תמונת מצב: "בת 55 עם ניסיון בעיתונות - מתוך 30 מקומות להם שלחתי קורות חיים, לא קיבלתי אפילו מייל תשובה אחד"

שלום, קוראים לי שרי שיין, אני בת 55 ואני לא מצליחה למצוא עבודה. עכשיו כולם ביחד: אוהבים אותך שרי. אז זהו, שלא.

קצת רקע: ויוה פלוס - המגזין שערכתי במשך 13 שנה - ניפטר. ביום הלוויה ולאורך ימי השבעה, התנודדתי בין כמה תחושות בו זמנית - עצב, חרדה, חרדה יותר גדולה ופאניקה. מצד שני הייתה בי תחושה של אדרנלין מטורף של התחלה חדשה. התיישבתי מול המחשב, נרשמתי לכמה אתרי עבודה, ושלחתי רזומה: עורכת תרבות בעיתון חדשות, כתבת תרבות בעיתוני חדשות, לאשה ואת, עורכת תרבות, עורכת מגזין, תסריטאית, מתרגמת, סופרת.

חיכיתי. חיכיתי. חיכיתי. מתוך 30 מקומות אליהם שלחתי את קורות חיים, לא קיבלתי אפילו לא מייל אחד. לא מייל כן, לא מייל לא, לא מייל ניראה. כלום. אני לא יכולה לומר שלא ידעתי שזה יהיה קשה, זה עולם של צעירים ובלה בלה בלה, אבל בכל זאת אמרתי לעצמי, בתמיכת חברים טובים, אף אחד לא יוותר על מישהי עם ניסיון כמו שלך, אף אחד לא יוותר על מישהי מוכשרת כמוך.

אז מסתבר שהגיל בא לפני הכישרון. לא קיבלתי אפילו זימון לראיון. נזכרתי בזמר המזרחי ששלח סינגל לתחנות הרדיו ואף אחד לא השמיע אותו עד ששינה את שמו לשם אשכנזי. שקלתי לשלוח קורות חיים ללא גיל, רק כדי לבדוק אם הטלפון יצלצל, אבל המחשבה קוממה אותי מראש. לא מתחבאת מאחורי גילי. קוראים לי שרי שיין, אני בת 55 ואני גאה בזה. טוב לא גאה, אבל עומדת מאחורי כל שנה של ותק בגאון.

היו לי חברות עם תשוקה למשחק, שהלכו לאודישן אחרי אודישן, והן לא היו מספיק בלונדיניות, או מספיק כהות, או מספיק רזות, או מספיק צעירות, ואני שואלת את עצמי - למה לתפקידי עריכה וכתיבה צריכים לעבור את אותם אודישנים, למה בעצם התפקידים האלה שייכים לצעירים. השורות שלהם רהוטות יותר? מגניבות יותר? בלונדיניות יותר? תבקשו ממני לפחות דוגמת כתיבה, אולי אני כן בלונדינית מספיק. עשיתי גוונים, זה עוזר?

לא ברור לי למה הגיל - השורה השנייה בדף קורות החיים - גורם למנהלים באשר הם להניח אותו בצד או גרוע יותר בזבל. תקראו לי לראיון ותבררו מי עומד מאחורי השורה הדלוחה וחסרת המשמעות הזאת. אולי תגלו אישה מלאת הומור ואנרגיה? אולי מאחורי השורה 29.9.58 נמצאת אישה מוכשרת כמו שד.

מקום אחד קיבל אותי בחיבוק - אתר סלונה, אתר נשים רציני ובועט שהגיל לא שיחק שם תפקיד, אבל עבודת פרילנס באתר אחד, לא משלמת את המזון ללברדורית שלי, אז כמובן שהמשכתי לחפש, וכל יום מחדש האדרנלין של ההתחלות החדשות, פינה מקום לעצב גדול, חרדה. למזלי, עדיין לא למרמור, אבל זה מתקרב והולך.

עוד תכניות

תעשייה שלמה של דעות קדומות, סטיגמות, ואפליה חברתית רודפת אותנו כבר שנים. אפליה על בסיס עדתי, אפליה על בסיס יופי, אפליה על בסיס משקל, אפליה לנכים, אפליה ואפליה, ועכשיו גיליתי על בשרי את האפליה על בסיס גיל. זה אולי יהיה תמים לדרוש הזדמנות שווה, אבל אתם יודעים מה, הנה דרשתי.