73 עבר? כולנו קהל היעד, ובעיקר אלה שעברו את התופת

שורה תחתונה: פוסט טראומה היא סבל שנחווה בבדידות איומה, אבל הוא נחלתה של חברה שלמה. קמפיין המודעות והרדיו של נט"ל מצליח ללכוד את המסר הזה ולהוציא אותו ממחבואו.

רק בשלבים מאוחרים, אחרי מלחמות רבות, הוכר הלם הקרב כפגיעה ככל פציעה אחרת עקב השתתפות במלחמה או כל אירוע טראומטי אחר. חלק גדול מהנפגעים הוכרו כנכי צה"ל בדיעבד, לאחר שסבלו סבל שלא זכה להכרה, אבחנה ולסיוע בעבר. המאבק האם להכיר או שלא להכיר בסימפטום כפציעה מסמל את המנטאליות הישראלית.

נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) הוא הגוף שמטפל בפוסט טראומה. טראומה שנחוותה באירועים לאומיים: מלחמות ופעולות איבה. מה שמבדיל אותו מכל גוף טיפולי אחר, הוא ההקשר החברתי שמצביע על חיים בצל סכסוך ערבי יהודי והמחירים שזה גובה. נט"ל מזמינה את הפגוע לצאת מבועת הבדידות שלו בכך שמוענק לו קונטקסט. נט"ל הוא ארגון א-פוליטי ואינו רואה את ההלם דרך משמעויות שיפוטיות הקשורות לאשמה או לשיטה - כי אם דרך עיניים אוניברסאליות.

מדוע הקמפיין הנוכחי כה חשוב ומדוע בכלל כל כך מסובך להעביר מסר פשוט? מדוע קשה לקבל את הלומי הקרב יותר מאשר את הפצועים והנכים? ומה משרתת ההדחקה הקבוצתית שנרתעת מפגועי הטראומה ומסבה אליהם את הגב?

אנחנו הישראלים, יפי הבלורית והתואר, לא היינו בנויים ללקק את הפצעים. הגענו חלולים ורדופי מלחמות ואסונות לארץ הקודש לפני ואחרי מלחמת העולם, ולבשנו פרסונה של גיבורים ללא חת. לא יצרנו את המסד הנפשי להיות מסוגלים לקבל חולשה, תבוסה ופחד.

מי שלקה בתגובת החרדה המכונה PTSD(ראשי תיבות של POST TRAUMATIC STRESS DISORDER), לא ידע כי קיים שם למה שהוא עובר, וגורלו נחרץ לחוות את סבלו בבושה ובבדידות, כשתווית של לוזר מתייגת אותו ומדירה אותו ממדורת השבט.





רק אחרי שתגובת הקרב קיבלה את ההכרה הרשמית שלה ברשימת הסימפטומים הפסיכיאטרים והפכה להפרעה הלאומית שלנו, צצו פורומים וארגונים שלקחו על עצמם לטפל בפגועי החרדה הלאומיים ולשמש עבורם אפסניה של תמיכה וקבוצת ייחוס.

יחד עם ההכרה החוקית נסדק הדימוי העצמי המושלם שלנו כאומה. הבנו שלא תמיד ננצח ולא תמיד נהיה ילד הפלא של העולם. בצורה הצינית ביותר ניתן לומר שהגעגועים למלחמת ששת הימים הבהירו לנו שלא נצליח לשחזר את ה-High ההוא, וש-67' לא תחזור על עצמה, מלבד - אולי - אצל כמה וכמה לוחמים שעבורם 67' ממשיכה להתקיים ולא מסיבות הקשורות לתהילה. עבורם הקרב לא נדם והתופת מתלקחת כל לילה מחדש. עבורם ורק עבורם, 67' לא חלפה.

הקמפיין החדש של נט"ל מספר את כל הסיפור הזה במשפט אחד עבור כל מערכה ממערכות ישראל. השאלה הנשאלת בקמפיין היא האם 73 עבר והאם 67 יגיע שוב. ברוח דומה נשאלות שאלות על 48 ועל 82. ההתרסה ברורה. כן. קהל היעד הוא כולנו, בעיקר מי שעבורו הפסקת האש פירושה התפוגגות פלא של כל הרגשות שנלוו למלחמה, באותה מהירות וסתמיות בהן חומק אוטובוס.

ההבחנה היא הבחנה קשה אם כי מדויקת ששופכת אור על המאצ'ואיסטיות הישראלית שלא נותנת לגיטימציה להתפרק, ולמעשה - להיות אנושי ומחובר לרגשות. על פי ערכי הישראליות השורשית - החלמה ממצוקה צריכה להיות מיידית ודרמטית בדיוק כמו כיבוש העיר העתיקה או חציית התעלה. נונשלאנטית.





הפנטזיה לפתרונות "אינסטנט" היא לא פחות חולה מהמחלה עצמה, ואולי יותר. היא חלק מחוסר התפקוד שלנו כמשפחה בתפקידה המכיל. ב-10-20 השנים האחרונות זה מתחיל להשתפר וככל שאנחנו מסכימים לקבל את עצמינו כלא מושלמים, אנחנו תורמים עוד קצת להפיכתנו לחברה שלמה יותר. אך אנחנו עוד רחוקים מזה לא מעט, ועדיין יש בתוכנו מי שמאמין ש-73 עבר.

הקמפיין של נט"ל הוא זבנג שאני מקווה שכל מי שראה אותו ברחוב ועבר את ה-double take שלו - חטף אותו בבטן והנהן בראשו בהזדהות גמורה. הקמפיין מיועד לטלטל אותנו מחוץ לאזור הנוחות התהילתי שלנו ולדחוף לנו את האף לבוץ כדי לחבר אותנו למציאות.

לסיכום: אני מקווה שיימצא התקציב לקדם אותו הלאה לעוד מקומות מלבד אתר נט"ל ששם, אגב, הקונספט מתפתח תחת אותו קו. לדוגמא: "הכל היה כאילו בסדר. התחתנתי, הקמתי משפחה, אבל הסיוטים בלילה לא הרפו", ועוד ציטוטים של לוקים בהלם קרב שעבורם הקרב או הפיגוע חוזר סחור סחור כתקליט שבור. קמפיינים מהסוג הזה נכונים לנו בכלל, כחברה שעושה צעדי תינוק לקראת איחוי קרעיה וחיזוק עמוד השדרה הרגשי.