שהיית שם, הרגשתי את המתח.

-מה מצאת שם?
כל בנאדם שפגשתי היה נגד האחים המוסלמים. יש במצרים אחוז גבוה של חילונים שלא רוצים שמערכות התרבות יעורערו ושנשים ילבשו רעלות. זה היה מפתיע. כל מי שפגשתי לא רצה את האחים המוסלמים בשלטון, שמח להפגנה הגדולה ושמח לדבר על זה. היה גם מישהו שאמר על האחים המוסלמים, שכבר היה עדיף שישראל הייתה כובשת את קהיר ב-67'.

-זה באמת מפתיע. בחדשות בארץ אין לזה כמעט ביטוי. מצרים מוצגת כארצם של האחים המוסלמים
גם המהפכה הצרפתי נמשכה 15 שנה והייתה אלימה מאד. מה שקורה שם זה תהליך. האחים המוסלמים עשו תרגיל פוליטי מבריק אבל האזרחים הורידו אותם בעזרת הצבא.

-אז למה זה לא שומעים על הלך הרוח הזה בארץ?
כי מציגים את זה כאן כמו באמריקה - הטובים נגד הרעים. התקשורת כל כך צמאה לכותרות מהירות, הכל מגיע כל כך מהר דרך הסמארטפון והטוויטר והפייסבוק, וצריך לתפוס את עינו של הצופה, אז נותנים כותרת מאיימת על האחים המוסלמים ואין זמן לרדת לפרטי פרטים. אבל מה שקורה שם זה תהליך! דמוקרטיה זה לא סרט של 90 דקות, שבסופו יש מוזיקה וכותרות.

-איזו מן הכנה הייתה לך לקראת הסרט?
הסתמכתי על האנשים שאני מכירה כמו רמי, המפיק המצרי, והצלם שעבד איתי ב-abc. לצורך התחקיר, קראתי הרבה ספרים ונעזרתי בג'קי חוגי (פרשן וכתב גלי צה"ל לענייני ערבים, נ"ת), שהפנה אותי לאנשים.

-איך הייתה ההיענות של האנשים במצרים?
התקשרתי מטלפון עם מספר לא ישראלי והצגתי את עצמי כבמאית אמריקאית ואמרתי שאני עושה סרט על מלחמת אוקטובר, לרגל 40 שנה למלחמה ושאני רוצה לתת את הנרטיב המצרי שלא מוכר בעולם המערבי. מצרים זאת לא מדינה שאפשר להתקשר אליה בשביל תחקיר טלפוני של 30 דקות. אמרו לי "תבואי וניפגש". פגשתי בין השאר את אייפאת סאדאת, אחיו של הנשיא. יצאתי עם תסריט שהכנתי עם עורכת התוכן של הסרט אדווה בלזם, אבל בסופו של דבר הסרט נבנה בחדר העריכה, עם העורך עודד טורי.

-שהוא גם בעלך. מאז שיצאת עם הרעיון לסרט, שינית סטטוס - התחתנת ונולדה לכם ילדה. זה שינה את התכניות?
את מתכוונת אם פחדתי יותר? אני תמיד מפחדת, גם כשהייתי בעיראק, אבל פה המצב היה שונה. כשהרעיון עלה לי, ב-2011, לא הייתי נשואה ולא הייתה לי ילדה, עכשיו השארתי פה בעל ותינוקת. הוא דאג אבל היה מאד תומך. היה רגע במצרים של הסתבכות. יום אחד רציתי להיכנס למוזיאון המלחמה ולא קיבלתי אישורים מהצבא. אז הכנסתי מצלמת תיירים וכמובן שנעצרתי. מחקו לי חומרים מהמצלמה, ובסוף נתנו לי ללכת אחרי שהפקדתי צילום של הדרכון האמריקאי שלי. התקשרתי לעודד לספר לו מה קרה והרגשתי שהוא כועס ומחזיק את עצמו, היה לי קשה שהוא דואג. אבל בסופו של דבר יצאתי ממצרים יום לפני ההפגנה הגדולה ב-30 ביוני, כי עכשיו אני אחראית לא רק על עצמי.

אבל גם קודם לא האמנתי ואני לא מאמינה בלהסתכן ולרוץ בתוך האש. התפקיד שלי הוא לשמור על הצוות שלי ואין דבר יותר חשוב מהקולגיאליות ברגעים כאלה. כתב שרוצה לרוץ לטנק בוער - התפקיד שלי הוא להגיד לו "לא, בשביל זה יש ויו פיינדר".

-את התפקיד שלך כמפיקת מלחמות בטלוויזיה האמריקאית, לא היית יכולה לעשות עם משפחה?
לא, אבל גם אז לא לקחתי צ'אנסים מטורפים...

-אמרה הישראלית שהייתה בעיראק
שואלים אותי הרבה איך זה לעבוד במה שעבדתי בתור אישה. אבל אני מכירה כתבת ב'סקיי', אם ל-4 ילדים, שנכנסה לטריפולי כשהמורדים כיתרו את קדאפי. אני לא חושב ששאלות כאלו שואלים כתבים גברים.

-נכון, אבל בכל זאת היו דיווחים על עיתונאיות וגם נשים אחרות שנאנסו בכיכר תחריר בצל ההפגנות
אני לא יצאתי מהרכב בכיכר תחריר כי רמי אמר לי שמסוכן מידי, וגם לפני שנתיים לא יצאתי, כשעדיין לא הייתי נשואה ולא הייתה לי ילדה. יש דברים שמסוכנים יותר לאישה. אבל גם לגברים מסוכן בעבודה הזאת. 3 שבועות אחרי שיצאתי משם, הצלם של 'סקיי', מיק דין, חטף כדור בראש ומת. ומישהו שעבד איתי ב-abc, נפגע כשטנק התפוצץ לידו בעיראק. זה המקצוע שלי, זה מה שאני עושה. אין דרך לאבטח אף אחד, בין אם הוא גבר או אישה. צריך לזכור שזו העבודה העיתונאית. זה מסוכן לאישה כמו לגבר. זה לא שאני אשב עכשיו בבית ואעשה מקרמה. אז נכון, אם לא הייתי נשואה, הייתי נשארת עוד כמה ימים בקהיר, אבל גם אז לא נכנסת לכיכר תחריר בלי אנשי ביטחון שישמרו עלי, וגם אז לא הייתי נוסעת לסוריה.


אולפני ערוץ i24NEWS ביפו (צילום: אלכסנדר כץ)

-ובכל זאת עכשיו החלפת את השטח באולפן של i24NEWS
נכון. אני מנחה את רצועת הבוקר שם. זה מקום נפלא. אחרי שהייתי בתחריר ב-2011, עזבתי את המקצוע לחצי שנה. הרגשתי שהייתי עייפה מידי, ראיתי המון מלחמות. הרגשתי שחוקה אחרי כמעט 20.

-מה שבר אותך?
כשחזרתי לארץ אחרי רעידת האדמה בהאיטי, הרגשתי שאני לא יכולה יותר לראות הרים של גופות. וזאת לא הייתה מלחמה. זה היה רגע אחד של כוחות אדירים בטבע.

-איזה מחיר משלמים על הריצה הזאת בין אסונות טבע ומלחמות?
היה מצב שאחרי כל כך הרבה שנים במקצוע, בסיטואציה חברתית הרגשתי בצד, כמו בתוך בועה, לא יכולה להתחבר - כי זה כל מה שאני יודעת. בגלל זה חשוב לצאת מזה לפעמים. כי אחרי 17 שנה זה סופג את כולך.

-הופכים לאטומים כדי לשרוד במקצוע הזה?
זה לא אטימות, אלא תחושה שאתה צריך להישאר בחתיכה אחת ולתפקד. אז אתה מתפרק בבית ומזכיר לעצמך בשביל מה אתה עושה מה שאתה עושה. זה גובה מחיר נפשי, אבל אני מאמינה במקצוע ולכן עשיתי את הסרט הזה על מצרים כי חשוב שאנשים ישמעו את הדברים.



-מה למדת מהתקופה הזאת של העבודה ברשתות האמריקאיות?
בחיים האישיים זה עזר לי להפריד טפל מעיקר, ללמוד עם מי כן להתעסק ומי לא.

-והעובדה שהפכת לאימא, לא הייתה שוק אחרי שהתרוצצת במלחמות במקומות בוערים בעולם, להתעסק פתאום בחיתולים?
האדרנלין של הבת שלי יותר גבוה מכל מלחמה שעשיתי... חודש אחרי הלידה הרגשתי שאני לא מבינה את השפה של אזור הכיסוי החדש הזה ושהדד ליין כל הזמן משתנה. אבל הגעתי לאימהות בגיל נכון בשבילי. זה לא בגלל המקצוע -לא יכולתי להפוך לאימא לפני גיל 39.

-והמעבר להגיש באולפן לא הוא לא נפילת מתח דרסטית?
לא. אני נהנית שם. מאד אירופאי שם, ביפו, וזאת אווירה שאני מכירה. מעבר לכך, אני אמשיך לעשות סרטים. עכשיו אני מציעה את המוצרים שלי ומנסה למכור. מביאה נושאים.

-על מה את עובדת עכשיו?
יש לי כל מיני רעיונות, סרט אחד זה רעיון של עודד שאני רוצה שנעשה ביחד. ויש רעיון להפוך את 'מפיקת מלחמות' לסדרה - אני עובדת על זה עם מאיה הפנר, תסריטאית מדהימה וחברה טובה שאני יכולה לסמוך עליה, וזה עומד בפני פיתוח.

-אז מה למדת מהסרט על מצרים?
2 הצדדים הפסידו במלחמה וגם ניצחו, כי היא הביאה שלום. חשוב לזכור שאנחנו ניצחנו צבאית, אבל סאדאת ניצח מדינית. הוא יצא למלחמה עם בנק מטרות מסוים, ואחרי המלחמה, ב-78', הוא השיג את כולן, סיני חזרה למצרים באמצעות מו"מ, הושג שלום עם ישראל ומצרים התקרבה לאמריקאים. ככה שמדינית -הם ניצחו. אנחנו עברנו שבר לאומי והתנהגנו כמפסידים והם התנהגו כמנצחים. במצרים יש עד היום מושג סלנג - עובור, שזה חציה, שנוצר בשנת 73 בעקבות חציית התעלה, והם אומרים - שיהיה לך עובור.