הישראלים בחו"ל: חיי פליטים - אבל הם רק רוצים להתפרנס

סדרת הכתבות של מתן חודורוב בערוץ 10 הציתה מחדש את הוויכוח על תופעת הנהירה של ישראלים לחו"ל. ברלין, לונדון וניו יורק קוראות להם. יש אומרים שזה המשכה של המחאה החברתית בדרכים אחרות. או התגובה לכישלונה. יש אומרים שזאת פשיטת הרגל של החינוך הציוני, יש הטוענים שזאת בריחת הצעירים מהתמודדות עם קשיי החיים ויש המאשימים את הגלובליזציה שביטלה את הגבולות והכשירה את נדידת העמים. ויש גם את יאיר לפיד שהאשים את התופעה בחוסר מודעות היסטורית.

כל אלה באשר לדיון הענייני. לצד טיעונים אלה צצו גם הטענות נגד ערוץ 10 שנתן במה ולגיטימיציה לתופעה ומייד קמו גם כל החכמים התורנים שבאמתחתם הצעות לפתרונות: חינוך, קמפיין הסברה, עידוד והטבות לחוזרים (וכמובן קמפיין) ופעולות מניעה (שימור לקוחות). כמי שהיה מספר שנים בלונדון (כסטודנט) הייתי רוצה לתרום חתיכה מדעתי לדיון הציבורי בנושא זה.

יש 2 דרכים להסתכל על חייהם של היורדים (מילה גסה?) כפי שהם משתקפים בסדרה. הדרך האחת היא דרך החור של הגרוש. אכן, מי שעובד בחו"ל במקצועו, משתכר יותר ממה שהיה משתכר בארץ ומגיע לרמת חיים גבוהה יותר, מהר יותר.

הדרך השנייה היא דרך חריר ההצצה אל איכות החיים בחו"ל. מי שמציץ רואה גם את הצד האפל. כל מי שחי תקופה בחו"ל יודע ומי שלא, יכול לראות זאת בסדרה, שהחיים בחו"ל הם חיים של פליט (גם אם בתנאים נוחים). השפה הנוהגת במקום אינה שפתו. ברגע שהוא פותח את פיו ניכרת בו זרותו. תרבות המקום איננה תרבותו וכן גם המאכלים, החגים והמנהגים.

מושג החברות (הכל כך ישראלי) לא קיים שם. ברוב הארצות יש לאנשים ידידים, מכרים ועמיתים אבל אין להם חברים כמו בארץ. לישראלים בחו"ל החברים או מחסורם הם גורם הגעגועים מספר אחת. אין להם משפחה (רובה נשאר בארץ) מזג האוויר ברוב המקומות פחות נוח עד קשה מאוד בהשוואה לארץ. הילדים כבר גדלים על שפת המקום וחרף כל מאמצי ההנחלה ושימור העברית נוצר פער שפה בין ההורים לילדיהם היוצר קשיי תקשורת וריחוק (כבן למשפחת פליטים חוויתי זאת על בשרי, כאן) ולא אלאה אתכם בשורה ארוכה של נושאים המדרדרים את איכות חיי הישראלים מחוץ למולדתם.

בניסיון להציל ולו במעט את איכות חייהם העגומה נוטים הישראלים להתקבץ בקהילות מהגרים ומתאמצים לקיים בהן מראית עין של אורח חיים ישראלי. צורכים מוצרים ישראלים, קוראים חדשות באתרים הישראלים באינטרנט, הולכים בהמוניהם להופעות של אמנים המגיעים מישראל, מדברים ביניהם עברית ובקושי, אם בכלל, מתערים באוכלוסייה המקומית. התוצאה: הם לעולם יישארו מהגרים. ישראלים בחו"ל, עד יום מותם. וככל ששהותם בחו"ל מתארכת מצבם נהיה רע יותר וקשה יותר. מכל הבחינות (לאו דווקא הכלכליות).

כשצפיתי בהם מנסים לקושש כל פירור של ישראליות ומדברים בערגה על "הארץ" לא יכולתי שלא לעשות פרפרזה על פרק תהילים קל"ז "על נהרות ניו יורק/לונדון/ברלין שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון".

אז מה המסקנה? מה צריך לעשות? לדעתי, כלום. השאיפה ללכת אחר הפרנסה היא טבעית, הייתה תמיד, בכל העולם וכנראה גם תמשיך להתקיים. אין דבר שיכול לעצור זאת מלבד הקמת ופיתוח מקורות פרנסה אטרקטיביים וקיום רמות מיסוי שפויות. ואת אלה יכולים לעשות רק כוחות המשק בסיוע הממשלה ולכן, יש לזה סיכוי, אם בכלל, רק בטווח הארוך.

אפשר לציין בסיפוק, שלמרות הרושם שנוצר מסדרת הכתבות המדוברת תנועת ההגירה מהארץ בשנים אלה היא הנמוכה ביותר בהיסטוריה של המדינה (אולי בגלל שהמצב הכלכלי ברוב הארצות האחרות גרוע יותר משלנו) אני עוד זוכר את השנים שלפני מלחמת ששת הימים כשכולם דברו על האחרון שיכבה את האור.

ואסיים באנקדוטה. לפני מספר שנים היינו מוזמנים לחגיגת יום הולדת 60 של עו"ד אנגלי שעשה את רוב שנותיו בפריז כשותף בכיר בחברת עורכי הדין הגדולה בעולם. מטבע הדברים, היו שם אורחים מכל העולם. במשך הערב, פנה אלי יהודי אנגלי ושאל "מה אתה יודע לספר לי על ישראל - אני לא יודע כלום חוץ ממה שאני רואה במדיה" אמרתי לו, "תשמע, ישראל היא נס שלא היה כדוגמתו בתולדות האנושות. לפני כ-60 שנה הגיעו לארץ שוממה וחרבה, למורת רוחם של היושבים בה, פליטי שואה שרק בגדיהם לגופם, ללא שפה משותפת וללא תרבות משותפת והקימו מדינה פורחת ומשגשגת, כנגד כל הסיכויים ונגד כל האיומים מסביב. מדינה שכמעט בכל תחום, להוציא כדורגל, נמנית עם 3-5 המדינות המובילות בעולם. מדינה שהוציאה מתוכה יותר זוכי פרס נובל מכל מדינה אחרת (יחסית לאוכלוסייתה), מדינה המקיימת חיי תרבות וחברה תוססים, מדינה שבכל הסקרים רוב תושביה (כ-80%) מצהירים שהם מרוצים מחייהם בה. מדינה שברגע שמישהו נקלע לצרה, כולם מתגייסים לעזרתו. לסיכום" אמרתי לו "בשביל ישראלים אין אף מדינה בעולם כמו מדינת ישראל".

זאת דעתי ואני יודע שיש שיחלקו עלי ועדיין אני משוכנע שזכות גדולה נפלה בחלקי לחיות כאן ומי שמוותר על הזכות הזאת ודן את עצמו ואת משפחתו לחיי פליטות, צר לי עליו.

ועוד דבר. מדינת ישראל היא היחידה בעולם שתושביה ועוזביה נוהגים לכנות אותה בשם חיבה "הארץ". אין עוד מדינה כזאת בעולם!

הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת